רב"ז אורח חיים קנ

דהוה בי בר חבו, והי' עמוד הסומך את היציע עומד בראש מבוי אחר עכ"ל [ופירוש יציע יעוין בב"ב ס"א ע"א]. הרי להדיא דאף דהעמוד נעשה לשם דבר אחר לסמוך את היציע, ולא נעשה כלל לשם היתר טלטול. אפ"ה מהני לאביי. וא"כ מכח כש"כ נוכל להוכיח דצוה"פ אפי' אם נעשה בפירוש לשם סיבה אחרת ולא לשם היתר טלטול. מ"מ מהני, דהא צוה"פ הוי מחיצה גמורה, יותר מלחי. כמש"כ הנשמת אדם בכלל מ"ח שהבאתי לעיל, להשיג מטעם זה על התב"ש, וס"ל דמהני צוה"פ גם אם הרחיקו ג"ט מהכותל. וכן מצאתי בשו"ת שבסוף ש"ע הרב רש"ז ז"ל בסי' ג' שהשיג ג"כ על התב"ש, וכתב ג"כ דצוה"פ עדיף יותר מלחי יע"ש. וכן הסכימו הרבה מגדולי האחרונים דצוה"פ הוי מחיצה גמורה יותר מלחי. וא"כ קו"ח דמהני הצוה"פ גם אם נעשה בפירוש לשם דבר אחר. וזה פשוט וברור

(יד) אמנם כן ראיתי דפליגו בשאילתא דא, גאוני בתראי, ה"ה הגאון בעל שו"ת שבו"י ח"ב סי' ח', ס"ל דצוה"פ שנעשה מאליה, וגם לשם דבר אחר מהני. אולם בספר "יד דוד" בעירובין דף ט"ו ע"א הביא בשם הגאון מהר"י מילר שהשיג על השבו"י, וכתב דצוה"פ לא הוי מחיצה ממש, רק דצוה"פ משוי לה למחיצה. וכל שאינו ניכר אינו מועיל וכו' דאף אם נימא דצוה"פ אף בלא נעשה לשם צוה"פ רק שנעשה מאליה כשר, מ"מ כל שנודע שנעשה לסיבה אחרת פסול יע"ש. ולכאורה הי' נ"ל קצת ראי' להגאון מהר"י מילר שבס' יד דוד הנ"ל, מלשון התוס' והרא"ש.. שהרי בתוס' עירובין כ"ב ע"א ד"ה והא, כתבו דצוה"פ חשיב "כמחיצה" יע"ש. וכן ברא"ש סוכה פ"א סי' ל"ד, כתב, דבכל מקום צוה"פ חשיב "כמחיצה" יע"ש. ומדלא כתבו דצוה"פ הוי "מחיצה". משמע דס"ל דצוה"פ לא הוי מחיצה ממש. כמש"כ הגאון ח"צ ז"ל בסי' ע"ז להוכיח מכמה דוכתי, דטבע כ"ף הדמיון הוא, שאינו שוה ממש יע"ש. יעוין בהגהות ח"צ להג' מלבוב ז"ל. יעוין בט"ז יו"ד סי' רמ"ב סק"א דכל המוקש, אינו שוה לגמרי אל המקיש יע"ש. וא"כ הכא נמי בלשון התוס' והרא"ש שכתבו דצוה"פ חשיב "כמחיצה". י"ל דס"ל דעכ"פ צוה"פ אינו שוה ממש למחיצה אבל כבר כתבתי שהרבה גדולי האחרונים הסכימו דצוה"פ הוי מחיצה גמורה כנ"ל, וא"כ צדקו מאוד דברי הגאון שבו"י ז"ל דאפי' אם נעשה הצוה"פ בפירוש לשם דבר אחר ולא לשם היתר טלטול מהני

