רב"ז אורח חיים קסא

משום קנסא הוא, כטעם הרמב"ם ז"ל. ע"כ צ"ל דרמב"ח ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא, בדוכתי טובא בש"ס. וגם ר"מ ס"ל דדרשינן טעמא דקרא. כמש"כ בס' תורת השלמים על הל' נדה סי' קפ"ג סק"ד ע"ש. ועפי"ז יקשה לנו מה שאמרו בתלמודא דמערבא בירושלמי תרומות פ"א סוה"א, ובירושלמי יבמות פי"ג ה"ב, דלגירסת ה"פני משה" שם, מבע"ל ג"כ לענין קטן, מהו שיהא תמורתו תמורה. ואמרו שם, דאם סבר ר"מ הוקשו כל המעשרות זל"ז וכו', כשם שאינו מביא מעשר בהמה כך אינו עושה תמורה. ויסבור כר"ש דאמר מעשר בהמה לימד על כל הקדשים לתמורה וכו' עש"ה. ולפי האמור, יקשה דהא ר"מ ור"ש דרשו טעמא דקרא, וא"כ אם ס"ל כטעם הרמב"ם ד"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" הוא משום קנסא. וע"כ לדידהו קטן בלא"ה אינו עושה תמורה, דל"ש למקנסי' כאמור? אבל לגירסת ה"קרבן עדה" שם אתי שפיר, דעפ"י גירסתו יתפרש האבעיא דירושלמי לענין עכו"ם, אם עושה תמורה, עש"ה ובגמ' תמורה ג' ע"א בל"א ע"ש. ומצאתי בירושלמי שנדפס מחדש, על מס' בכורות פ"ט ה"א, דמפורש שם להדיא, דכל האבעיות הירושלמי שם קאי לענין עכו"ם, ע"ש במפרש. אבל אכתי קשה לנו דעת מרן הרמב"ם ז"ל דס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, כמו שפסק בפ"ג מהל' מלוה ולוה ה"א. א"כ אמאי פסק בפ"א מהל' תמורה ה"ח, דספק הוא, אם קטן עושה תמורה, עפ"י טעמו שבסוף הל' תמורה הנ"ל? וכן בכ"מ בהל' עכו"ם פ"ד ה"ד כתב דהרמב"ם לא ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא, ואינו כותב אלא הטעם שאין בו נפקותא לדינא ע"ש. וכ"ה בתוסיו"ט פ"י דסנהדרין מ"ה ד"ה אובדין [ע"ש בתוס"ח]. אולם הב"י על הטור אה"ע סי' ט"ז ס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דדרשינן טעמא דקרא. וכ"כ הלח"מ על הרמב"ם בפ"ג מהל' מלוה ולוה ה"א ע"ש, וצע"ג. ועוד יש הרבה לפלפל בד"ז ולא עט האסף פה

(ג) בשולי המכתב לא אמנע מלכתוב מה שראיתי להעיר בתמורה ט' ע"א לענין מ"ש דאינו מתפיס בהקדש שאינו שלו, רק היכא דאמר מריה דבהמה דהקדש. כל הרוצה להמיר יבא וימיר ע"ש. וראיתי בס' מנחת חינוך על ס' החינוך מצוה שנ"ב, שחקר דאי מטעם שליחות הוא, קשה הא אשלד"ע, ונתבטל השליחות לתוס' ב"מ י' ע"ב. וכן חקר בסוף דבריו שם, לענין קטן שהקדיש בהמתו, ואמר כל הרוצה להמיר וכו' אם אחר יכול להמיר וכו' ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' מ"ש בתלמודא דמערבא בירושלמי קידושין פ"ב ה"א לגירסת הפני משה "ואם המר ימירנו" הוינן סברין מימר ששליחו של אדם כמותו, אלא שמיעט הכתוב ע"ש. הרי מבואר דלגירסא זו, שליח אינו ממיר. אבל לגירסת הק"ע שם, אדרבה איפכא שמעינן מהירושלמי, דקרא ד המר ימירנו' לרבות את השליח קאתי, וע"ש בשי"ק שכתב, כיון דבכל התורה אין שלד"ע, לכך איצטריך קרא ע"ש. [וראה בתוס' ערכין ב' ע"ב ד"ה קרבנו, ובמל"מ פ"ג מהל' עבדים ה"ג, בד"ה האדון, עש"ה. ויש לפלפל בדבריהם, והבן]: בצלאל זאב שאפראן סימן נג כבוד חחני היקר הרה"ח המופלג בתורה וכו' מר אלטר ביערברייער שליט"א

