רב"ז אורח חיים קמג

לעדות ע"י הקול. כש"כ שאין נפסל ע"י עד אחד [ויש להעיר על המחצהש"ק באו"ח סי' נ"ג סק"ז שכתב: ששניהם שוין קלא דלא פסיק ועדים, עכ"ל. ודבריו תמוהים, דהא מהסמ"ע בשם הפוסקים הנ"ל, מבואר איפכא דאפי' בקדל"פ, אין מוציאין את האדם מחזקת כשרותו]

וגם ע"י שארי האומדנות, שהעידו האנשים, שמצאו בב' מקומות אפר מה"ציגאיר" וגם "גפרורית" וכיוצא בזה, ג"כ אי אפשר לפסלו. כמפורש יוצא בתשו' מהר"ם מלובלין סי' פ"א, ותשו' מ"ב סי' נ"א, שכ' דאי אפשר לפסול אדם עפ"י אומדנות והוכחות עש"ה ולפענ"ד נ"ל ראיה לד"ז ממה שמצאתי במד"ר סדר כי תשא פרשה מ"ו סי' א', וז"ל: אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה: "לך רד כי שחת עמך" היה תופס בלוחות, ולא היה מאמין שחטא ישראל. אמר: איני רואה, איני מאמין שנאמר: "ויהי כאשר קרב משה אל המחנה" וגו', שלא שברן עד שראה בעיניו אוי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים. אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שא"ל "כי שחת עמך", אלא הודיע משה רבינו ע"ה דרך ארץ לישראל. אפי' שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן, אסור לקבל עדותו, "לעשות דבר על פיו", אם אינו רואה, עכ"ל המדרש. הרי מפורש יוצא מפי מדרשם ז"ל, דאפי' אם שומע דבר מן יחידי נאמן אסור "לעשות מעשה על פיו'. קו"ח ב"ב של קו"ח, לעשות מעשה כה"ג, ע"י אומדנות והוכחות הנ"ל, להעביר אותו מהת"ת ולקפח פרנסתו, שאין ה"קאמיטעט" רשאים לעשות כן, בתוך משך זמנו

ועפ"י האמור, דאין רשאין לעשות מעשה עפ"י אומדנא בלבד אתי שפיר ג"כ מ"ש בירושלמי פ"ד דתענית הלכה ה'. וז"ל: "ויהי כאשר קרב משה אל המחנה, וירא את העגל". ר"ח בשם רב אחא, מכאן שלא יהא אדם דן אומדות. וב"פני משה" שם פי': שלא יהא אדם דן מאומדן דעתו עד שיראה וכו' ע"ש. ולכאורה קשה דדברי ר' אחא סותרים אהדדי. דהרי בסנהדרין ל"ז ע"ב תניא דר' אחא ס"ל דאזלינן בתר אומדנא, ע"ש ובשבועות ל"ד ע"א, ובתוס' סנהדרין ובשבועות שם? אולם עפ"י מה שכתבתי אתי שפיר, דלעשות מעשה כה"ג, לכ"ע לא אזלינן בתר אומדנא. ועפי"ז יתכן לפרש ג"כ מ"ש בכתובות פ"ה ע"א, גבי עובדא דבת רב חסדא, דא"ר בת רב חסדא קים לי בגווה. ואר"פ השתא דאמר מר קים לי בגווי', מלתא היא, קרענא שטרי' אפומי'. ופריך קרענא ס"ד? אלא מרענא שטרא אפומי'. כלומר דקרענא לא סליק אדעתין, משום דאין אנו רשאין לעשות מעשה עפ"י אומדנא דקים לן בגווי', כה"מדרש רבה" והירושלמי הנ"ל, ודו"ק. ועיין בנתיבות המשפט על חו"מ סי' ט"ו, במשה"א סק"ב ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' כל הנ"ל, ע"ש ותבין ויש לפלפל בד"ז הרבה. ולא עת האסף פה

סוף דבר הכל נשמע, לדעתי, אין לדחות את המלמד ממשמרתו, עד סוף הזמן, אמנם החובה והמצוה לקיים בו מצות "הוכח תוכיח", בתוכחת מוסר השכל, ולהשגיח עליו בעינא פקיחא. וידו של הקב"ה פרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה [כפסחים קי"ט ע"א]. ומלט הוא את העיר בחכמתו, זו תשובה [כנדרים ל"ב ע"ב]: בצלאל זאב שאפראן סימן מו לכבוד הרה"ג וכו' מוה"ר אהרן שרייער [ז"ל] אבד"ק באטושאן. ולכבוד הרבני המופלג בתו"י מוה"ר שלמה שו"ב מבאהוש