(טו) איברא חזינא, דד"ז תלוי בפירוש הירושלמי פ"א דעירובין ה"ט, ופ"א דסוכה ה"א, ופ"ד דכלאים ה"ב, ר"ב ור"ב בעון קומי ר"ז פיאה מהו. שתציל בסוכה, א"ל פיאה מצלת. סוף סכך מהו שיציל בסוכה [ופי' הק"ע: סוף סכך שמונח ע"ג עמודים שהסכך נשען עליו, מהו שיציל על הסוכה, דליהוי כמחיצה, מי אמרינן דלא גרע מגמי, והו"ל כפיאה וכו'] א"ל אין סוף סכך מציל בסוכה. מה בין זה לזה זה נעשה לכך, וזה לא נעשה לכך [ופי' הק"ע: דה"פ, פיאה, נעשית לכך דליהוי מחיצה מקום שהיא עומדת. אבל סוף סכך לא נעשה לשם מחיצה, למטה אלא לסכך למעלה, הלכך אינו מציל). הרי לכאורה מפורש יוצא מהירושלמי לפי' הק"ע, דהיכא דלא נעשה לשם מחיצה, אלא לשם סיבה אחרת ולשם דבר אחר אינו מועיל לסמוך עלי', -- הגם הלום ראיתי להמג"א באו"ח סי' תר"ל סק"ב שהקשה מהירושלמי הזה על הרמ"א בשם מרדכי והגמי"י שהתירו צוה"פ לענין סוכה, באם ב' הקנים מגיעות לסכך, וא"צ קנה ע"ג, אעפ"י שלא נעשה לכך. וסיים בצ"ע. אבל צופה הייתי ב"שירי קרבן" על הירושלמי סוכה הנ"ל ד"ה זה נעשה, שתמה על קושית המג"א, משום דהירושלמי ע"כ איירי לענין להתיר סוכה שאין לה מחיצות אלא פיאה, ולהכי שפיר בעינן שם שיהא נעשה מתחלה לכך, דאז הוי כמחיצה משא"כ כשלא נעשה מתחלה לכך, אין דינו כמחיצה, כיון דפרוץ מרובה. אבל המרדכי והגמי"י הם מיירי בעומד מרובה על הפרוץ, ולכן לדידהו שפיר מהני צוה"פ גם שלא נעשה לכך, יעוש"ה בשי"ק ותראו שכן כוונתו. וא"כ עפי"ז בנידון דידן שהעומד מרובה על הפרוץ, אפי' לשיטת הירושלמי שפיר מהני צוה"פ, גם אם נעשה בפירוש לשם סיבה אחרת וחזיתי' להפמ"ג או"ח סי' תר"ל בא"א סק"ב שהביא בשם א"ר, שנראה שפי' דהירושלמי מיירי בסוכה דעלמא לצל, שאין הסכך מתיר כלום, ולהכי היכא דלא נעשה לכך לא מהני. משא"כ סכך דסוכה שמתיר לסוכה, מהני נמי לצוה"פ יע"ש. וא"כ לפי' הא"ר בנידון שאלתינו נמי כיון שהחוט המתוח על הקנים, לא נעשה רק לתלות הפנסים עלי', ואינו מתיר כלום. י"ל דלא מהני. אבל המעיין בירושלמי בכל המקומות הנ"ל יראה שבמח"כ הא"ר, פירושו אינו נכון כלל ואין תח"י ס' הא"ר לעיין בו וגם אל זה אביט להגאון פמ"ג ז"ל בעצמו שם, שפי' פירוש חדש בירושלמי. דהירושלמי פריך: אמאי אין הסכך חשיב כצוה"פ ע"ג קנים, באין נוגע הסכך להם, כמו הניח קנה ע"ג דא"צ ליגע להם? ומשני הואיל ולא נעשה לשם כך, צריך ליגע דוקא עכ"ל. א"כ לפי פירושו, יצא לנו עוד חומרא גדולה בנ"ד, מלבד חומרת הרא"ם הנ"ל, דלא מהני להעמיד קנים גבוהים י"ט מכוונים כנגד החוט שלמעלה, אם אין הקנים נוגעים ממש בהחוט, כיון שהחוט שלמעלה לא נעשה לשם היתר טלטול, ולהכי צריך ליגע דוקא. אמנם המעיין היטב בגוף לשון הירושלמי, יראה בעליל, שגם פירוש הפמ"ג, במח"כ אינו נכון, ומחוורתא כפי' הק"ע, ולפירושו בנ"ד שפיר מהני צוה"פ, גם אם לא נעשה לכך, כנזכר. יעוין בפני משה על הירושלמי כלאים ועירובין הנ"ל, ובשי"ק בעירובין שם ד"ה סוף יעוש"ה

