רב"ז אורח חיים קנח

אות ג' וכן בפסוקי ארון וכו'. כי אות ג' מורה על הגאוה, והקב"ה שונא גאים וכו' עכ"ל, וקשה ע"ז מהמדרשים הנ"ל. שדרשו דבהפסוק "לבא לקחת לו גוי מקרב גוי" עד "מוראים גדולים", יש בו שבעים ושתים אותיות. דהיינו שם ע"ב. ואפ"ה אנו מוצאים בזה הפסוק ג' פעמים אות ג'. ואפי' אם נימא דתיבת "גוי" שני אינו מן המנין, כמד"ר הנ"ל. עכ"פ נמצא ב"פ ג' בזה הפסוק, דהיינו הג' מן "גוי" הראשון והג' מתיבת "גדולים". ותמהני על הס' מגלה עמוקות והס' מדרש תלפיות שלא הביאו להמדרשים הנ"ל. וראיתי בפי' "די משה" שבגליון המד"ר שבס' לך לך הנ"ל, שכתב מדנפשי', שבשם של ע"ב היוצא מהפסוקים "ויסע" "ויבא" "ויט" יש בהם כל הא"ב, חוץ מן הג'. ועפי"ז מפרש אמז"ל במד"ר הנ"ל דגוי שני אינו מן המנין. ומטעם זה כתב דגם אות ג' מן "הגוי" הראשון ג"כ אינו מן המנין, כי ג' אינו בשם של ע"ב וכו' ע"ש. ובמחכת"ה שגה בכ"ז, דמה יענה על האות ג' שבתיבת "גדולים". והאמת לאמתו שרק "גוי" השני אינו מן המנין, לפי שהוא מדבר מהמצרים שהיו גאים, אבל ה"גוי" הראשון דקאי על ישראל, ודאי הוא מן המנין. והחשבון מהע"ב אותיות מכוונים המה עפ"י המסורה הגדולה, כמבואר למעיין. עיין בשפתי חכמים על פירש"י פ' תרומה (כ"ה י"א, אות ק') כתב טעם ע"ז שבפרשת ארון לא נמצא ג', ע"ש וב וב"כלי יקר" יע"ש. ובמחכת"ה לא העירו מהנ"ל. ועיין באור זרוע הגדול ח"א, בריש הספר, ב"אלפא ביתא" אות כ"ג, כתב: באלב"ם, ג', מתחלף בנ' יע"ש. ועיין ברכות ד' ע"ב דלא נאמרה נו"ן באשרי יע"ש. ועוד יש עמדי כמה הערות נכונות בענין זה ואכמ"ל: בצלאל זאב שאפראן סימן ג כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר יעקב האגער נ"י אב"ד פאשקאן

ע"ד שאלתו, בכפרי אחד, שיש לו "בית-מרזח" (קרעטשמי), ואמר לבנו לילך ולעשות "שטר מכירה". ובנו שכח ובא לפני כת"ר אחר זמן איסורו, בשעה חמישית בין הערביים. וכת"ר הוכיחו כי לא טוב עשה שבא אחז"א. ועפ"י עצת כת"ר הפקיר את כל החמץ בפני ג' עדים. ועתה שואל לדעת, כדת מה לעשות בחמצו לאחר הפסח: תשובה

פתח אמרי, לא אוחיל עד אם דברתי דברי. כי לא פעל כלל, במה שהפקיר את החמץ לאחר זמן איסורו, שאינו שלו. וכי יכול אדם להפקיר דבר שאינו שלו? וכן מפורש יוצא בירושלמי פ"ג דפסחים ה"ג, דאמרו: וכי יש אדם מפקיר דבר שאינו שלו "בתמיה" ע"ש. וכן בירושלמי פ"ב דפסחים ה"ב, מתיב ר' יוחנן לרשב"ל: אין את מודה לי משש שעות ולמעלן שהוא אסור (והפ"מ שם פי' וז"ל: וכי אין אתה מודה לי שאם הפקיר משש שעות ולמעלן, שאסור הוא לאחה"פ דאין הפקרו הפקר ואע"ג דאכתי למ"ד לעיל בפ"ק בהלכה ד', דמשש שעות ולמעלה ליכא אלא איסור מדבריהן, ומדאורייתא חזי ליה עד שתחשך, אפ"ה אין הפקרו הפקר, מדרבנן, ע"ש) א"ל רשב"ל: חמץ איסורו גרם לו וכו' (ופי' הפ"מ: ומה אתה מדמה למשש שעות ולמעלה שאני תמן דאיסורו גרם לו דאין ההפקר כלום, דהא מיהת לכ"ע מדבריהן אסור הוא, עכ"ל). והק"ע, פי', דהירושלמי קאי, לענין מפקיר חמצו מתחת שעה ששית ולמעלה, שהוא אסור מדבריהם ומ"מ אין הפקירו הפקר ע"ש. ומכש"כ שאם הפקיר משש שעות ולמעלה דאין הפקירו הפקר ואסור לאחה"פ. ואע"ג דהב"ח בתשו' סי' קכ"ד האריך להוכיח דלשון הפקר להדיא, מהני, אף לדבר שאינו ברשותו ע"ש אמנם זה אינו. דע"כ לא כתב הב"ח שם דיכול להפקיר דבר שאינו ברשותו, אבל הוא שלו, ויבוא לרשותו ע"ש. אבל בחמץ משש שעות ולמעלה, דאינו שלו כלל, פשיטא דאינו יכול להפקיר כלל דבר שאינו שלו, כאמור

