רב"ז אורח חיים קסב

שאינה בטילה לעולם. והכי אמרינן בהדיא בגמ' בסוגיין דלעיל [דמ"ב ע"א דלמא מגבה לה והדר מבטלה. ופירש"י דלמא מגבה וקני לה בהגבהה וכו'] ואע"ג שאסורה בהנאה, אין בה דין ממון, אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה. ומכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר ישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל, ואסור לעולם, עכ"ל. ועיין בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' קע"ט וסי' ק"פ שכתב בביאור דברי הר"ן, כשם שע"ז של גוי, אע"ג מדאגבה ישראל שוב אין לה ביטול עולמית, מ"מ הואיל ואי לא הוי מגבי' לה היתה אפשר להתבטל ע"י גוי זוכה בה הישראל, ומקרי ע"ז של ישראל, שלא יהי' לה עוד ביטול לעולם. ה"נ חמצו של גוי בפסח כיון דאי הוי מניח לה בבית גוי עד אחר הפסח הי' מותר, נמצא יש בו שום מציאות בעולם שיהי' שוה מידי, א"כ יש בו קנין לישראל שאם זוכה בו בפסח לעשה חמצו של ישראל ליאסר עולם. ומהאי טעמא לוקה נמי הקונה חמץ בפסח, עכ"ל. [ולא הביא להריב"ש שס"ל ג"כ הכי. גם לא העיר על הנו"ב שנסתפק בזה. ומצאתי בקובץ על הרמב"ם בפ"א מהל' חו"מ הנ"ל שכתב ג"כ שבמח"כ הנו"ב נעלם ממנו לפי שעה דברי הר"ן הנ"ל, ע"ש שלא הביא ג"כ להריב"ש הנ"ל] ומשמע מדברי הר"ן דדוקא בחמצו של גוי בפסח, הוא דאפשר לישראל לזכות בו, כיון דאי הוי מניח לה בבית גוי עד אחר הפסח הי' מותר כנ"ל אבל אם קנה ישראל חמץ בפסח מחבירו ישראל, לא זכה בו הלוקח, כיון דגם אי הוי מניח לה בבית ישראל המוכר עד אחר הפסח, אין בו שום מציאות בעולם שיהי' שוה מידי, ולכן אין הלוקח זוכה באה"נ, ואינו עובר בב"י. אמנם לפענ"ד יש להוכיח ממשנה מפורשת להיפך. דהא תנן בע"ז ע"א ע"א: האומנין של ישראל ששילח להם נכרי חבית של יין נסך בשכרן, מותר לומר תן לנו את דמיה ופירש"י דהא לא קנו לה וכו'] משנכנסה לרשותן אסור. ופי' הר"ן דמש"ה משנכנסה לרשותן אסור, דכיון דזכו בה, כי שקלי דמיה, דמי יי"נ קא שקלי עכ"ל. וכ"ה בטור יו"ד סי' קל"ב דאם לאחר שזכו בו אמרו תן לנו דמיו אסורין, שהרי הוא כאלו מוכרין אותו לו, ע"ש בב"י ולהר"ן הנ"ל דס"ל דאינו יכול לזכות בע"ז של גוי אלא היכא שאפשר להתבטל ע"י גוי. קשה האיך יכולין הפועלים לזכות ביי"נ שאסור בהנאה, ואי אפשר להתבטל לעולם, ואף אם היו מניחים להיי"נ בבית גוי לעולם הי' אסור, נמצא שאין שום מציאות בעולם שיהי' היי"נ שוה מידי, ובכה"ג אין זכיה באה"נ להר"ן וכן קשה מע"ז ס"ג ע"ב בשינויא דר"א כגון שנטל ונתן ביד. ופירש"י שם ד"ה שנשא, מיד החנוני, ונתן