(טז) שוב ראיתי בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' פ"ח לענין "טעליגראף" שהאריך לפלפל בדברי השו"ת שבו"י והס' יד דוד. והוא ז"ל מחזיק דברי השבו"י דצוה"פ שנעשה מאליה, וגם לשם סיבה אחרת מועיל. דצוה"פ לא בעי שום היכר כלל גם ראיתי מש"כ שם. דלדעתו. הכל תלוי בזה, אי צוה"פ בעי היכר ציר. אבל אי לא בעי היכר ציר, פשיטא דאף נעשה מאליה מועיל, עכ"ל. ועפ"י דבריו לכאורה הי' אפשר ליישב קושית המג"א סי' תר"ל, מהירושלמי הנזכר, על הרמ"א והמרדכי והגמי"י הנ"ל שהתירו בצוה"פ אעפ"י שלא נעשה לכך. ולפי"ד השו"מ אתי שפיר, דהירושלמי אזיל לשיטתו בעירובין פ"א ה"א דף ה' ע"א דס"ל דבעינן לצוה"פ היכר ציר. דאמרינן שם: ר' ינאי ב"ר ישמעאל בשם רשב"ל, ציר, וכן, ציר [יעו"ש בק"ע שפי': וכן, מלשון את הכיור ואת כנו, יעו"ש בפי' הפ"מ] וכו' ר' ירמיה בשם ר"ש ב"ר יצחק, ציר, וכן, ציר וכו' יע"ש. וכיון דצוה"פ בעי היכר ציר, להכי שפיר ס"ל להירושלמי דצוה"פ שלא נעשה לכך לא מהני. משא"כ לדידן דס"ל בעירובין י"א ע"ב דצוה"פ לא בעי היכר ציר. ואנו סומכים על הר"י בהר"מ, שראה בטרוי"י העירובין, וקבלה בידם שנתקנו בימי רש"י ז"ל, ולא הי' בהן היכר ציר. כמש"כ בהגמי"י פט"ז מהל' שבת אות ל'. וכן הוא בהג"א פ"א דעירובין סי' י"ד בשם הגמי"י יע"ש. וכיון דלא בעינן היכר ציר, להכי פשיטא לי' להגמי"י והמרדכי, דאף היכא שלא נעשה לכך מהני. וגם צוה"פ שנעשה מאליה מועיל לדידן כנ"ל. והגמי"י אזיל לשיטתו. כן הי' נ"ל לכאורה אבל אחר העיון בירושלמי, ראיתי שאין להעמיד יסוד על האי כללא שכייל לן הגאון בעל שו"מ ז"ל. דהא צוה"פ הנעשה מאליה, אי מועיל. תליא בזה אי צוה"פ בעי היכר ציר. שהרי עיקר בעל המאמר בירושלמי הנ"ל, שחילק בין פיאה, לסוף סכך, ואמר זה נעשה לכך וזה לא נעשה לכך. הוא ר' זעירה. ומבואר להדיא בירושלמי עירובין דף ה' ע"א הנ"ל דר' זעירה ס"ל כר' יוחנן שם דצוה"פ לא בעי היכר ציר. יעו"ש שחשבי' בין רבנן דתמן שסבירא להו כדעתין, דצוה"פ לא בעי היכר ציר יעו"ש בק"ע ד"ה רבנן דבבל. רב, ואבא בר הונא, ור' זעירה, לשיטתייהו יע"ש. ולדברי השו"מ, דמאן דס"ל דצוה"פ לא בעי היכר ציר, פשיטא לי' דאף צוה"פ שנעשה מאליה מועיל. א"כ יסתרו דברי ר' זעירה? אלא ודאי