רב"ז אורח חיים קנג

לאפרושינהו מאיסורא. וכ"כ השפתי חכמים בפי' הב' שם, וז"ל: מדהביא הרב המשנה כצורתה, משמע דמוזהרין אפי' לאפרושינהו, עכ"ל. וא"כ להמכילתא ופירש"י הנ"ל א"צ עוד לשינויא דר' יוחנן הנ"ל דמיירי מתני' בקטן העושה ע"ד אביו. משום דלהמכילתא בלא"ה אתי שפיר מתני', דהגדולים מוזהרין על שביתת הקטנים, מקרא ד"ובנך". ולא תקשה עוד מה דפריך הש"ס: ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו. דשאני שבת, משום דכתיב "ובנך", דהיינו קטנים. אבל קטן אוכל נבילות י"ל באמת דאין ב"ד מצווין להפרישו ואי"ל דאכתי קשיא על ר' פדת דאמר ביבמות קי"ד ע"א זיל דבר טלי וטליא וכו' (כמו שפירש"י בשבת שם ד"ה ש"מ) דס"ל דאפ' על שבת אין הגדולים מצווין על הקטנים להפרישן, זה אינו, די"ל דר"פ ע"כ לא ס"ל כדרש המכילתא, ולדידי' אין חילוק בין שבת לנבילות. ובכל האיסורים אין הגדולים מוזהרין על הקטנים להפרישן. ולדידי' שפיר קפריך ממתני' דשבת. אבל לדרש המכילתא מקרא ד"ובנך" המתני' בלא"ה א"ש אפי' בקטן שאינו עושה ע"ד אביו אפ"ה מצווין להפרישו מאיסור שבת. אבל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. ויש להעמיס כ"ז בפירש"י בשבת ד"ה ש"מ הנ"ל, במש"כ דהקושיא היא על הא דיבמות דאמר דבר טלי וטליא בשבת ע"ש. משום דרש"י אזיל לשיטתו דס"ל דלדרש המכילתא שפיר המתני' מיירי, אפי' בקטן שאינו עושה ע"ד אביו, וליכא למישמע מינה בקטן אוכל נבילות דב"ד מצווין להפרישו, ולכן שפיר כתב דהקושיא אזלא על ר"פ (או על ר"י לגי' רש"י. וכן הי' גי' הטור באו"ח סי' שמ"ג ע"ש בב"י) דע"כ לא ס"ל כדרש המכילתא כנ"ל. וא"כ אין חילוק כלל בין איסור שבת לאיסור נבילות. ולדידי' ע"כ צריך ר"י לאוקמא מתני' דמיירי בקטן העושה ע"ד אביו] ועפי"ז י"ל דזה טעמם ונימוקם של הרי"ף והרא"ש בשבת קכ"א הנ"ל שלא העתיקו אלא המשנה כצורתה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך. והשמיטו מה דאקשו עלה ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו. וגם. מה דאוקי ר"י דמיירי בקטן העושה ע"ד אביו וכבר עמד בזה מרן הב"י בא"ח סי' של"ד ובסי' שמ"ג, ועלה ונסתפק בטעמם ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דס"ל נמי כדרש המכילתא דהגדולים מוזהרין על שביתת הקטנים, מקרא ד"ובנך". וא"כ המשנה מיירי כפשוטה אפי' בקטן שאינו עושה ע"ד אביו, אפ"ה אין שומעין לו, וכפירש"י בחומש הנ"ל. וקושיית הש"ס ותירוצו של ר"י לא קאי רק על ר"פ (או על ר"י, לגי' רש"י והטור הנ"ל) דלא ס"ל כדרש המכילתא כדבר האמור. וזה נכון

