רב"ז אורח חיים קנד

אביהם עובר בלאו מה"ת מקרא ד"וכנך ובתך". והיכא דספו להו בידים, כגון אם הטעינם משא בשבת, עובר על ב' לאווין. א'. מקרא ד"ובנך ובתך". והב'. מקרא ד"לא תאכילום", להזהיר הגדולים על הקטנים, דלא ליספו להו בידים. כיבמות קי"ד ע"א [כמבואר ברמב"ם הל' מאכא"ס פי"ז הכ"ז, וש"ע או"ח סי' שמ"ג, ע"ש]. וא"כ עפי"ז נכונים דברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל שהביאם הה"מ בפ"כ מהל' שבת ה"ז לענין מי שהחשיך בדרך והי' עמו חרש וקטן, דנותן כיסו לאיזה מהן שירצה. וכתבו דמניחו עליו כשהוא מהלך, ונוטלו הימנו כשהוא עומד. הא לא"ה אסור, דודאי לא גרע מבהמה, ואסור הוא להאכילו בידים. א"ד. ורבינו סתם וכו'. ונ"ל טעם לדבריו שאין אנו מצווין על שביתות אלו, כמו שאנו מצווין על שביתות בהמתינו, ולא נאסרו אלא להאכילן בידים וכו' עכ"ל [ועיין במג"א סי' רס"ו סק"ח]. ותמהני על הה"מ מהמכילתא הנ"ל המבואר להדיא דאנו מצווין על שביתת הקטנים עכ"פ היכא דעושים ע"ד אביהם וברצונם כנ"ל. והרמב"ן והרשב"א ז"ל אזלו לשיטתם דס"ל כהמכילתא כנ"ל [וזה שכתבו הרמב"ן והרשב"א דודאי לא גרע מבהמה ואסור הוא להאכילו בידים, כלומר דעובר בב' לאווין מקרא ד"ובנך", דלא גרע מבהמה, דבקרא אחד נאמרו, וגם מ"לא תאכילום"]. ואפשר לומר דמזה יהי' מוכח כהפמ"ג או"ח סי' רס"ו במ"ז סק"ד שכתב, והא שכ' הרמב"ם והמחבר דחרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה. היינו דוקא שאינו בנו. אבל בנו קטן בר חינוך נותנו לחרש ע"ש. וא"כ ע"כ מיירי בקטן שאינו בנו. ועפי"ז שפיר כתב הה"מ שאין הגדולים מצווין על שביתת הקטנים, משום דהך קרא ד"ובנך" לא נאמר אלא שהאב מוזהר על שביתת בנו הקטן. אבל לא על קטן שאינו בנו, אף שהוא עושה לדעתו וברצונו, ולא נאסרו אלא להאכילן בידים. אמנם צ"ע לפימש"כ הב"י או"ח סי' של"ד בשם ר"י נתיב נ"א, דמשמע מדבריו דקטן העושה ע"ד גדול, אעפ"י שאינו אביו אסור ע"ש. וי"ל והבן

השתא הכא צופה הייתי שעפי"ז אתי שפיר דברי החינוך במצוה ל"ב, שכתב בשם הרמב"ן ז"ל דעל מלאכת בהמתו מוזהר עליו בלאו, כמו מלאכת בנו הקטן עכ"ל. דהרמב"ן ז"ל אזיל לשיטתו דס"ל כהמכילתא, דהאב מוזהר על שביתת בניו הקטנים, בעושים מלאכה לדעתו ולרצונו כנ"ל. וראיתי ב"מנחת חינוך" שם קרוב לסוף "מוסך השבת", שכתב, דצ"ע דברי החינוך בשם הרמב"ן, דודאי ד"מ אם מטעינו בשבת עובר על לא תאכילום דאסור להאכיל בידים לחש"ו בין בנו, בין שאינו בנו אבל שיהא מוזהר על בנו אם עושה מלאכה בעצמו זה לא ראיתי בש"ס דילן. ועיין שבת קכ"א ויבמות קי"ד קטן שבא לכבות וכו' בעושה ע"ד אביו, וע"ש ברש"י יבמות נראה דהוא רק משום דאסור להאכיל בידים. אבל לא שאביו יהא מוזהר עליו וכו' ועמ"מ פ"כ ה"ז כתב להדיא שאין אנו מצווין על שביתות אלו. אך אפשר שם מיירי שאינם בניו וכו' ולא מצאתי בשום מקום שיהי' מצווה על שביתות בניו הקטנים וכו' עכ"ל. ובמחכת"ה אישתמיט מיני' המכילתא ופירש"י בחומש וחי' הרשב"א והרמב"ן והספורנו, המבואר להדיא בדבריהם ז"ל דמוזהרין אנחנו מקרא ד"ובנך" שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצונינו כנ"ל והרמב"ן אזיל לשיטתו. וגם על דברי הה"מ עמדתי, ופירשתי דדברי הרמב"ן והרשב"א נראין דס"ל כהמכילתא