להם וכו' דקננהו במשיכה, ואשתכח שלקח יי"נ וכו' ע"ש. ולהר"ן קשה הא הכא ג"כ אי אפשר להתבטל ע"י גוי? אלא ודאי דאפי' במקום שאי אפשר להתבטל ע"י גוי, זוכה בה הישראל, דלעולם יש זכיה באה"נ וא"כ ה"ה בחמץ של ישראל, יש לישראל אחר דין זכיה וקנין בו, בתוך הפסח. וי"ל דלכך סתם רבינו הרמב"ם בפ"א מחו"מ הנ"ל, וכתב דאינו לוקה משום לא יראה אא"כ קנה חמץ בפסח. ומשמע בין קנה מעכו"ם בין קנה מישראל לוקה. ומקורו שואף וזורח מהמשנה הנ"ל

(ב) אמנם כן, עדיין אינו מיושב קושיית הנו"ב משור הנסקל דאמרינן בב"ק מ"ה ע"א דמשנגמר דינו מכרו אינו מכור וכיון דהמוכר אינו יכול למכור, ממילא דאין הלוקח קונה כלל, א"כ בכל אה"נ הו"ל לומר כן ע"ש. בשלמא לדעת הר"ן הנ"ל אתי שפיר דלק"מ משור הנסקל, דשאני שור הנסקל שאי אפשר להתבטל. משא"כ בע"ז של עכו"ם דכיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכי בה. וכן בחמצו של גוי בפסח, אפשר לישראל לזכות בו, כיון דאי הוי מניח לה בבית גוי עד אחר הפסח הי' מותר כנ"ל. משא"כ לפי מה שכתבתי להוכיח דלעולם יש זכיה באה"נ אפי' במקום שאי אפשר להתבטל, קשה משור הנסקל כנ"ל ולכאורה סבור הייתי לומר דשאני שור הנסקל דהוא מן הנקברין, ואפרו אסור, כתמורה ל"ג ע"ב, ל"ד ע"א. ולית בי' דין ממון כלל ומש"ה משנגמר דינו מכרו אינו מכור. אבל בנשרפין דאפרן מותר, דין ממון יש בהם, ולא נפקו מרשות בעלים [וכ"מ בתוס' פסחים כ"ט ע"א ד"ה אין פודין ע"ש]. ולכן שייך בהם זיכה וקנין. וא"כ עפי"ז א"ש דקונה חמץ בפסח זוכה בו ועובר על ב"י, ואסור גם לאחר הפסח. דהא הסתם משנה בתמורה ל"ג ע"ב מבואר דחמץ בפסח בכלל כל הנשרפין, כר"י בפסחים כ"א ע"א, כ"ז ע"ב, דאין ביעור חמץ אלא שריפה ועיין ברא"ש בפ"ב דפסחים סי' ג' דרש"י והסמ"ג והרב הברצלוני ז"ל פסקו כר"י. ואף להגאונים וש"פ ז"ל שפסקו כחכמים, שחמץ הוי בכלל הנקברין שאפרן אסור ע"ש ברא"ש סוס"י ב'. מ"מ י"ל בזה לפימש"כ הכו"פ סי' פ"ז סק"ד דהא דנקברין אפרן אסור הוא רק חומרא דרבנן, אבל מה"ת באמת מותר ע"ש. וכן הפמ"ג או"ח סי' תמ"ה בא"א סק"א כתב ג"כ דלהמג"א אפר הנקברין רק מדרבנן. וכן במ"ז שם סק"ד כתב די"א כן עש"ה. ואפילו להמקו"ח בהל' פסח סי' תמ"ה סק"א דס"ל דבכל הנקברין אפרן אסור מה"ת. מ"מ בחמץ מודה דאפרו אינו אסור רק מדרבנן. מטעם דהוי שלכהנ"א ע"ש. ועיין בפמ"ג בפתיחה להל' בב"ח, שכתב ג"כ דאפר שאר איסורין, חוץ מבב"ח, אפשר דהוה דרבנן, מטעם דהוי שלכהנ"א ע"ש. ושניהם לא הביאו להכו"פ הנ"ל. א"כ לפימש"כ הר"ן בפסחים פ"ב. בהא דאמרינן דחמץ אוסר במשהו