רב"ז אורח חיים קמב

ולמה לו להביא ממרחק לחמו, והלא ד"ז מבואר בגמרא וברא"ש במקור מקומו טהור, כדבר האמור

וא"כ בנידון שאלתינו, דלאו דבר ברור הוא, דיש בהיי"ג איזה תערובת צוקער, רק כ"ק הרה"צ שליט"א העלה ספק זה מדנפשו הטהורה, שמא יש בהיי"ג איזה תערובות צוקער. והרי זה ספק באיסור דרבנן, דהרי גוף הצוקער, להכשירו לחג הפסח הוא באמת מדברים המותרים, רק שאחרים נהגו בו איסור, בטעות. כמש"כ בס' בית מאיר הנ"ל. והרי קיי"ל ספק דרבנן להקל. וליכא למיחש כלל בנידון דידן שלא יבאו לזלזל באיסורים

וגדולה מזו י"ל בנידון שאלתינו, כי אחרי שנתברר לן בבירור גמור דבזמננו אין שום חשש כלל על הצוקער שיש בו איזה תערובת כ"ד, כאמור. וא"כ באמת הוא מנהג. בטעות שלא לאכול סתם צוקער בחג הפסח. והרי כבר נודע מש"כ התוס' בפסחים נ"א ע"א ד"ה אי, בשם רבינו נסים ז"ל דדברים שנהגו מחמת טעות, שסבורים שהוא אסור, והוא מותר, יכול להתיר בפניהם. וכ"כ הרא"ש בפ"ד דפסחים סי' ג'. וכן הוא בירושלמי פ"ד דפסחים ה"א, ובתענית פ"א ה"ו [עיין במראה הפנים על הירושלמי פסחים פ"א ה"ו הנ"ל ד"ה כל דבר יעו"ש]. וכ"ה בטוש"ע סי' רי"ד סעי' א'. עכ"פ בספיקא בתערובת כבנידון דידן פשיטא דיש להקל בלי שום פקפוק

והא שאין מתירים בזמנינו את הצוקער. לאכלו בפסח, כשלא הוכשר מתחלתו לכך, הוא רק משום דישראל קדושים נהגו להחמיר בחומרות יתרות לצורך חג הפסח, ואם נתיר להמון עם ליקח סתם צוקער לצורך חג הפ' יקחו גם מהחניות שאינם שומרים את הצוקער שלא יעלה עליו אבק חמץ, ע"כ מחמירים אנו להעמיד שומרים ונאמנים בבית-חרשת-המעשה, וממילא יזהרו לשמור את הצוקער גם בהחניות, ודעת לנבונים נקל: ב

) בהא סלקינן דבנידון שאלתינו אין שום חשש כלל על היי"ג. וכ"ק הרה"צ שליט"א יוכל לצאת בו יד"ח ארבע כוסות, וישמח בשמחת הרגל: בצלאל זאב שאפראן סימן מה כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר חיים ראבינאוויטש שליט"א רב ביאססי

ע"ד שאלתו אדות המלמד בהת"ת הגדולה שבמחנ', שאיש אחד ממשמשי הת"ת, שפתח את הדלת בהחדר שלו, שבא שם ביום השבת בבוקר לשתות תה, וראה עשן ה"ציגאיר". והמשמש הלזה נרתע לאחוריו וכו'. וביום השבת השני בבוקר, בא ג"כ המלמד לשתות תה, ואחר שתיית התה פקדו שני אנשים מה"קאמיטעט" להמשרתת, שתפתח הדלת שבחדר, אבל הי' סגור מבפנים. ואחר הליכתו באו תכף להחדר שלו ומצאו שם בב' מקומות, אפר מה"ציגאיר" וגם "גפרורית" (שוועפעל-האלצכען) נבערים. ואותו האיש המשמש מהת"ת, אמר שחיפש אח"כ עוד, ומצא חתיכת "ציגאיר" קטן ואותם שני האנשים מה"קאמיעעט" וגם האיש המשמש מהת"ת רוצים להעיד כ"ז בפניו ונפשו בשאלתו אם יכולים לדחות את המלמד הנ"ל: תשובה

הן אמת דמי שאינו הולך בדרך טובה, וסנו שומעניה, אין למדין ממנו, עד שובו למוטב. וכש"כ בתלמידים קטנים, דאסורים ללמוד ממנו, משום דחיישינן דילמא מימשכי' אבתרי' כמ"ק י"ז ע"א ובפירש"י שם ד"ה ואם לאו אל יבקשו תורה, ובחגיגה ט"ו ע"ב בתוס' שם ד"ה הא בגדול, ע"ש ובטוש"ע יו"ד ס' רמ"ו, ובש"ך שם סק"ח [ומש"כ שם בשם אביו הגאון זצ"ל. עיין בלח"מ על הרמב"ם פ"ד מהל' ת"ת הלכה א', שכתב כן ע"ש. ועיין בתשו' הריב"ש סוס"י מ"ה מש"כ בדעת הרמב"ם ז"ל וצ"ע. ובס' קובץ על הרמב"ם בפ"ד מהל' ת"ת. במחכת"ה אישתמיטתי' דברי הריב"ש הנ"ל. ע"ש ותבין]. אמנם כן לפענ"ד א"א לפסול את המלמד ע"י העד אחד משמש מהת"ת, שראה בפעם הראשונה בחדר עשן מה"ציגאיר", כמפורש יוצא מפי מרן הגאון התב"ש ז"ל בסי' ב' סק"ה. שכתב וז"ל: דבר פשוט שאין להוציא אדם מחזקת כשרותו, כי אם עפ"י עדים וכו', דבעינן עדות הראוי לפסול על ידו עכ"ל. ובש"ע חו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ה שם פסקינן דאין אדם נפסל בעבירה, אלא עפ"י עדים שיעידו עליו. וב"ברכי יוסף" שם, מובא גם בפ"ת ס"ק ל"ח, כתב וז"ל: משמע דוקא עפ"י שני עדים, אבל ע"פ עד אחד לא מיפסל כלל אפי' מדרבנן וכ"כ מהר"ש הלוי בא"ה סי' י"ג. ודבריו ברורים. וכן משמע ממ"ש הרשב"ץ ח"ב סי' נ"ה, עכ"ל ויש להעיר על הגאון הקדוש חיד"א ז"ל, שהוציא ד"ז, רק ממשמעות. הלא רב יוסף סיני ועוקר הרים, איך לא זכר שר, שממקומו שם היה יכול להוכיח ד"ז. דהרי ברמ"א סעי' כ"ה, פסק דאין נפסל על קול וכו' ובסמ"ע שם ס"ק ס"א, כתב בשם ר"י והרא"ש דאפי' בקלא דלא פסק, כשר לעדות וכו' ע"ש. ולפימש"כ התוס' בכתובות כ"ו ע"א ד"ה והאמר, דעד אחד גרוע מן הקול עש"ה. וא"כ כיון דהרמ"א ושאר פוסקים הנ"ל סבירא להו דאין נפסל