ע"ד אשר שאלת לדעת מקור המאמר, שהביא מרן הרמב"ן ז"ל עה"ת, פ' בראשית, על הפסוק: "ועץ החיים הגן". וזלה"ק: "וכבר אמרו שלשה אמרו אמת, ונאבדו מן העולם, נחש, ומרגלים, ודואג האדומי": תשובה

הנה, אני בעניי, מלבד שלא אדע באיזה מקומן אמרו כן, אלא גם גוף המאמר תמוה בעיני מאד. דהרי אדרבה איפכא מבואר, בתקוני הזהר תקונא נ"ט. וזלה"ק: וחויא בישא אעבר הכא, על "לא תענה ברעך עד שקר" וכו' דסהיד שיקרא, דאמר: כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלקים, יודעי טוב ורע וכו' עש"ה. וגם בדבר דואג האדומי, מפורש יוצא מפה קדוש, נעים זמירות ישראל, שהגיד שקר: "בבוא דואג האדומי, ויגד לשאול וגו' אהבת רע מטוב, שקר, מדבר צדק סלה" (תהלים נ"ב, ב' ה'). וגם בדברי המרגלים, איכא פלוגתא בין חכמי התלמוד בבלי, ובין חכמי תלמוד ירושלמי, כמבואר בסוטה ל"ה ע"א דאר"י משום ר"מ, עה"פ: "באנו על הארץ", אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש הוא", דכל לה"ר שאין בו דבר אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו: אולם בתלמוד ירושלמי סוטה פ"ט ה"ו, איתא "מה שאמר זה, לא אמר זה", דהפסוק: "וגם זבת חלב ודבש הוא". ע"כ, אמר יהושע. והשאר, אמרו מרגלים יע"ש. וראה מהרש"א בח"א בסוטה ל"ה ע"א שם, וי"ל. וגם איתא בש"ס דידן בסוטה ל"ה ע"א דאמר רב משרשיא להדיא: מרגלים שקרי הוו. וכו'. ואח"כ אמרו בסתם גמ', ולא היא, וכו' יע"ש. הרי דאיכא פלוגתא בין חז"ל בענין זה, וצע"ג: חותנך אהובך בצלאל זאב שאפראן סימן נד כבוד אחי הרה"ג וכו' מוה"ר יצחק [ז"ל] אבד"ק הוסיאטין

ע"ד אשר שאל לדעת אם יש זכיה באיה"נ כגון ישראל שקנה חמץ מגוי בפסח והביאו לרשותו במזיד, אם עובר על החמץ הזה בבל יראה, או לאו ז והביא מהרמב"ם בפ"א מהל' חמץ ומצה ה"ג שפסק דקנה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה ע"ש. ומבואר דס"ל דיש זכיה באיה"נ והעיר מהתוס' סנהדרין פ' ע"א ד"ה בשור, שכתבו דשור הנסקל אינו נאסר מחיים דאי הוי אסור בחיים א"כ אינו במכירה, וכל שאינו במכירה אינו בטביחה יעו"ש. והרי מוכח דס"ל להתוס' שדבר האסור בהנאה אינו במכירה. וא"כ ה"ה בחמץ שקנה ישראל מגוי לא זכה הישראל בהחמץ כלל, שהרי החמץ אחר זמן איסורו אסור בהנאה ואין בו זכיה כלל, וממילא דאינו עובר בבל יראה. ושואל לדעת הלכה הפסוקה בד"ז אם הלכה ומורין כן כדעת הרמב"ם, או כרבותינו בעלי התוס' ז"ל:

תשובה

(א) הנה זכית לכוון בד"ז לדעת הגאון נוב"י ז"ל במהד"ק חאו"ח סי' י"ט שהעיר על פסקו של הרמב"ם הנ"ל מהתוס' הנ"ל, וכתב שמצד הסברא הי' נ"ל שאין אדם יכול לזכות בחמץ בפסח, ואף אם זכה בו לא מהני, ואינו שלו, ואינו עובר עליו. אבל כיון שברמב"ם מבואר להיפך צריך לקבל באימה את דבריו. אתו"ד הנוב"י. ובאמת מבואר גם בריב"ש סי' ת"א דס"ל יש זכיה באיה"נ ואם קנה חמץ בפסח עובר עליו, וגם בחמץ ברה"ר אסור לטלטלו שהרי יזכה בו בהגבהתו, והו"ל חמץ שלו, וקא עבר עלי' בב"י ע"ש. וכן מבואר להדיא בר"ן בפ"ג דע"ז, דמ"ג, בהא דר"א הקפר שמצא טבעת ולא רצה להגביהה עד שיבטלנה העכו"ם. משום דאי הוא מגביהה לה מקמי הכי, הוי ע"ז דישראל