רב"ז אורח חיים קס

י"ל דשרי, דלמאן נקנסי', ולפי"ז אפטרופוס ששכח למכור חמץ של יתום, והגיע שש, יסלק אחריותו מחמץ, ויהי' מותר אחר הפסח, עכ"ל, הגם שדברי הפמ"ג ז"ל סותרים זא"ז, שהרי בפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"ב אות בי, כתב וז"ל: ויראה לי חמץ של חשו"ק שעבר עליו הפסח אפשר דאסור, אע"ג דליכא למקנסי', לא פלוג, כמו הניחו שוגג וכו' עכ"ל אבל נראה עיקר להלכה כמו שכתב הפמ"ג בסי' תל"ד. ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו שזכה לכוון לדעת המהרי"ק הנ"ל שכתב בפשיטות להדיא דלא קנסינן להקטן בשום קנס, מטעם דאין מעשה קטן כלום. ומקור דבר זה טהור מפירש"י ותוס' בב"ק הנ"ל

והנה שאלה זאת נשאלה גם להרב ר' חיים טויבש מבאטושאן ז"ל, ונדפסה תשובתו בשו"ת חיים של שלום ח"א ס' כ"ה, וכתב ע"ז מדנפשיה בזה"ל: וא"כ קטן לא זהו דלאו בר עונשין הוא, אלא דאינו עובר, כדאמרינן בסנהדרין נ"ה ע"ב קלון איכא, תקלה ליכא. ע"ש ובש"ע או"ח סי' שמ"ג בט"ז ומג"א שם. וכיון דלא עבר בב"י שוב אין מקום לקנס חכמים לחול על חמצו, עכ"ל החש"ש. הנה מלבד שלא ראה ולא ידע מהפמ"ג בב' מקומות, ומהמהרי"ק, ופירש"י ותוס' בב"ק הנ"ל. אלא אף גם שגה מאד בפשט דברי הגמ' בסנהדרין נ"ה שהוכיח דקטן אינו עובר מטעם דאמרינן שם קלון איכא תקלה ליכא. ולא הביטו עיניו לראות במה דמסיימו שם בגמ' בהדיא: "כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה". וכ"כ התב"ש ז"ל להדיא בסי' א' ס"ק מ"ט להוכיח איפכא מהש"ס סנהדרין נ"ה הנ"ל דקטן וקטנה מזידים לעבירה ואיסורא הוא דעבדו יע"ש. והדברים מוכיחים שהרב חש"ש לא הביט כלל בדברי הגמ' בסנהדרין, רק העתיק זאת ממה שראו עיניו במג"א או"ח סי' שמ"ג סק"ד [שהרי ציין בתשובתו שם לעיין בדברי המג"א] והמג"א ם שם כתב בזה"ל "אמרינן בסנהדרין נ"ה ע"ב תקלה איכא ין ליכא" עכ"ל. וכלשון זה ממש כתב החש"ש בהעתקתו. ידע כלל שטעות-סופר נפל בלשון המג"א. כמש"כ המחצהש"ק ז"ל שם, דכצ"ל: תקלה איכא וקלון איכא". ע"ש. וכוונת המג"א להמסקנא דהגמ' הנ"ל, כאמור

אבל לענין דינא, הגם דקטן דעובר איסורא הוא דעביד, אפ"ה רחמנא הוא דחס עלי', שלא להענישו, וגם לא קנסינן ליה, וכמש"כ המהרי"ק הנ"ל, מטעם דאין מעשה קטן כלום להענישו ולהפסידו בשום צד בעולם: בצלאל זאב שאפראן סימן נב כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר גרשון לפידות נ"י בעיה"ק ירושלים תובב"א

ע"ד אשר העיר בדבר ה' זו הלכה, בריש תמורה ב' ע"ב, דבעי רמב"ח קטן מהו שימיר, כשהוא מופלא הסמוך לאיש, מי אמרינן מדאקדושי מקדיש, אמורי נמי ממיר, א"ד כיון דלאו בר עונשין הוא, בתמורה לא מתפיס. ובגליון הש"ס שם בשיטה מקובצת אות י"א כתב וז"ל: אע"ג דמשום האי טעמא לא אמרינן דאין הקדשו הקדש. היינו טעמא כיון דתמורה, הוא לאו שאין בו מעשה וכו'. מש"ה בסברא גריעא בעלמא ממעטינן הכא וכו' עכ"ל וכת"ר כתב. דא"צ לדחוק מטעם סברא גריעא, אלא דיש לפרש עפ"י מש"כ הרמב"ם בסוף הל' תמורה, בטעמו של תמורה, הוא משום שמא יחזור בו מההקדש. וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה וכו' לפיכך סתם הכתוב בפניו, שלא יחליף, וקנסו אם החליף. ואמר: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". וא"כ כיון דעיקר טעם הקנס הוא משום שעבר על לאו ד"לא יחליפנו" וגו'. שפיר אבע"ל לרמב"ח כיון דקטן ליתי' בכלל "לא יחליפנו" לענין עונשין, ליתי' נמי בכלל "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". עכ"ד ביתר באור:

