רב"ז אורח חיים קנה

זה ודאי דלרבא ולהרמב"ם דס"ל כוותי' גם לענין שבת לא גזרינן גזירה לגזירה. א"כ עפי"ז שפיר כתב ה"שלטי הגבורים" הנ"ל בדעת הרמב"ם דבאיסור דרבנן אפי' בעושה ע"ד אביו אין מצווין להפרישו, כיון דעושה ע"ד אביו גופי', אינו אלא מדברי סופרים. וא"כ עפי"ז על כרחך לה"שלטי הגבורים" ס"ל להרמב"ם כמז"ה דמי שהחשיך לו בדרך ונותנו לקטן לא יאמר לו להוליכו, אלא נותנו לו סתם, והקטן מוליכו מאליו, ואעפ"י שעושה ע"ד אביו הואיל ואין איסורו אלא מד"ס, התירו מפני ההפסד כנ"ל. ואתי שפיר בזה מה שסתם הרמב"ם בפ"כ מהל' שבת ה"ז וכתב: "חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה". ולא התנה דדוקא כשנותן להם כשהם מהלכים ונוטל מהם כשהם עומדים כדס"ל להרמב"ן והרשב"א, וגם לא התנה דמיירי שנותן עליהם מבע"י, וע"ש בהה"מ, ובמג"א או"ח סי' רס"ו סק"ח, ובפמ"ג בא"א ובמחצהש"ק שם. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דהרמב"ם אזיל לשיטתו וס"ל דאפי' בשבת שרי, וא"צ להניחו כשהם מהלכים, כיון שנותן סתם, ואינו אומר להוליכו. אפי' בעושה ע"ד אביו אין איסורו אלא מד"ס, ומשום הפסד התירו בכ"ע, ועפי"ז אתי שפיר ג"כ מש"כ המחבר באו"ח סי' רס"ו סעיף ו': י"א כשנותן לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך וכו', והוכיחו המחצהש"ק והפמ"ג בא"א שם, דהמחבר ע"כ ס"ל כהרשב"א, ומש"כ י"א מיירי מבע"י, ושפיר שייך לשון י"א דהא הרמב"ם חולק, דאי ס"ד דמיירי בשבת, א"כ למה כ' לשון י"א, דהא בשבת אין חולק וכ"ע ס"ל דצ"ל כשהם מהלכים ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דמיירי בשבת, ואפ"ה כ' לשון י"א, משום דלהרמב"ם בשבת שרי בכ"ע כיון שנותן סתם ואין איסורו אלא מד"ס ומשום הפסד התירו כנ"ל ועפי"ז י"ל דברי הרמ"א מקושיית המג"א עש"ה ותבין. אמנם דברי ה"שלטי הגבורים" בשם מז"ה גופי' תמוהים מאוד במה דס"ל דאפי' עושה ע"ד אביו, אעפ"י שרואה שנוח לאביו, הואיל ואין אביו מצוהו אין איסורו אלא מד"ס וקשה לפי מה שהוכחתי מהרמב"ן והרשב"א בחי' ומכל הפוסקים הנ"ל, שע"כ פי' להמכילתא דקטן העושה ע"ד אביו הוא מה"ת? ועוד קשה לפי מה שפירש"י [וש"פ] ביבמות קי"ד ע"א דהיכי שהתינוק רואה שנוח לו לאביו בכך, הוה כאלו מצוהו לעשות [כנ"ל באות ג'] וא"כ כיון שמצוהו לעשות מה"ת הוא. א"כ גם בעושה ע"ד אביו שרואה שנוח לאביו מה"ת הוא? אם לא שנימא דהש"ג בשם מז"ה פי' להמכילתא דמיירי דוקא כשאביו מצוהו, ואז ודאי הוא מה"ת. אבל לא כשעשה ע"ד אביו. וחולק בזה על כל הפוסקים הנ"ל וצע"ג [וי"ל קצת בלשון חי' הר"ן על שבת דקכ"א ע"א ד"ה בקטן העושה ע"ד אביו עש"ה וצ"ע]

