רב"ז אורח חיים קנב

מבטלים הדירה, דבזרעונים לא דיירי אינשי והו"ל גנה כו' ע"ש. והכי איפסקא הלכתא בטוש"ע או"ח סי' שנ"ח סעי' ט' ע"ש. אולם ראה זה מצאתי בפמ"ג או"ח סי' שנ"ט במ"ז שם, שכתב וז"ל. והנה בשנ"ח ס"ט זרעים מבטלים דירה. הוא ספיקא לא ודאי בחצר. עיין בטור בשם רבינו מאיר. וה"ה רחבה מסופק שם. ואע"ג דפסק לחומרא אף בדרבנן, דהוה כעין חסרון ידיעה. דלא נדע מה אמר בי' קמאי. מ"מ כשיש עוד ספק וכו' כה"ג אפשר לצדד, עכ"ל. ותמהני על הפמ"ג שלא הביא בזה דברי מאור עינינו, רא"ש קדמונינו, רבינו הרא"ש ז"ל בפ"ב דעירובין סי' ב' שכתב להוכיח מפירש"י ז"ל בזה"ל: מדבריו נראה להתיר אפי' כשהרחבה יותר מבית סאתים, ואפי' כולה זרועה וכו'. א"כ רחבה עדיפא מקרפף, הלכך אין ללמוד רחבה וחצר, מקרפף, שזרעים יבטלו דירתם וכו'. ומיהו מסתבר כיון דלא אשכחן לי' אלא בקרפף, דאין ללמוד ביטול היקף דירה דרחבה וחצר, מקרפף. וצ"ע, עכ"ל. הרי להדיא דמסתבר לי' להרא"ש ז"ל דברחבה וחצר, אין הזרעים מבטלים דירתם. ואע"ג שסיים בצ"ע. אפ"ה מה דמסתבר להרא"ש המדברים בכל מקום מכרעת טובא. ומצאתי עוד בתו"י עירובין כ"ג. ע"ב ד"ה ונזרע רובו, בשם הר"ח, שמיבעיא לי' ג"כ ביתר מב"ס אם ביטל דירתו אף בדיר וסהר ומוקצה, דשמא לפי שתשמישו רב, אינו מתבטל משום זריעה. כי גם לרש"י צריך לחלק בין דיר וסהר ומוקצה, וחצר, לקרפף, עכ"ל. ראה בפסקי תוס' שם סי' ל"ט. ובתוס' כ"ג. שם ד"ה ובלבד יע"ש. הרי דגם הר"ח גאון ז"ל ראש הקדמונים, ושאר רבותינו בעלי התוס' ז"ל, עלו ונסתפקו בזה. ונראה דגם מה דמסתבר לי' להרא"ש ז"ל דברחבה וחצר אין הזרעים מבטלים דירתם. טעמו ונימוקו ג"כ כמש"כ הר"ח והתוס' שם כ"ג ע"א סוד"ה ובלבד, לפי שתשמישן רב, אינם מתבטלים משום זריעה כנז'. -- ועפ"י דבריהם ז"ל מצינו למידן דכש"כ בעיירות שלנו, שאין הזרעים מבטלים הדירה. ועד כאן לא נסתפקו הקדמונים ז"ל, אלא ברחבה וחצר. אבל בעיר, אפשר דפשיטא להו להקל