ושוב עיינתי עוד בחי' הרשב"א שבת ר"פ מי שהחשיך, וראיתי שכמעט מבואר כמו שכתבתי. וז"ל הרשב"א: כשהי' מהלכת נותנין עלי' וכו', וה"ה כשנותנין לחשו"ק, וכ"ש הוא דכשנותנין כשהן עומדים בגדול כיו"ב חייב חטאת וכל שבגופו איכא איסורא דאורייתא אי אמרינן לקטן נמי איכא איסורא דאורייתא משום לא תאכילום ותניא [יבמות קי"ד] לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם וכו'. ואמרינן לעיל קטן שבא לכבות, ואוקימנא בעושה ע"ד אביו, ועובר משום ל"ת כל מלאכה אתה ובנך וכו' עכ"ל. ומצאתי בשו"ת ח"ס או"ח סי' פ"ג שהעתיק לדברי חי' הרשב"א אלו, וכתב, דדבריו צריכים ביאור, התחיל בלא תאכילום, ומסיים בלא תעשה מלאכה. והביא להה"מ [הנ"ל] וכתב לבאר דבריהם ע"ש. ובמחכ"ת גם מיני' אישתמיט המכילתא ופירש"י בחומש והרמב"ן הנ"ל. וכוונת הרשב"א פשוטה דהיכא דהאב הטעין על בנו משא בשבת, עובר בשני לאוין. א', משום לא תאכילום. והב', מקרא ד"ובנך" כהמכילתא, וזה פשוט גם משמע מחי' הרשב"א דהא דנותנין לחשו"ק, מיירי נמי שהם בניו. דלא כמש"כ המנ"ח דאפשר דמיירי שאינם בניו כנ"ל. ועפי"ז יש להעיר על הפמ"ג או"ח סי' רס"ו סק"ד הנ"ל. ונדחה מה שכתבתי לעיל דאפשר לתרץ בזה דברי הה"מ]

(ד) ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת, אמור מעתה תמיה קיימת על ה"שלטי הגבורים" (ר"פ מי שהחשיך אות ב'), וז"ל: מז"ה אומר שנותנו לקטן ולא יאמר לו להוליכו, שהגדול מוזהר על הקטן מה"ת, ולא התירו לו איסור תורה, אלא נותנו לו סתם, והקטן מוליכו מאליו. אעפ"י שהקטן עושה ע"ד אביו שרואה שנוח לו לאביו, הואיל ואין אביו מצוהו אין איסורו אלא מדברי סופרים, והתירו איסור סופרים אצל הכיס, עכ"ל. ונראה דה"שלטי הגבורים" אזיל לשיטתו בפ' כל כתבי על המשנה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכתב שם לתרץ קושית הה"מ בפכ"ד מהל' שבת הי"א, וקושיית הטור או"ח סי' שמ"ג, וכתב דמש"כ הרמב"ם בפכ"ד מהל' שבת דבאיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו, מיירי בכל ענין, ואפי' שעושה לדעת אביו וכו' ואפ"ה כיון דליכא אלא איסורא דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו וכו' ע"ש, והיינו דה"שלטי הגבורים" אזיל כאן לשיטת מז"ה הנ"ל דס"ל דקטן שעושה ע"ד אביו הואיל ואביו אינו מצוהו להדיא, אין איסורו אלא מדברי סופרים, ולהכי שפיר פי' דעת הרמב"ם דבאיסור דרבנן אפי' בעושה ע"ד אביו, אין מצווין להפרישו. כיון דהוי תרי דרבנן. ולא גזרינן גזירה לגזירה אף לענין שבת. כמבואר בשבת י"א ע"ב דס"ל לרבא כן. אעפ"י דס"ל לאביי שם דלענין הוצאה בשבת גזרינן גזירה לגזירה, ע"ש בתוס' ד"ה אמר אביי [ועיין בתוס' שבת כ"ג ע"ב ד"ה גזירה] מ"מ הלכתא כרבא לגבי דאביי, בר מיע"ל קג"ם [כקידושין נ"ב ע"א ובכ"ד]. ועיין בב"י או"ח סי' רנ"ב, ובט"ז שם סק"ח, דהרמב"ם פוסק כרבא, רק בדעת הרי"ף שם כתב הט"ז דפוסק כאביי ע"ש [ויש להעיר גם בדעת הרע"ב ברטנורה פ"א דשבת ריש מ"ג ע"ש ובקרבן נתנאל על הרא"ש פ"ק דשבת סי' מ"ד ע"ש] הגם שיש להעיר בזה ממש"כ הרשב"א, מובא בב"י יו"ד סי' קצ"ז לענין טבילה ביום ז', שאסרו חכמים לעשות כן, שמא לאחר שתשמש תראה ותסתור וכו'. ואעפ"י שגזירה לגזירה היא, החמירו עלי', מפני כרת שבה, עכ"ל. הרי שבאיסור כרת גזרינן גזירה לגזירה. וקשה מש"ס שבת הנ"ל ואפשר שזה טעמא דאביי דס"ל לענין שבת דגזרינן גל"ג מפני כרת שבה. וא"כ עפי"ז לאו דוקא בהוצאה בשבת ס"ל לאביי דגזרינן כדס"ל להתוס' שבת י"א ע"ב הנ"ל. אלא אף גם בכל איסורי שבת גזרינן גל"ג, מפני כרת שבה ועיין בחי' מהר"ם מלובלין על התוס' שבת הנ"ל, שכתב דצריך ליתן טעם למה גזר אביי בהוצאה יותר מבשאר מקומות. וי"ל משום דגבי הוצאה מקרי חדא גזירה וכו' ע"ש ועיין בחי' הר"ן על שבת הנ"ל שכתב בשם הרא"ה ז"ל דס"ל לאביי בהא דכולא חדא גזירה היא וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי בכל איסורי שבת גזרינן גל"ג כנ"ל מפני כרת שבה. ויש עוד להעיר בזה מהא דאמרינן בעירובין ד' ע"ב וסוכה ו' ע"א ונדה ס"ז ע"א ד"ה רובו ומקפיד עליו חוצץ, ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד וכו' ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. ופריך וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד. ומשני דהוה גזירה לגזירה ולהרשב"א הנ"ל קשה דהא רובו ומקפיד חוצץ מה"ת, ולא עלתה טבילה לנדה והבא עלי' בכרת קאי, ואפ"ה לא גזרינן גל"ג. וי"ל והבן. אבל