רב"ז אורח חיים קמט

בב"י חו"מ סי' רי"ב [יעוין בבאה"ג חו"מ סי' ר"ט אות ט', וצ"ע והבן] וכן בירושלמי פסחים פ"א ה"ד המקדש בחמץ משש שעות ולמעלן "לא עשה כלום". ובירושלמי קידושין פ"א ה"א דף ב' ע"ב גרסו בזה "לא עשה ולא כלום" יע"ש [ומצינו עוד באיזהו מקומן שנקטו בל' "לא עשה כלום". ביומא ס' ע"א במשנה, אם הקדים מעשה לחבירו "לא עשה כלום" יע"ש בגמ' ובירושלמי. וכן בנדרים ל"ו ע"א הפריש חטאת חלב על חבירו "לא עשה כלום". וכן אמרו שם בהפריש פסח על חבירו. וכן בירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ח המכמין עדיו אחורי גדר "לא עשה כלום". וכן בירושלמי קידושין פ"א סוף ה"ג הרי את בן חורין, וולדך עבד וכו' וחכמים אומרים "לא עשה כלום". מהו "לא עשה כלום", אר"א כך פירש ר"ה, אבי המשנה, שניהם בן חורין. ר"א בשם ר"י שניהם עבדים יע"ש. וי"ל דאתיא כעין פלוגתא, שבין רב פפא, ורב פפי, בב"ב קכ"ו ע"א אי "לא עשה ולא כלום" בפלגא כנ"ל. דהא כבר הוכחתי דאין חילוק בין "לא עשה ולא כלום" ובין "לא עשה כלום"]. הרי הראתי לדעת די ביאור בהרבה ראיות מפורשות וברורות, דלא חילקו חז"ל בלשונם, לשון חכמים, בין "לא עשה ולא כלום", ובין "לא עשה כלום".-- ועפי"ז א"ש ג"כ דברי רש"י ז"ל בהלכה זו שאנו עסוקין בה, בעירובין י"א, לענין צוה"פ שעשאה מן הצד, שגרס שם "לא עשה כלום". ולפנינו איתא להדיא בגמ' "לא עשה ולא כלום"? ולפי מה שכתבתי ניחא, דרש"י ז"ל דייק וגרס. משום שהוכיח מכל המקומות הנ"ל, דלא חילקו חז"ל בלשונם בזה, ולהכי נקט בלשון קצרה. ועפי"ז א"ש ג"כ גירסת התוס' בזבחים נ"ט ע"ב ד"ה ואומר, שהעתיקו ג"כ בלשון הגמ' צוה"פ שעשאה מן הצד "לא עשה כלום" ובעירובין ב' ע"ב ד"ה ואיבעית אימא, גרסו "לא עשה ולא כלום" כמו שהוא לפנינו ולפי מה שכתבתי ניחא, דקושטא דמלתא דליכא שום חילוק בין לשונות אלו, ולהכי פעמים אמרו להאריך, ופעמים נקטו בלשון קצרה אחר כתבי כ"ז מצאתי ראיתי בהגהות וחי' הגאון רעק"א ז"ל על משניות במס' נדה פ"ט מ"ז, שהעתיק דברי השו"ת הרמ"ע מפאנו ז"ל באופן אחר בזה, דעיקר חידושו, דהיכא שחשו, דאיכא למיטעי, שיש איזה קלקול והפסד ע"י העשייה, תנו "לא עשה ולא כלום", כלומר דלא תיקן ולא קלקל, והוי כאלו לא עשה מעשה זו מעולם. משא"כ היכא דליכא למיטעי שיש שום צד קלקול במעשיו, נקטו בלשון קצרה "לא עשה כלום" יעו"ש וההעתקה זו היא בשינוי ממה שהעתיקו בהגהות "בית שאול" הנ"ל. ומוחלפת השיטה. אבל מה מאד קשה גם העתקה זו מחדתי [וכעת מצאתי בהלכות אלפסי זוטא להרמ"ע מפאנו ז"ל בפ"ח דברכות על המשנה דמי שאכל ושכח ולא ברך, שכתב להדיא דהאומר "לא עשה ולא כלום", הכוונה שלא תקן ולא קלקל יעו"ש] ובעזה"י כבר הבאתי חבילות ראיות דלא חילקו חז"ל בלשונם בזה, וכמה פעמים נקטו בענין אחד בלשון "לא עשה ולא כלום", ובמקום אחר שינו מדעתם בענין זה גופא ונקטו בלשון "לא עשה כלום". והראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו

ועתה נתנה ראש ונשובה ובמסילה נעלה, למה שהתחלנו למעלה, להוכיח לענין צוה"פ שעשאה מן הצד ד"לא עשה ולא כלום", דעכ"פ אם העמידו קנים אחרים כנגד החוט שע"ג, שפיר מהני וא"צ לשלוף הקנים הפסולים מפני הרואים. ודלא כהרא"ם כנ"ל. וגם להעתקת הגרעק"א בחידוש הרמ"ע מפאנו הנז', יש להעמיס זה בלשון הש"ס גופי'. דלהכי נקט ר"ח לענין צוה"פ שעשאה מן הצד בל' "לא עשה ולא כלום", לומר דלא תיקן בזה, וגם לא קלקל, משום דלא ליתי למיטעי, שיש איזה קלקול בזה, דהיינו אם העמידו קנים אחרים כנגד הקנה שע"ג, שיהא צריכין לשלוף מפני הרואים ולהכי אתי ר"ח לאשמועינן דא"צ לשלוף הקנים הפסולים וכש"כ אם נימא דגירסת רש"י והתוס' שגרסו בזה "לא עשה כלום", עיקרית היא. ודאי ליכא לאשכוחי ולמיטעי שיש שום צד קלקול בזה. אבל לפי מה שהוכחתי לא חילקו חז"ל בלשונם כלל כנזכר. סוף דבר הכל נשמע, דלפענ"ד חשש הרא"ם הנ"ל חששא רחוקה היא. וכדאי הוא הגאון רי"ש מלבוב ז"ל בשו"ת שו"מ הנ"ל שהשיג על הרא"ם לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק. כש"כ בשעה"ד. וכן כל האחרונים בתשובותיהם לא חשו לדעת הרא"ם בזה. וחזי לאיצטרופי גם טעמא דידי שהשגתי על הרא"ם כנ"ל. וז"ב