ולפענ"ד אפשר למצוא קצת סמך לזה מהש"ס דבעיר אין הזרעים מבטלים הדירה. דהרי בב"ק פ"ב ע"ב אמרינן, דבירושלים אין עושין בה גנות ופרדסין, משום סירחון ע"ש. וקשה לכאורה, למ"ל טעמא דסירחון. תיפוק לי' משום דזרעים מבטלים הדירה. דהא ירושלים היתה מעורבת. מפני שדלתותיה היו נעולות בלילה. כדאמרינן בעירובין ו' ע"ב, ע"ש בפירש"י ד"ה ירושלים ל ודוחק לומר דאיצטריך להו לטעמא דסירחון, דאפי' גנות ופרדסין קטנים שאין' בהם יותר מב"ס אין עושין בה, משום סירחון. ותו דסתם גנות ופרדסין שעשו בימים הראשונים, היו גדולים הרבה יותר מב"ס. כדמוכח בכ"ד] אלא ודאי דבעיר אין הזרעים מבטלים הדירה. ויש לדחות ולפלפל בזה. ולא באתי אלא להעיר ומצאתי מבואר להדיא בשו"ת פרי תבואה להגאון בעל קרבן ראשית סי' ט' שכתב להתיר הטלטול בעיר שיש בה גנות, כשיש בה תיקון העירוב. דאין הזרעים מבטלים המחיצה רק בקרפף, אבל לא עיירות שלנו שיש בהם דיורין גמורים בפועל אין הזרעים מבטלים ההיקף לדירה, ומותר לטלטל. ע"ש בטעמו, משום דבלא"ה אין לנו בזמה"ז רה"ר דאורייתא יע"ש. ולא הביא מכל האמור למעלה ומצאתי עוד בלקט הקמח שהביא בשם הגאון החסיד בעל דבר שמואל ז"ל שהורה ג"כ בעיר המוקפת חומה, ונמצאו בה שדות סמוך לחומה שזורעין אותה, דמותר לטלטל בתוך העיר ע"ש. שוב מצאתי בשו"ת ח"צ סי' נ"ט שהביא להדבר שמואל הנ"ל וכתב וז"ל: י"ל שסימנים מצא לו בדברי הר"מ שהביא הטור שרצה לחלק בין דירת קרפף שאינה חשובה, לדירת חצר שהיא טובה וחשובה. וס"ל להרב ז"ל דאף שמהר"ם ז"ל כתב טוב להחמיר, היינו בחצר. אבל במדינה ועיר כולה אפשר דאף רבינו מאיר יורה להקל. ועוד שבשעת הדחק יש לסמוך לקולא, כיון שאין החומרא אלא מצד היות טוב וכו' [והן הן דברי הרא"ש שהבאתי למעלה] הרי נסתייעו דברי הרב החסיד בעל דבר שמואל ז"ל בסיוע שיש בו ממש, שנראה דעת הרא"ש רבן של ישראל להקל. אף שסיים בצ"ע. יש לסמוך על מסתברא דידי' בשעת הדחק שאי אפשר באופן אחר לתקן, שלא יכשלו רבים, עכ"ל הח"צ ז"ל. ותיתי לי שזכיתי לכוון לדעת הגאון ח"צ ז"ל. ואני הוספתי להביא גם מהתו"י בשם ר"ח גאון ז"ל, והתוס' הנ"ל, כדבר האמור וכעת מצאתי ראי' מפורשת להרא"ש והר"ח ושאר הפוסקים הנ"ל דס"ל דבחצר אין הזרעים מבטלים הדירה, מירושלמי מעשרות פ"ג ה"ד, ע"ש במראה הפנים ד"ה תני, ותראה מבואר להדיא דבחצר אין הזרעים מבטלים הדירה יעש"ה ותבין. ומצאתי עוד להגאון בעל מחנה לוי ז"ל בספרו חומר בקודש, שסמך ג"כ על הדב"ש והח"צ הנ"ל, והורה ג"כ להתיר בעיר שיש בה גנות, מטעמא דלא נאמר דין זרעים מבטלים הדירה רק בקרפף ולא בעיר ע"ש. וכן הורה זקן ההוראה הגאון ריעב"ץ ז"ל בספרו מור וקציעה בעיר המוקפת ומעורבת, שאין הזרעים מבטלים הדירה, והביא מהדב"ש והח"צ הנ"ל ע"ש. ומהפמ"ג ז"ל במחכ"ת אישתמיט מיני' כ"ז. [ויש עוד לפלפל בזה מהירושלמי עירובין פ"א ה"א דף א' ע"ב לענין מבוי, אי זרעים מבטלים המחיצה עש"ה. ולא עת האסף פה]

סוף דבר הכל נשמע, העירוב שבמחנ' כשר בלי שום פקפוק: בצלאל זאב שאפראן סימן מח כבוד הרב המופלג בתו"י וכו' מוה"ר דוד גרינבערג הי"ו בעיר מוינעשט

ע"ד שאלתו, מהתועבה הנעשית במחנתו, שהעמידו רווק למורה רעות, בבית הספר לנערות. והבית-הספר הוא מחוץ לעיר. וגם בשבת הולכים ללמוד בביה"ס, בטענתם שבשבת אינם כותבים, רק לומדים וקורין. ומי שומרן? הכי המורה-רעה שמוחזק למחלל שבת ישמור אותן? ושואל לדעת, אם מחויבים אנחנו למחות בזה בפומבי בריש גלי. אע"ג דהקטנים אינם מחללים את השבת עפ"י דעת אביהם, אפ"ה מצווים אנחנו להפרישם מאיסורא. ונפשו ערגה לדעת בירור דין זה ממקורים נאמנים:

תשובה

(א) עתה אבא העירה, לענין השאלה האמורה, ונתחיל מקדושת שבת שהיא באזהרת לאו חמור ונורא, באחד מהעשרה מאמרות, שבלוחות חרות, בפרשת יתרו: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך". ובמכילתא שם (מובא ברש"י בחומש): "ובנך ובתך אלו הקטנים. או אינו אלא גדולים, אמרת, הרי כבר מוזהרין הם, הא מה ת"ל ובנך ובתך, אלו קטנים". וברש"י (שם) מסיים: אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים. וזה ששנינו [שבת קכ"א ע"א] קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליך, עכ"ל. והנה בשבת קכ"א ע"א, פריך: ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו. ומשני דא"ר יוחנן בקטן העושה לדעת אביו. וכן משני הש"ס ביבמות קי"ד ע"א. וא"כ המכילתא ופירש"י הנ"ל, ע"כ מיירי נמי בקטן העושה על דעת אביו. וכן פי' הרא"ם, מובא בשפתי חכמים שם. וכ"ה בגו"א שם יעו"ש. אמנם פשט דברי המכילתא ופירש"י משמע דמיירי אפי' בקטן שאינו עושה ע"ד גדול, רק שהוא עושה מלאכה לעצמו, אפ"ה מוזהרין הגדולים על שביתת הקטנים,