תשובה

(א) לדעתי נ"ל בס"ד לומר כעין זה, עפ"י מה דיש להוכיח מפירש"י בב"ק ל"ט ע"א ד"ה שור, ובתוס' שם ד"ה אין, דקטנים לאו בני קנסא נינהו ע"ש. שוב ראיתי בשו"ת מהרי"ק שורש פ"א שהאריך להוכיח דבקטן לא שייך קנס והעיר מפירש"י בב"ק] וסיים וז"ל: ואפי' בלא שום ראי' נלפענ"ד דדבר פשוט הוא, דאין הקטן בשום קנס, דאין מעשה קטן כלום להענישו ולהפסידו בשום צד שבעולם, עכ"ל. וא"כ עפי"ז לטעם מרן הרמב"ם ז"ל דז"ש תורה: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", הוא משום קנסא, שפיר מבע"ל לרמב"ח לומר דקטן דלאו בר עונשין הוא, לא שייך למקנסי' בד"ז, כדבר האמור

וכ"ת למה מבע"ל לרמב"ח ולא פשט לי' לומר בקטן דאינו עושה תמורה, משום דלא שייך קנס גבי', וכמש"כ המהרי"ק הנ"ל אבל י"ל דזה אינו. דאכתי מספקא לי' לרמב"ח דילמא טעמא דקרא הוא, כמש"כ הרא"ה ז"ל בספר החינוך מצוה שנ"ב, כדי לקבוע בלבנו המורא בענין הקודש וכו' ע"ש. וטעם זה שייך ג"כ גבי קטן. וז"ש בגמ': "מדאקדושי מקדיש, אמורי נמי ממיר". והבן

ואע"ג דבש"ס תמורה ב' ע"ב, אח"ז שם אמרו: אם תמצא לומר קטן עביד תמורה וכו' וכבר נודע מש"כ הרא"ש בפ"א דקידושין סי' ז', דשיטת הגאונים ז"ל הוא, דכל "את"ל", כמו פשיטותא הוא. וכ"כ הכ"מ בפי"ח מהל' שבת הכ"ו, ובפ"ב מהל' נזירות ה"ח, ובלח"מ פ"ג מהל' ק"ש ה"ג ע"ש. והנה לכאורה נראה דנפשטה האבעיא, וא"כ אפשר, או דס"ל דגם בקטן שייך למקנסי', ולומר גבי': "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". או דס"ל כטעם הרא"ה הנ"ל? אולם זה אינו. דנראה דלרש"י ז"ל קשיא ל' זאת. ודייק בתמורה שם: ואפילו אם תמצא לומר, קטן עביד תמורה וכו'. ופירש וז"ל: רבותא אתא לאשמעינן, ולא משום דאתיה הכי, עכ"ל. וכן בהגהות הב"ח בגה"ש שם, גריס: ואפי' את"ל וע"כ נראה דס"ל דגם הגאונים ז"ל דס"ל דכל "את"ל" פשיטותא הוא, היינו דוקא היכא דנקט הש"ס בלשון "את"ל" לחוד. משא"כ היכא דנקט הש"ס בלשון "ואפילו את"ל, לא הוי פשיטותא. ומצאתי להגאון בעל יד אהרן, בכללי הגמ' דף צ"ו, ובס' יד מלאכי בכללי הרמב"ם כלל י"ג. שכ"כ בהדיא יעו"ש. ועפי"ז אתי שפיר מה שפסק מרן הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' תמורה ה"ח, דקטן שהמיר, יש בו ספק אם עושה תמורה. והכ"מ שם תמה עליו, כיון שדרכו בקודש לפסוק כאת"ל, למה פסק שהוא ספק. וכתב, שאפשר דרבינו לא הי' גורס, את"ל, עכ"ל. ועפ"י מה שכתבתי אתי שפיר ולא קשה מידי. דנראה ברור דהרמב"ם ז"ל גירסתו הי' בגמ': "ואפילו את"ל" כגירסת רש"י ז"ל, וכאמור. ותמהני על ה"יד אהרן" וה"יד מלאכי" שלא העירו מהרמב"ם והכ"מ בהל' תמורה הלכה ח' הנ"ל

(ב) אמנם כן יש להעיר בגוף הדבר, מה שאנו מעמיסין בגמ' טעמו של הרמב"ם בסוף הל' תמורה הנ"ל, ולהוציא מזה נפקותא לדינא. וכן כבר נודע מש"כ התוס' בסוטה י"ד ע"א ד"ה כדי, וז"ל: ולא שייך לומר דדריש טעמא דקרא אלא היכא דנפקא לן מינה מידי וכו' ע"ש וכן בתוס' גיטין מ"ט ע"ב ד"ה ור"ש הוא דדריש טעמא דקרא, כתבו וז"ל: לא פליגו אלא היכא דאיכא נפקותא וכו' ע"ש. וא"כ אם נימא דרמב"ח בעל האבעיא ס"ל בטעמא דקרא: ד"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש",