רב"ז אורח חיים קנט

וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי הפסח ודאי כה"ג לא מהני ביטול או הפקר. ע"ש בבאה"ט סקט"ו. וכן בשו"ת עבודת הגרשוני סוס"י ק"ה כתב: כללא דמילתא מי שיש לו חמץ בבית שעבר עליו הפסח, והוא ידוע, שבא לשאול, אע"פ שיש לו עדים שהפקירו אסור, עכ"ל. ואל תטעה במש"כ השע"ת שם ס"ק ט"ו, בשם עה"ג שכתב וז"ל: אבל הוא לעצמו, שיודע בעצמו האמת שהפקירו הפקר גמור והוציאו מלבו לגמרי, ודעתו שאחה"פ יחזור ויזכה בו, מ"מ יכול הוא לזכות בו, עכ"ל. הן אמת שבעל עה"ג כתב כן בכוונת הריקאנטי ז"ל. אבל ראה זה מצאתי בשו"ת פני יהושע חאו"ח סי' י"ד שכתב וז"ל: ע"כ הריקאנטי בהפקר ממש מיירי, שמפקירו לגמרי לכל אדם "ומוציאו לשוק" ומפקירו בלא ביטול בלב ומכוון שיזכה הוא בעצמו אח"כ, כגון שיודע שלא יגע בו אדם מאהבתו או מיראתו, וזה ממש כמו מכירה שלנו לגוי המכירו ויודע שישמור לו חמצו עד אחר החג ויחזור לו. זהו כוונת הרב ז"ל, עכ"ל. וראה בפמ"ג או"ח סי' תמ"ח בא"א סק"ב מש"כ בדברי הפ"י בשם הריקאנטי ז"ל עש"ה. וראה בפמ"ג או"ח סי' תמ"ח בא"א סק"ח במש"כ להוכיח מהירושלמי שבועות פ"ט דאמר מפקין לשוקא. א הא בחצירו לא, עש"ה ותבין. (וראה בהגהות אשרי על הרא"ש פ"ב דפסחים סי"ד, מש"כ בשם האו"ז. ובד"מ על הטור סי' תמ"ה אות א' שהאריך קצת יותר בדברי האו"ז ז"ל ע"ש. וראה ב"מראה הפנים" על הירושלמי פ"ב דפסחים ה"ב ד"ה הפקיר חמצו בי"ג, שתמה על הג"א בשם האו"ז ע"ש. והמטיין ב"אור זרוע הגדול" סי' תשמ"ח, יראה דלא קשה מידי קושיית המרה"פ. וראה עוד באו"ז הל' פסחים סי' רמ"ו עש"ה ותבין)

שוב נזכרתי מש"כ בשו"ת תועפות ראם חאו"ח סי' י"ד, בנידון שאלתו, באחד שהי' לו בשותפות י"ש שעמד אצל האדון. ושכח למכור בער"פ ק"ח. ואחר חצות הורה לו המורה להפקיר בפני ג'. ובאמצע דבריו כתב וז"ל: ואמנם בכאן הורה לו המורה להפקיר אח"ז איסורו, ואין כאן הפקר כלל, דלאח"ז איסורו לא ברשותי' לבטלי', ואין ההפקר מועיל כלל, ולא אדע מה עלה בדעת המורה בזה, עכ"ל. ובמחכת"ה לא העיר כלל מכל מה שהערותי לבאר ד"ז באר היטב בעזהי"ת. ומש"כ התועפ"ר אח"כ וז"ל: ומ"מ מאחר שכבר הורה, אולי כיון בזה למש"כ הקצה"ח בסי' רמ"ג (במחכת"ה בקצה"ח בסי' רמ"ג אין רמז דבר מזה. רק בסי' רס"ב סק"א שם כתב כן) דמדינא י"ל דכמו דמהני ביטול רשות בשבת משום דהוי כמו כלך אצל יפות, ואמרינן מסתמא ניחא לי' מעיקרא, ה"ה בנזכר אחר שש וביטל אמרינן מסתמא מעיקרא ניחא לי' אלא ששכח ולא ידע וכו'. ע"ש מש"כ להצדיק קצת בזה את המורה. ולפענ"ד אין הצדק אתו. כי מלבד שהקצה"ח ז"ל כתב בעצמו שחלילה להקל בזה, ולא כתב כן אלא לסניף בעלמא. ולדעתי גם לסניף אין לצרף ד"ז. דהרי מפורש יוצא בדברי הריטב"א בעירובין ע"א ע"א, דלא שייך שם בעירוב לומר כלך אצל יפות. ורק לגבי עירובי חצרות דרבנן די לנו בגלויי דעתו דהשתא, עכ"ל. וא"כ עפי"ז בשכח ולא ביטל קודם שש עובר על "בל יראה" מה"ת. ולא מהני גלויי דעתא דהשתא. ומצאתי בקובץ על הרמב"ם בפ"ד מהל' חו"מ ה"ב, שכתב דדברי הקצה"ח ז"ל תמוהים מאוד, ואין לצרף היתר זה כלל אפי' לסניף, עש"ב ואפי' אם ביטל החמץ כנהוג לומר "כל חמירא" (ואינם מבינים כלל, וסוברים שאומרים איזה תחינה, כמש"כ המג"א סי' תל"ד סק"ו) ושכח למכרו, דלא מהני אעפ"י שביטלו, משום חשש הערמה. כמבואר בסי' תמ"ח סעיף ה'. ואפ"ה לא מהני להפקירו אחז"א בפני ג'. מהאי טעמא דאמרינן דמעיקרא ניחא לי'. משום דבכה"ג הוי נמי דאורייתא. כמש"כ בשו"ת רע"א סי' כ"ג דגם בבטלו וגם הי' אנוס על המכירה אסור, משום דהכא הוי איסור תורה, אלא שביטלו וכיון דחז"ל גזרו שלא יועיל הביטול הוי כדאורייתא. וכה"ג כתב המג"א סוס"י תמ"ז סקמ"ו עש"ה. ורק לגבי עירובי חצרות דרבנן, הקילו לומר מדהשתא ניחא לי', מעיקרא נמי ניחא לי'. כמש"כ הריטב"א הנ"ל. ועפי"ז נדחו דברי השו"ת תועפ"ר במש"כ להצדיק את המורה הנ"ל. וזה פשוט וברור

בהא סלקינן דלא פעל כלל במה שהפקיר את החמץ בפני ג' עדים לאחר זמן איסורו, כדבר האמור

אמנם כן לענין דינא בנידון שאלתינו יש לצדד בכחא דהיתרא דעדיף, כיון שה"כפרי" צוה את בנו לילך ולעשות "שער מכירה", אע"ג דבנו שכח, ונקרא פושע, כמש"כ במג"א או"ח סי' תקכ"ז סק"ו, דהשוכח נקרא פושע. וכש"כ בשוכח מחמת עצלות ע"ש. ומפורש יוצא ברש"י ברכות מ"ג סוף ע"ב ד"ה דקרי לי' פושע, מתעצל, עכ"ל. וברש"י פסחים ו' סוף ע"ב ד"ה פשע, ישכח ויבא לידי פשיעה וכו' עכ"ל. מ"מ אביו ה"כפרי" אשר צוה עליו, לילך ולעשות שט"מ, י"ל דנקרא אונס. ואע"ג דלדעת רוב הפוסקים בחמץ שעעה"פ אפי' הניחו שוגג או אנוס אסור. מ"מ נודע דעת התשב"ץ סי' קצ"ט. וכן משמע דעת הר"ן, מובא בכ"מ פ"א מהל' חו"מ הל' ד', דבמקום אונס מותר. וראה בפמ"ג או"ח בא"א סוסק"ג, ע"ש מש"כ בזה. ויש לצרף זאת לסניף עכ"פ לענין י"ש, שדעת הרב ז"ל בש"ע שלו בסי' תמ"ב סעיף י', בהג"ה, שכתב, דבמקום הפסד גדול מאוד, י"ל די"ש שעבר עליו הפסח שאין בו כזית בכדי שתית פרס לפי שא"א לשתותו כאחד מפני חריפותו, הוי כחמץ ע"י תערובות ויש להתירו בהנאה דהיינו שימכרנו לנכרי. רק שיזהר שיהא בענין שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל וישתה ממנו ובשתיה אסור לכל ישראל אפי' למי שאין החמץ שלו ע"ש. ויש לצרף גם דעת הפ"י ז"ל בתשו', לענין י"ש דאינו אלא כחמץ נוקשה. ועכ"פ שרינן לערבו ברוב יין כשר. כמש"כ בשו"ת פ"י או"ח סוס"י י"ג. ולמכרו לנכרי באופן שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל. ועוד יש לצרף סניפין לד"ז. והנלפענ"ד כתבתי בהחפזי: בצלאל זאב שאפראן סימן נא כבוד הרבני המופ' וכו' מוה"ר צבי גרשון שו"ב משטעפאנעשט ה"י

ע"ד שאלתו, בענין נער קטן בן י"א שנה, שמצא צלוחית מלא י"ש בפסח. והטמינו באיזה מקום מוצנע, ולא הגיד ולא סיפר זאת לשום בן אדם. ואחר הפסח הביא את הצלוחית עם הי"ש לבית אביו. ושואל לדעת אם מותר הי"ש לאחר הפסח, או לא: תשובה

הנה אך למותר הוא לפלפל בדין זכיה לקטן ובדין זכיה באיסורי הנאה הלא גם בלאו הכי, הדבר פשוט וברור דהצלוחית י"ש הנ"ל מותר לאחר הפסח. דהרי עיקר הטעם דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, הוא רק משום דקנסא קנסינן ליה הואיל שעבר עליו בבל יראה, כר"ש בפסחים כ"ט ל'. ויש להוכיח מפירש"י בב"ק ל"ט ע"א ד"ה שור. ובתוס' שם ד"ה אין, דקטנים לאו בני קנסא נינהו. וכ"כ להדיא בתשו' מהרי"ק שורש פ"א שהאריך להוכיח דבקטן לא שייך קנס. וסיים, דאפי' בלא שום ראי' נ"ל דדבר פשוט הוא דאין הקטן בשום קנס, דאין מעשה קטן כלום להענישו ולהפסידו בשום צד שבעולם ע"ש [ובתשובה שאח"ז, סימן נ"ב, הערותי בדברי המהרי"ק לסייע לדעתו מש"ס ופוסקים]. ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' תל"ד בא"א סק"ט שכתב להדיא וז"ל: והנה חמץ של יתום קטן שעבר עליו הפסח