ע"ד שאלתם, שנעשה במחנ', פנסים ברחובות קריה, באופן זה: שהעמידו קנים גבוהים, בצדדי מבואי העיר. וחוט של ברזל מתוח מזה אל זה, מן הצד, ובאמצע החוט תלוי הפנס הנז'. וכת"ר שואלים מדעת אם יש לסמוך ע"ז בתורת צורת הפתח, באופן להעמיד שני קנים גבוהים י' טפחים מכוונים כנגד החוט שלמעלה, ואע"ג שאינם נוגעים ממש בהחוט, מ"מ כשר, כבש"ע או"ח סי' שס"ב סעיף י"א. אבל כת"ר מפקפקים בזה, מטעם שחששו לדעת הרא"ם, מובא במג"א סי' שס"ב סק"כ, דיש לשלוף קנה הפסול מפני הרואים: וחששו עוד, כיון שכל עיקר ענין צוה"פ הוא משום מחיצה. ובנידון דידן הכל יודעים דהחוט המתוח על הקנים הוא רק למען לתלות הפנסים, ולא לשם מחיצה. וגרע ממחיצה העומדת מאליה. ע"כ תו"ש:

תשובה

(א) לפענ"ד בעזר צורי נראה לי לצדד בזה בכחא דהיתירא דעדיף. ופתח דברי אעיר באומר הבא מן החדש. ומראש צורים חזיתי לבאר ממקור הדבר בעירובין דף י"א ע"א אר"י מעשה באדם אחד שנעץ ד' קונדיסין בארבע פינות השדה, ומתח זמורה עליהם, ובא מעשה לפני חכמים והתירו לו לענין כלאים. ואר"ל כדרך שהתירו לו לענין כלאים, כך התירו לו לענין שבת. ר"י אמר לכלאים התירו לו, לענין שבת לא התירו לו. ופריך במאי עסקינן אילימא מן הצד, והאמר ר' חסדא צוה"פ שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום [ופירש"י מן הצד, שמתח הזמורה מזה לזה באמצעיתו, ולא על ראשיהן] אלא על גבן וכו' ע"ש. והרי"ף ז"ל פירש בשם רבינו האי גאון ז"ל דהאי צוה"פ שעשאה מן הצד, היינו כגון שעשאה מצדו של כותל, דהו"ל פיתחא בקרן זויות, ופיתחא בקרן זויות לא עבדי אינשי, עכ"ל, וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפט"ז מהל' שבת ה"כ ע"ש. ולפענ"ד נראה נכון לפרש טעמייהו של הגאונים רבינו האי והרי"ף והרמב"ם ז"ל שנאדו מלפרש כפירש"י ז"ל דמן הצד, היינו שמתח הזמורה מזה לזה באמצעיתו וכו' כנז'. משום דקשיא להו לשון הגמרא בגופא דעובדא שנעץ ד' קונדיסין הנ"ל שנקטו "ומתח זמורה עליהם". ולשון "עליהם" משמע להדיא דלא מיירי מן הצד. דהיינו באמצעיתו, אלא שמתח הזמורה למעלה ע"ג הקנים וכן בירושלמי פ"ד דכלאים ה"ב, ועירובין פ"א ה"ט, וסוכה פ"א ה"א, אמרו נעץ ארבעה קנים בארבע זויות הכרם וקשר גמי "מלמעלה" וכו' ע"ש. וכש"כ דקשה לפירש"י גופי' שנראה שגרס בעובדא זו "ומתח זמורה על גביהן". וכן הוא גירסת הרא"ש שם. וא"כ האיך סליק על דעת המקשה הנ"ל דפריך במאי עסקינן אילימא מן הצד וכו' הא מפורש יוצא מלשונם דלא מיירי במן הצד? ולכך הני תלתא גאוני אבות העולם, יתבו בחד קינא, לפרש האי שמעתא דמן הצד, בפירוש אחר כנז' (ומה דקשיא להו להרא"ש בפ"א דעירובין סי' י"ד ולהר"ן בפ"א דסוכה, על פי' זה, אבאר לקמן בס"ד]

(ב) אבל ראו זה מצאתי פירוש חדש בסוגיא זו להרבינו חננאל ז"ל בעירובין י"א ע"א, וז"ל: ואמרינן מעשה באחד שנעץ ד' קונדיסין בד' פינות השדה, ובין אלו ד' קונדיסין, קנים זה אצל זה, בפחות מג' טפחים. כדי שתהי' כמו מחיצה, ומתח זמורה עליהן, בשביל שלא יושממו ויפלו, זולת מקום הפתח וכו', במאי עסקינן אי נימא בעושה פתחו מן הצד, כלומר העמיד מזוזות בלא תקרה, אלא קנה מכאן וקנה מכאן. והאר"ח צוה"פ שעשאה מן הצד לא עשה כלום. אלא לעולם שעשה קנה מכאן וקנה מכאן וקנה אחר עליהן, וכה"ג צוה"פ מעליא הוא עכ"ל. נראה לפענ"ד נכון עוד דזה היא שהכריח להרבינו חננאל ז"ל לפרש דבין הקונדסין היו קנים זא"ז בפחות מג' טפחים. משום דקשיא לי' קושית התוס' והרא"ש בעירובין י"א ע"א שם ד"ה אילימא, וז"ל: וא"ת