(ב) א"י בטעמם של הרי"ף והרא"ש שלא העתיקו אלא המשנה כצורתה, ולא העתיקו דמיירי בעושה ע"ד אביו. עפ"י הירושלמי בשבת פט"ז ה"ז, דפריך על המשנה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו: ולא כן תני ראה אותו מלקט עשבים אין את זקוק לו. ומשני תמן אין לו צורך בעשבים, ברם הכא יש לו צורך בכיבוי ע"כ [ע"ש בק"ע שפי' שהגדול יש לו צורך בכיבוי] אבל בחי' הרשב"א בשבת שם הי' לו גירסא אחרת בירושלמי, דמשני תמן יש לו צורך בעשבים, ברם הכא אין לו צורך בכיבוי. וסיים הרשב"א: דלהירושלמי אין שומעין לו אפי' בשאין עושה ע"ד אביו. וזה שלא כדרך גמרתנו, עכ"ל. ולמד הרשב"א הפירוש בירושלמי כיון דהקטן אין לו צורך בהכיבוי, אפי' בשאין עושה ע"ד אביו אין שומעין לו, יעו"ש. ותימה על ה"מראה הפנים" (שם בד"ה תמן) שהקשה על הרשב"א וז"ל: אבל קשה על פי' זה דקאמר ברם הכא יש לו צורך כיבוי. דמהיכא פסיקא לי' דיש להקטן הזה צורך כיבוי, וסתם קטן אין לו צורך כיבוי, ואדרבה יותר הוא נהנה כשהנר דולק וכו' עכ"ל. ופלא שלא הרגיש שהרשב"א הי' לו גירסא אחרת בירושלמי: דהקטן אין לו צורך בהכיבוי. ושפיר כתב דזה שלא כדרך גמרתנו. דלהירושלמי בכיבוי, אפי' בשאין עושה ע"ד אביו אין שומעין לו כנ"ל. ואפשר דהרי"ף והרא"ש ס"ל כתירוץ הירושלמי וכגירסת הרשב"א, ולהכי לא העתיקו אלא המשנה כצורתה, ולא העתיקו דמיירי בעושה ע"ד אביו [וגם תירוצו של הב"י בסי' של"ד דטעמם של הרי"ף והרא"ש בהשמטתם, משום שהם מפרשים בעושה ע"ד אביו, היינו לומר דכל קטן המכבה את הדליקה, ודאי עושה ע"ד אביו וכו' ע"ש. יש להעמיס בהירושלמי (לגי' הרשב"א, וכן לפי' הפ"מ שם, שהוא בלשון בתמיה) כיון דהקטן אין לו צורך בהכיבוי, לכן ודאי ע"ד אביו הוא עושה אבל הרשב"א כתב בהדיא דהירושלמי בזה הוא שלא כדרך גמרתנו] ושפיר י"ל דהרי"ף והרא"ש ס"ל כהירושלמי בזה. הגם שהוא נגד גמרתנו שבבבלי, ואנן קיי"ל בכל מקום כגמרא דידן נגד הירושלמי. מ"מ לפי מה דאמרינן ביבמות קי"ד ע"א שם דר' יוחנן ספוקי מספקא לי'. והא דשני בעושה ע"ד אביו, משום דקאי הכא מדחי, קאי הכא מדחי ע"ש. ולא שבקינן מה דפשיטא לירושלמי, משום מאי דמספקא לש"ס דילן. כמש"כ הש"ך יו"ד סי' קמ"ה סק"א, ע"ש ובברכ"י או"ח סי' צ' ע"ש. שוב ראיתי בב"י סי' שמ"ג שכתב ג"כ טעם השמטת הרי"ף והרא"ש, הא דאוקי ר"י למתני', משום דר"י ספוקי מספקא לי' ע"ש. ולפי מה שכתבתי עפ"י הירושלמי, טעמם עולה יפה ויותר נכון. [אחר כתבי זאת מצאתי בס' אור זרוע הגדול הל' ע"ש סי' ל"ו אות ב', שגרס בהירושלמי הנ"ל כהגירסא שלפנינו, ולא כגירסת הרשב"א. ונראה מדבריו שמשווה הירושלמי והבבלי להדדי יעו"ש]

(ג) אמנם כן רוב הפוסקים ס"ל כתירוצו של ר"י דדוקא בקטן העושה ע"ד אביו אין שומעין לו. וכן מפורש יוצא להדיא ברמב"ם פי"ב מהל' שבת ה"ז. וכן הר"ן על הרי"ף בשבת קכ"א הנ"ל מביא להתי' דמתני' מיירי בקטן העושה ע"ד אביו. וכ"פ סמ"ג והר"י בנתיב נ"א, כמש"כ הב"י בסי' של"ד. וכ"ה באור זרוע הנ"ל הל' ע"ש סי' ל"ו [והנה הה"מ בפי"ב מהל' שבת ה"ז הנ"ל, מביא לפירש"י בשבת דקטן העושה ע"ד אביו, היינו בקטן היודע להבחין שכיבוי זה נוח לאביו, והוא עושה בשבילו וכו'. ומסיים הה"מ: והזכרתי פירש"י ז"ל לבאר מהו עושה ע"ד אביו, עכ"ל. וכן פי' בחי' המאירי לשבת שם. וכ"ה באור זרוע הנ"ל. וכן בחי' הר"ן מביא בשם ר' יהונתן כעין פי' זה, וכתב שכן נראה שפירש"י ז"ל יעו"ש וקשה קצת על הה"מ שלא הביא להרש"י ביבמות קי"ד ע"א ד"ה בעושה ע"ד אביו. וז"ל: שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך, ואביו עומד עליו, דהוה כאלו מצוהו לעשות, עכ"ל. והנמק"י ביבמות שם סו"פ חרש, מביא בשם פירש"י, כי כשעומד שם אביו ומגלה דעתו דניחא לי' שיעשה, הרי הוא כאומר קום עשה, וכאלו הוא מאכילו בידים שהוא אסור וכו' עכ"ל. וכן בחי' הר"ן על שבת הנ"ל, מביא בשם הרא"ה כפי' זה ע"ש. וכן בחי' המאירי על שבת הנ"ל סיים, דהרי הוא כמי שצוהו לעשות ע"ש. אך בב"י או"ח סי' של"ד משווה ב' דברי רש"י ז"ל שבשבת ויבמות להדדי. וכתב שיותר נכון לומר דכל שמרגיש הקטן שעושה נחת רוח לאביו, אעפ"י שלא הראה לו אביו דניחא לי', מסתמא לעשות נחת רוח הוא עושה, וצריך למחות בידו וכו' עש"ה] וא"כ עפי"ז המכילתא ופירש"י בחומש הנ"ל דהגדולים מוזהרין על שביתת הקטנים מקרא ד"ובנך", מיירי נמי בעושים ע"ד אביהם [כהרא"ם והגו"א הנ"ל]. וכן מצאתי מבואר להדיא ברמב"ן עה"ת פ' יתרו, שכתב: לא תעשה כל (שום) מלאכה אתה ובנך הקטנים הזהרנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצונינו, עכ"ל וכן מצאתי בחי' הרשב"א שבת דף קנ"ג, וז"ל: דקטן העושה לדעת אביו, כלומר ועובר בזה משום לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, עכ"ל. וכן בפי' הספורנו שם כתב: ובנך ובתך הקטנים העושים לדעת אביהם, עכ"ל. ומבואר מכ"ז דקטן או קטנה העושים מלאכה בשבת לדעת אביהם וברצונם, אע"ג דלא ספו להו בידים אפ"ה