(יג) השתא אתינא, להחששא תניינא, שחששו כת"ר בנידון שאלתינו, כיון שכל עיקר ענין צוה"פ, הוא משום מחיצה. ובנידון דידן הכל יודעים דהחוט המתוח על הקנים הוא רק למען לתלות הפנסים עלי', ולא לשם מחיצה. ואולי גרע ממחיצה העומדת מאליה ומצאו דוגמא לזה ע"ד שנאמר, טבל ונתכוון לחולין, גרע מלא נתכוון כלל. והכא נמי כיון שנעשה החוט שע"ג הקנים בפירוש לשם סיבה אחרת, לא מהני לענין צוה"פ והנה אם אמנם שמצינו כדוגמתם בחגיגה י"ט ע"א בתוס' ד"ה לא יע"ש ובכ"ד. מ"מ לא מצאתי מקום לסברא זו לענין מחיצות. ולא מצינו שהוציאו חז"ל מכלל מחיצות, אלא מחיצות אדרכלין, בעירובין כ"ו ע"א כיון דלצניעותא עבידא לה, לא הויא מחיצה, יע"ש בפירש"י כיון דלמחר סתרי לאו כלום הוא. וכן מחיצה העשויה לנחת, דאמרינן שם דלא שמה מחיצה יע"ש, אפ"ה דוקא לענין היקף דירה, הוא דאמרינן דלא הוי מחיצה. אבל לענין לטלטל בתוכה, שפיר הוי מחיצה. כמבואר ברא"ש פ"ב דעירובין סי' ו', וברשב"א, ובטוש"ע או"ח סי' שס"ב סעי' א' יע"ש. יעוין ברמב"ם פט"ז מהל' שבת הט"ו שגרס "כל מחיצה שאינה עשויה לנחת אינה מחיצה". והראב"ד השיג עליו, יעו"ש בהה"מ שמיישב גירסת הרמב"ם, וסיים: ואע"פ שהמחיצות העשויות מאליהן כתל וסלע מועילות, אלו העשויות בידי אדם ללא תועלת סופן ליבטל ואינן כלום וכן הדין במחיצה העשויה לצניעות עכ"ל. יע"ש בלח"מ. ואני מצאתי שגירסת הרמב"ם מבוארת ב"רבינו חננאל" בעירובין שם, שגרס להדיא: "כל מחיצה שמתרת לטלטל בשבת שאינה כמו מחיצה שעשויה לנחת אינה מחיצה". יע"ש שהטעם הוא, כיון שאינה עשויה להיות קבועה לעולם כבנין אלא עראי הוא יע"ש. ונראה ברור שהרמב"ם ז"ל סמך עצמו על גירסת הר"ח ז"ל, שכל דבריו דברי קבלה. אבל צוה"פ דהוי משום מחיצה, ונעשה לקביעות, ואין סופו ליבטל כמו בנידון שאלתינו, דנעשה למען לתלות הפנסים עלי', ושרי המדינה ונטורי קרתא משגיחין עלי' בעינא פקיחא שלא יתקלקל, ודאי הוי מחיצה גמורה, אף דלא נעשה בפירוש לשם היתר טלטול

ואני בצדק אחזה להוכיח בכל דבר שהוא משום מחיצה, אעפ"י שאינה מחיצה ממש, ואפי' עשאה בפירוש לשם דבר אחר, ולא לשם תיקון היתר טלטול. אפ"ה מהני דהרי אנן קיי"ל כאביי בעירובין ט"ו ע"א דלחי העומד מאליו מהני. ואביי לטעמי' דאמר לחי משום מחיצה, ומחיצה העשויה מאליה הויא מחיצה, יעוין ברש"י שם שפי' העומד מאליו, שלא הוקבע שם לשם תיקון מבוי, דלא הזמינוהו לכך עכ"ל וכן הוא בפמ"ג או"ח סי' שס"ג בא"א סק"ח דהעומד מאליו, היינו שלא הזמינו לכך, אעפ"י שעשה בידים עכ"ל. וע"כ דמיירי בעשה ללחי זה לשם סיבה אחרת, ואפ"ה מהני וכן מבואר להדיא מהסוגיא דעירובין ה' ע"א גבי לחי הבולט מדפנו של מבוי פחות מד"א, נידון משום לחי, יעו"ש ברש"י שפי'. לחי הבולט מדופנו של מבוי, ולא נעשה שם לשם לחי, אלא הוציא בניינו בפאת ביתו כדרך שעושין משום חיזוק פחות מד"א נידון משום לחי, וסמכינן עלי'. ואע"ג דלאו לשם לחי איקבע, דקיי"ל הלכתא כאביי בלחי העומד מאליו דכשר עכ"ל הרי להדיא דאף דנעשה הלחי לשם סיבה אחרת לחזק הבנין, אפ"ה מהני האי לחי משום מחיצה. וכן מבואר עוד מגוף הסוגיא דלחי העומד מאליו, בעירובין ט"ו ע"א גבי ההוא ברקא דהוה בי בר חבו, דהוו פליגי בה אביי ורבא, יעו"ש ברש"י שפי' ברקא, יציע,