רב"ז אורח חיים קנו

הכלל וכו'. וא"כ לדיד'. ע"כ מה דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ולא כתיב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם. ש"מ דללאו יצאת, וא"כ לפימש"כ החו"י בסוס"י קל"ב דהמ"ד דס"ל דהבערה ללאו יצאת, ס"ל ג"כ דבכבוי נמי אינו אלא לאו, ע"ש שכתב הכרח לזה משבת צ"ו ע"ב דאמר רב מצאתי מגלת סתרים, דאסב"י אמר: אבות מלאכות ארבעים חסר א', ואינו חייב (אלא) על א' מהם וכו' מ"ס הא מיהת לא מספקא וכו'. והקשה למ"ד הבערה ללאו יצאת מאי ספיקא איכא בזה הא מסתברא דהאי אינו חייב על א' מהם קאי אהבערה דאינו אלא לאו? אלא ודאי דהבערה וכבוי הא בהא תליא. ואי הבערה ללאו יצאת. ע"כ דגם כבוי נמי אינו אלא לאו. וא"כ חסר לי' תרתי הבערה וכבוי. ואסב"י לא קאמר אלא אינו חייב על א' מהם ע"ש. וא"כ עפי"ז אתי שפיר מה דשמעינן מהמשנה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו, לענין קטן אוכל נבילות דב"ד מצווין להפרישו. דאין לומר דשאני שבת דחמירא איסורי' דיש בה כרת. דזה אינו, דהא לר' יהודה קאי מתני'. ולר' יהודה לשיטתו דס"ל הבערה ללאו יצאת. א"כ לדידי' גם בכבוי אינו אלא לאו, וליכא כרת כלל גבי כבוי. ולהכי שפיר ש"מ דין קטן אוכל נבילות, דאינו אלא לאו. מכבוי דג"כ אינו אלא לאו. ואין להקשות דגם למ"ד כבוי אינו אלא לאו, אפ"ה איכא למימר דשאני שבת דחמירא דיש בה עשה ול"ת. זה אינו, דגם זה יש ליישב עפי"ד הרשב"א בחי' ליבמות ד"ו ע"א, דרק על האבות מלאכות נאמרה העשה, והוי עשה ול"ת. אבל היכא דאינו אלא ל"ת גרידא לא מצטרף העשה לל"ת ע"ש. וא"כ כיון דקאי הכא למ"ד הבערה ללאו יצאת, שוב ליכא אלא ל"ת גרידא. ושפיר ש"מ דין קטן אוכל נבילות משבת. ועפי"ז אפשר ג"כ לומר דזה הי' טעמם של הרי"ף והרא"ש במה שהשמיטו למה דאוקי ר' יוחנן למתני' דשבת, דמיירי בקטן העושה ע"ד אביו. משום דס"ל דלדידן דקיי"ל הבערה לחלק יצאת. וא"כ ע"כ גם בכבוי איכא כרת. וליכא למישמע כלל דין קטן אוכל נבילות משבת. דשפיר י"ל דשבת שאני דחמירא איסורי' ושוב א"צ לתי' דר' יוחנן דמוקי למתני' בקטן העושה ע"ד אביו [אך לפירש"י שם ע"כ צריכין לתי' דר' יוחנן, כיון שפי' דהקושיא קאי על ר"פ שביבמות. דבשבת קאי. כנ"ל אות א'] כן י"ל ע"ד פלפול