ועפי"ז אתי שפיר הא דאמרינן בפסחים ו' ע"ב: לבתר איסורא, ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטיל. ופירש"י: דלאו ברשותי' הוא, אינו שלו עכ"ל. וכן הר"ח ז"ל שם בגליון הש"ס (דפוס ווילנא) כתב: כי אין אדם מבטל אלא דבר שלו וכו' ע"ש. כלומר דמצד שאינו ברשותו בלבד, הי' יכול להפקיר כמש"כ הב"ח ז"ל. רק מצד דאינו שלו אינו יכול להפקיר. דביטול מדין הפקר הוא. כמש"כ הר"ן ברפ"א דפסחים ע"ש. וזה שדקדקו רש"י והר"ח ז"ל וכתבו הטעם ד"אינו שלו". וכן בפסחים ז' ע"א, דפריך וניבטלי' בשית. כיון דאיסורא דרבנן עילוי', כדאורייתא דמיא, ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטיל. ופירש"י שם ג"כ: "ואינו שלו" ולא מצי מבטיל לי' ע"ש. וע"כ ודאי מטעם האמור דביטול מדין הפקר נגעו בה. וגם בשעות דרבנן אינו יכול להפקיר, דאינו שלו, כהירושלמי הנ"ל

ומצאתי בקצה"ח על חו"מ סי' רי"א סק"ד שהשיג על הב"ח בתשו' סי' קכ"ד (הנ"ל) והוכיח מב"ק ס"ט ע"א דאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו ע"ש אולם בנה"מ שם סק"א מיישב דעת הב"ח ז"ל, דמודה דבזמן שהדבר הוא אינו ברשותו, כגון שהוא כבר חמץ ודאי, דאין הביטול (שהוא מטעם הפקר) מועיל. דש"ס ערוכה היא, דבתר איסורא אין בידו לבטל וכו' ע"ש ואני בעניי ביארתי הדבר מילתא בטעמא בס"ד. ומצאתי עוד בקצה"ח חו"מ סי' ת"ה שהוכיח דבאיסורי הנאה לא מהני הפקירו כלל. אע"ג דאיסורי הנאה בעלים אית לי'. ואפ"ה הפקירו אינו מופקר, משום דלא עדיף מדבר שאינו ברשותו. והוכיח כן מפסחים ז' ע"א דפריך וניבטלי' בשית וכו' ע"ש, ותמהני שלא העיר מפירש"י ז"ל דעיקר הטעם שאינו יכול לבטל מתחלת שש, הוא משום דאינו שלו, כנ"ל. ומצאתי בשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' נ', שהוכיח דהפקר מהני בדבר שאינו ברשותו, מהא דאמרינן בכריתות כ"ד ע"א בשור שנגמר לסקילה, והוזמו עדיו, כל המחזיק בו זכה ע"ש. ובמחכת"ה לא זכר שר דברי הקצה"ח בסי' ת"ה שכתב, דבשור הנסקל הטעם דכיון שהוזמו עדיו, הרי מעולם לא הי' מאיסורי הנאה, וכיון דבעלים הפקירו. הרי הפקירו הפקר. והוכיח כן מדברי הרמב"ם בפי"א מנ"מ עש"ה ותבין. ומצאתי בתשו' מהרי"ט בשניות חאה"ע סי' מ', שכתב להדיא, דלא מהני סילוק והפקר בדבר שאינו ברשותו ע"ש. וכן בצל"ח פסחים נ"ז ע"א כתב בפשיטות שאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו ע"ש וכ"כ הפ"י בגיטין ל"ח ע"א ע"ש. וע"כ צ"ל דמש"כ הב"ח בתשו' סי' קכ"ד הנ"ל, דמהני הפקר בדבר שאינו ברשותו כוונתו כמש"כ בנה"מ רס"י רי"א, דכתב כן רק כשמבטל התבואה לכשיתחמץ. אבל כשהוא כבר חמץ מודה הב"ח דאינו יכול לבטל ולהפקיר כנ"ל. ומצאתי בציון ירושלים על הירושלמי פ"ג דפסחים ה"ג, שכתב דמהירושלמי (הנ"ל) משמע דלא כהב"ח. ובמחכת"ה לא זכר שר רב יוסף שאול סיוע"ה דברי הנה"מ (הנ"ל) במש"כ בכוונת הב"ח. ולא קשה מידי מהירושלמי. וזה פשוט וברור. ועיין בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סי' קנ"ח שהאריך לפרש דברי הב"ח זקינו ז"ל ולא זכר כלל להירושלמי וכל הנ"ל, וראה בשו"ת ברכת יוסף חאו"ח סוס"י ט"ז שכתב ג"כ לפרש דברי הב"ח ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כל הנ"ל

סוף דבר הכל נשמע, דלאחר זמן איסורו אפי' איכא עדים שהפקירו לא מהני. ואפי' אם הפקירו בפני עדים קודם זמן איסורו, והניח את החמץ בביתו וברשותו, לא מהני. וכ"כ בח"י סי' תמ"ח סק"כ, וז"ל: ואפי' הפקר גמור, ואפי' איכא עדים שהפקירו ובטלו לא מהני, אם הניח חמץ בביתו