(ה) והנה לכאורה קשה דאם נימא דהמכילתא מיירי במצוהו לעשות, וגם לש"פ הנ"ל דמיירי בעושה ע"ד אביו, דהוה כמצוהו לעשות. למ"ל קרא לענין שבת. הא מצוהו לעשות בכל האיסורים אסור מה"ת. כיבמות קי"ד ע"א דילפינן מטומאה ודם ושרצים, דלא ליספו להו בידים. ומשם ילפינן לכל התורה כולה. והכא נמי במצוהו לעשות איכא איסורא דאורייתא, משום לא תאכילום, דהוה כמאכילו בידים. כמש"כ הרשב"א בחי' לשבת ר"פ מי שהחשיך הנ"ל דהא דתניא ביבמות קי"ד ע"א לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם וכו' דאיכא איסורא דאורייתא, משום לא תאכילום וכן הביא המל"מ בסוף הל' מאכא"ס, בשם חי' הרשב"א דמצוהו לעשות הוה כמאכילו בידים. וא"כ קשה למ"ל קרא מיוחד לענין שבת? בשלמא לדעת הטור או"ח סי' שמ"ג, לפי' הב"י שם דסובר דהני צריכותא שביבמות קי"ד ע"א הם דחייה בעלמא, ולאו דוקא הם. וא"כ הני תלתא קראי שרצים ודם וטומאה, הוי שלשה כתובין הבאים כאחד, ולכ"ע אין מלמדים מהם לכל התורה כולה. ומש"ה אתי שפיר דצריך קרא ד"ובנך" בקטן עושה ע"ד אביו, דהיינו מצוהו לעשות. משא"כ להרמב"ם דס"ל כפשטא דסוגיא דצריכי להני תלתא קראי, והו"ל כחד קרא, וילפינן מיני' לכל איסורין שבתורה, דלא ליספו להו בידים, כמש"כ הב"י שם [ועיין בט"ז או"ח סי' שמ"ג ובמ"ז שם עש"ה] וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למ"ל קרא בשבת במצוהו לעשות? וע"כ צ"ל דמזה יהי' מוכח כדעת התוס' נדה מ"ו ע"ב ד"ה אין ב"ד. וכמו שהוכיח המל"מ בסוף הל' מאכא"ס הנ"ל, מדלא הקשו התוס' כקושית הרשב"א, דהיכי קרי לה קטן אוכל נבילות שאין ב"ד מצווין להפרישו הא כיון דאמר לה בעל מופר ליך, הו"ל כמ"ד אכול, וכמאכילה בידים דמי. ומדלא הקשו התוס' כן משמע דס"ל דמה דא"ל הבעל מופר ליך, לא חשיב מאכיל בידים. הגם שכתב המל"מ שהוא תימה בעיניו ע"ש. מ"מ יהי' להתוס' הוכחה מהמכילתא הנ"ל, מדבעינן קרא מיוחד לשבת דמצוהו לעשות אסור מה"ת. מכלל דבכל איסורי תורה ליכא איסור מה"ת במצוהו לעשות, רק היכי דספו להו בידים ממש. ואין להקשות דנילף משבת לכל התורה כולה. דזה אינו, דשאני לאו דשבת דחמירא איסוריה, משום דאית בה כרת, וגם יש בה עשה ול"ת. וכן ראיתי ב"דעת זקנים מבעלי התוס' " עה"ת פ' בא [י"ב פסוק ט"ז] בהא דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם, ופירש"י אפי' ע"י אחרים. והר"מ הקשה ע"ז. ובתירוץ הב' שם כתבו, דמה שפירש"י ע"י אחרים, ר"ל ע"י בנו ובתו הקטנים. ואע"ג דנפק מלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך. ה"מ שבת דחמירא איסוריה אבל יו"ט לא. קמ"ל, עכ"ל [ועיין ברמב"ן שם על פירש"י שם] ומבואר להדיא מדבריהם דלא ילפינן כל התורה כולה משבת

(ו) אבל אכתי יש לדקדק בהא דאמרינן בשבת קכ"א ע"א הנ"ל על המשנה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו. ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו. וקשה האיך ש"מ דין קטן אוכל נבילות משבת. הא י"ל שאני שבת דחמירא איסור', משום דאית בה כרת, וגם יש בה עשה ול"ת? אך יש ליישב זה ע"ד פלפול. לפימש"כ התוס' שם ד"ה ש"מ. דצ"ל דמוקי מתני' כר' יהודה דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב ע"ש. וכיון דר' יהודה היא, אתי שפיר לר' יהודה לשיטתו. דהנה לפימש"כ התוס' בשבת ק"ו ע"א ד"ה מה לי. דלר' יהודה שפיר שמעינן דהבערה ללאו יצאת, או לחלק. מדלא כתיב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם, וכתב הבערה. ש"מ ללאו יצאת או לחלק, עכ"ל. ונראה דלהתוס' ספוקי מספקא להו אי ר"י ס"ל ללאו יצאת, או לחלק ולפענ"ד נ"ל להוכיח דר' יהודה ס"ל דהבערה ללאו יצאת. לפי מה דאמרינן בשבת ע' ע"א דר"נ [דס"ל לחלק יצאת] אומר לא תבערו, מה ת"ל. לפי שנאמר ויקהל משה וגו' אלה הדברים וגו' דברים הדברים, אלה הדברים, אלו ל"ט מלאכות וכו' יכול עשאם כולן בהעלם א' אינו חייב אלא אחת, ת"ל בחריש ובקציר תשבות, ועדיין אני אומר על החרישה ועל הקצירה חייב שתים, ועל כולן אינו חייב אלא אחת. ת"ל לא תבערו. הבערה בכלל היתה ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עלי' בפ"ע, אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עלי' בפ"ע. וברש"י שם ד"ה ועל כולן, הקשה דהאי קרא דבחריש ובקציר תשבות, נמי היא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, וללמד לא ללמד וכו' ותירץ: דהו"ל כלל בל"ת ופרט בעשה, ואין דנין אותו בכו"פ. א"נ הוי חריש וקציר שני כתובין הבאים כאחד, ואין מלמדין דהו"ל למיכתב חד, עכ"ל ובתוס' שם ד"ה ועל כולן, כתבו: דנראה כהפי' האחרון שברש"י, דלא ילפינן מחריש וקציר, משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד וכו' ע"ש *). וא"כ לר' יהודה דס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדין כסנהדרין ס"ז ע"ב וברש"י שם ד"ה קסבר ע"ש. שפיר ילפינן חילוק מלאכות מבחריש ובקציר תשבות, דהוו נמי דבר שהי' בכלל ויצא מן