מפני דהוי דשיל"מ שהוא מותר לאחר הפסח דקיי"ל כר"ש [בדף כ"ח ע"ב שם] דאע"ג דר"ש אסר לי' לאחר הפסח מדרבנן, משום קנסא. מ"מ כיון דמדאורייתא לר"ש דשיל"מ הוא, כשאסרו ר"ש משום קנסא, לא בא להקל עליו אלא להחמיר עליו. ואף שהר"ן שם דחה סברא זו, היינו שגם דשיל"מ אינו רק מדרבנן ולא שייך חומרא דרבנן אדרבנן עש"ה. ואני מצאתי סברא זו גם ברש"י חולין י"ג ע"א ד"ה או דרבנן, שלא אמרו חכמים דבריהם להקל מדברי תורה, דנמצא עוקרין, אלא להחמיר ולעשות סייג עכ"ל. וכ"ה ברש"י זבחים נ"ו ע"א ד"ה והתניא ע"ש. וכ"ה בתוס' ב"ק ע"ט ע"א ד"ה תקינו, דלא מצינו לומר ע"י חומרת חז"ל דליתי לידי קולא עש"ה. וכ"מ מתוס' בכורות כ' ע"א ד"ה ואיבעית אימא עש"ה [וכן נמצא סברא כזו בט"ז יו"ד סי' שמ"ב סק"ג לענין להקל בדבר שהי' אסור בזמן התלמוד, דאין בנו כח אלא להחמיר ולא להקל, וע"ש בהגהות יד שאול שהביא ע"ז מהר"ן הנ"ל ע"ש]. וא"כ הכא נמי בחמץ בפסח גם אם נימא דהלכה כחכמים שחמץ הוא בכלל הנקברין ואפרו אסור. מ"מ כיון דהא גופא דהנקברין אפרן אסור, הוא רק מדרבנן כהכו"פ הנ"ל, והיינו לחומרא שהחמירו חז"ל בנקברין שיהי' אפרן אסור, אבל בקונה חמץ בפסח, אם נימא שאפרו אסור, לא יהי' בו דין ממון כלל, ועי"ז לא יהי' שייך בו שום זכיה וקנין. ונמצא שמכח חומרת חז"ל שהחמירו על אפר חמץ, יצא לנו קולא בחמץ זה שקנה בתוך הפסח, שלא יעבור עליו' בב"י, ובקנה מעכו"ם יהי' מותר לאחר הפסח. וגזירת חז"ל לא באו להקל אלא להחמיר כנ"ל? בשלמא בחמץ שמכבר הוא שלו מקודם פסח. בזה שפיר נוכל לומר שלא יצמח שום קולא מחומרת חז"ל שהחמירו שיהי' אפרו אסור. דאף שאפרו אסור ולית בו דין ממון כלל. אפ"ה עובר עליו בב"י. שהרי עשאו הכתוב באילו הוא ברשותו, כפסחים ו' ע"ב. אבל בחמץ שקנה בפסח שבזה לא מצינו כלל שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, כמש"כ הנו"ב בתשו' הנ"ל, ובפמ"ג או"ח בפתיחה להל' פסח ח"א פ"א אות ט' ע"ש. וא"כ נמצא שיהי' נצמח מחומרת חז"ל קולא, שלא יעבור על חמץ זה שקנה בב"י ולכן בזה ודאי אוקמוה על דין תורה שאפרו מותר, בכדי שיהא בחמץ זה דין ממון, ושיהי' שייך בו זכיה וקנין, ויעבור עליו בב"י. וממילא דיהא אסור בהנאה לאחר הפסח [ועפי"ז יש לפקפק על הח"מ באה"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ט, וכן על הב"ש שם ס"ק נ"ד עש"ה והבן ועיין בפמ"ג או"ח סי' תמ"ה מ"ז סק"ב]. ועפי"ז ממילא יהי' מיושב שפיר דלק"מ גם קושייתי ממשנה ע"ז ע"א גבי האומנין ששלח להם נכרי חבית יי"נ, דמשנכנסה לרשותן אסור, כיון דזכו בה כנ"ל. דאף שגם