(ז) אמנם באמת גוף דברי החו"י לא נהירין לי והרבה תשובות יש לי להשיב על דבריו בס"ד. דאם נימא דהבערה וכבוי בחדא מחתא מחתינהו. ולמ"ד דהבערה ללאו יצאת. ה"ה נמי בכבוי. וא"כ לפימש"כ התוס' בפסחים ה' ע"ב ד"ה לחלק, בשם הריב"א דלמ"ד ללאו יצאת, ליכא איסור ביו"ט, כיון דאין שם מלאכה עליה ע"ש. קשה מהא דתניא בביצה כ"ב ע"א אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עלי' וכו'. ומוקמינן לה דההיא ר' יהודה היא ע"ש. והא לפי מה שהוכחתי דר' יהודה ס"ל דהבערה ללאו יצאת. ולהחו"י גם כבוי אינו אלא לאו. וליכא איסור ביו"ט כלל וקשיא דר' יהודה אדר' יהודה? אלא ודאי דלא כהחו"י. אבל אי משום הא יש ליישב עפי"ד התוס' בביצה כ"ג ע"א ד"ה על, שכתבו דאפי' למאן דשרי הבערה שלא לצורך כלל בירושלמי היינו לפי שישנו פעמים לצורך אוכל נפש. אבל כבוי דלעולם אינו לצורך תקון או"נ ודאי אסור לכ"ע ביו"ט, עכ"ל. ומדברי התוס' אלו מוכח דס"ל כהחו"י. דאל"כ קשה למה להו למימר האי טעמא גבי כבוי משום דלעולם אינו לצורך תקון או"נ. הא בלא"ה אסור לכ"ע. דמאן דשרי הבערה שלא לצורך הוא רק משום דס"ל ללאו יצאת. כמש"כ התוס' שם לפני זה. וא"כ כבוי דהוי אב מלאכה לכ"ע אסור אלא ודאי דס"ל כהחו"י דלמ"ד ללאו יצאת. ה"ה כבוי נמי אינו אלא לאו, ואפ"ה אסור כבוי לכ"ע, משום דלעולם אינו לצורך תקון או"נ. ואתי שפיר דלא קשה דר' יהודה אדר' יהודה ודו"ק [ולפי מה שפי' המהר"ם שי"ף שם לדברי התוס' אלו ע"ש. אינו מוכח כלל מהתוס' דס"ל כהחו"י. וא"כ הדק"ל דקשיא דר' יהודה אדר' יהודה עש"ה], אלא אי קשיא על החו"י הא קשיא. ובוש אני לומר שכפי הנראה במחכ"ת אישתמיט מיני' משנה מפורשת בשבת כ"ט ע"ב דר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. ובתו"י שם כתבו: אע"ג דר' יוסי אית לי' דהבערה ללאו יצאת, בכבוי מודה דחייב אף בפ"ע, כדתנן בפ' כלל גדול ושוב אמר מהר"ם דמהר"ח אמר דבפ' ספק אכל בהדיא פוטר ר' יוסי בהבערה, ומחייב בכבוי, עכ"ל. הרי מבואר להדיא דאף ר' יוסי דס"ל הבערה ללאו יצאת, מ"מ בכבוי מודה דחייב חטאת. אך מחמת חומר הנושא צ"ל דמר' יוסי אין ראי' כל כך. דהא מחלפא שיטתי' דר' יוסי. דבירושלמי שבת פ"ב ה"ה, אמרינן שם: הבעיר ובישל, ר' יהודה מחייב משום מבעיר, ור' יוסי משום מבשל. וקשיא על דר' יוסי הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה אינו מחייב משום מבעיר אלא משום מבשל. ופי' הק"ע דהבערה לחלק יצאת. למה לא יהא חייב על הבערה שהיא אב לכולן. ובשי"ק שם הקשה דהא ר' יוסי סבר הבערה ללאו יצאת, ולא קשה קושיית הירושלמי. וכן הקשה המרה"פ שם ע"ש. ומזה מבואר דבירושלמי מיחלפא שיטתי' דר' יוסי. ועפי"ז אתי שפיר ג"כ דברי התוס' בביצה כ"ג ע"א ד"ה על, בשם הירושלמי גבי נר של בטלה דר' יוסי אוסר, משום דס"ל הבערה לחלק יצאת כנ"ל, וקשה דהא יוסי ס"ל ללאו יצאת. ולפנינו בירושלמי ביצה פ"ה ה"ב, איתא: חזקיה אוסר וכו' ע"ש. וכ"ה ברא"ש פ"ב דביצה סי' כ"ב [ואין תח"י כעת מפרשי מס' ביצה לעיין אם הרגישו על התוס' בזה. או אפשר ט"ס היא]. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבירושלמי מיחלפא שיטתי' דר' יוסי וס"ל לחלק יצאת כנ"ל. אמנם באמת להירושלמי הנ"ל בל"ז יש להעיר על תירוצי הנ"ל במה שהוכחתי דר' יהודה ס"ל הבערה ללאו יצאת. דהא בירושלמי הנ"ל מבואר דר' יהודה ודאי ס"ל דהבערה לחלק יצאת. ולהכי מחייב ר' יהודה שפיר משום מבעיר. וגם להירושלמי שם נדחה מה שכתבתי דלמ"ד הבערה לחלק יצאת, א"צ לתי' ר' יוחנן דמוקי מתני' בקטן העושה ע"ד אביו, משום דבלא"ה איכא למימר דבשבת שאני כנ"ל. ולהירושלמי זה אינו. דהא מבואר שם בהלכה זו דר' יוחנן הוא המ"ד הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה [דהיינו הבערה לחלק יצאת] וכו' ע"ש. וא"כ לר' יוחנן לשיטתו לא לאוקמי מתני' בקטן העושה ע"ד אביו כנ"ל. ועוד קשה על החו"י מרש"י שבת מ"ב ע"א ד"ה אבל, דמבואר שם לשמואל דחייבין סקילה על כבוי ע"ש. אף דס"ל לשמואל כר"י דהבערה ללאו יצאת. כמבואר להדיא בשבת ע' ע"א. אלא ודאי דלא כהחו"י. ומצאתי בקובץ על הרמב"ם בהל' שבת פ"ז ה"א שכתב בשם הס' שושנים לדוד כעין סברת החו"י. ע"ש שסיים דסברא זו לא מחוור כלל וכלל ע"ש. ובמחכת"ה לא ראה כלל להחו"י גם לא העיר שם בכל מה שכתבתי בזה. ועוד הרבה יש לפלפל בזה ולא עת האסף פה

(ח) אולם אחזה אנכי דעדיין קשה האיך ס"ד דהש"ס למישמע דין קטן אוכל נבילות, מקטן שבא לכבות בשבת. אף אם נימא דכבוי אינו אלא לאו גרידא ולית בי' כרת. מ"מ אכתי איכא למימר דשאני שבת דחמירא. משום דמחלל שבת כעכו"ם. כעירובין ס"ט ע"ב האי תנא הוא דחמירא לי' שבת כע"א. וכן בחולין ה' ע"א דמומר לחלל שבת הוי כמומר בכל התורה כולה. ופירש"י האי תנא חמירא לי' שבת כעכו"ם וכו' ע"ש. ועיין במג"א סי' ש"ו ס"ק כ"ט שהיה לו גירסא ברש"י דשבת חמור מע"ז. וכתב דצ"ע מנ"ל הא ע"ש. ובס' בה"י על יו"ד סי' ב' כתב להגיה ברש"י דשבת חמור כעכו"ם. וכ"כ בשו"ת פמ"א ח"ב סי' ג'. ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' קכ"ח בא"א ס"ק נ"ו שהיה לו ג"כ הגירסא ברש"י חמירא שבת מע"ז. ובס' תיבת גמא להפמ"ג בדף ע"ח ע"א בחקירה ז', כתב ליישב ב' הגירסאות שיש