רב"ז אורח חיים קמא

הבית לאו סעודת מצוה היא כל כך בחוץ לארץ בזמן הזה

סוף דבר, כשאני לעצמי, כבר מלתי אמורה, כי סעודת חנוכת בית חדש בזה"ז נוכל לחשוב לסעודת מצוה, ובפרט אם מזמנים לשם ת"ח שידרשו ד"ת בודאי סעודת מצוה היא, כמו שכתבו הפוסקים. כנודע לכל באי שערי ציון שערים המצוינים בהלכה: אביך דוש"ת באהבה רבה בצלאל זאב שאפראן סימן מד כבוד הרב המופלג בתו"י וכו' מו"ה דוד צבי ריספלער נ"י בעיר פאשקאני

ע"ד שאלתו בשם אדמו"ר הרה"צ המפורסם וכו' שליט"א, היות שנמצא אצלו יי"ג כשר, מכרם ישראל מבאסאראביע והיי"ג יש לו טעם מתוק. ע"כ שואל לדעת אם מותר לשתותו בחג הפסח מטעם שהוא חושש שמא נתהוה מתיקות היין גפן, על ידי איזה תערובת "זאנד-צוקער'" (טאם). וכבר פסק הרמ"א בסי' תס"ז ס"ח דצוקער אסור לאכול בפסח: תשובה

הנה לא אמנע מלהודיע לכת"ר את אשר נתברר לי בבירור גמור, כשמש בצהרים, שבזמנינו אין שום חשש כלל לתערובת חמץ בהצוקער, ולא בה"זאנד-צוקער" (טאם) ולא בחתיכות צוקער המרובעות (וווירפטל), כי אני הגבר הכשרתי כמה שנים את בית חרושת המעשה צוקער (פאבריק) בריפיטשען, הסמוך ונראה לעיר שטעפאנעשט. ועיני ראו, ולא זר, כי בתעשית הצוקער בכלל ובפרט אין חשש חימצא ובר חימצא כלל וכלל "לא". ואלו הי' עשית הצוקער בזמן הרמ"א ז"ל כבימינו, ברור כשמש, שלא הי' מחמיר כלל, ואדרבה הי' מתירו באכילה, עפי' למהדרין מן המהדרין. וכבר הקיל בד"ז בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' ס"ה, וכתב שקיסטין צוקער פשט היתרו, עפ"י אמה"ג ז"ל. וכתב עוד וז"ל: הוט-צוקער הנקח מגוי, הדר בשכונתי, הוא כשר יותר, מכל המצות שלנו, והלואי שכזית אפיקומן שאכלנו יהי' כל כך בהכשר וכו' יעו"ש. וכן כתב בס' בית מאיר חאו"ח סי' תס"ז, והעיד מפי אנשים ישרים וכשרים, שהיו עושים הצוקער לפסח, והעידו שבאמת אין שום חשש שנתערב בו מידי. ואדרבה אפי' אם נמצא לפעמים תוך הדקדק יורות הסירופ) כמו שערות, או צרורות עפר. הנה הבישול הזה טבעו שיפלוט אותו הפסולת חוצה, ע"י הרתיחה, שקורין שוי"ם, שתמיד עומדין העושין האומנים, ומנקים זוהמא זו, עד שלא נשאר מאומה. ואפילו אם הי' באפשרות שנפל לשם פירור לחם [מה שאני מעיד שאינו באפשרות כלל בזמנינו] טבע הבישול להפליט. ומטעם זה כתב שלולא שחשש: לדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, שאי אתה רשאי להתירן בפניהם, הי' מתירו באכילה להדיא וכו'. אבל באמת אינו אלא מנהג בטעות, כי הדורות שלפנינו לא היו בקיאים במעשהו וכו' יעו"ש

אמנם בגוף החשש שחשש בס' בית מאיר הנ"ל, שלא להתיר את הצוקער לאכילה בהדיא, משום האי דינא: דדברים המותרים, ואחרים נהגו בהם איסור. יש להעיר בנידון דידן, עפ"י מה שראיתי בס' ברכי יוסף סי' רי"ד, בשיו"ב, שכתב לחקור בד"ז אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. וכתב וז"ל: ונראה דדבר פשוט הוא שאינו אלא מדרבנן, והכי דייק לשון הש"ע יו"ד סי' רי"ד] שכ': דברים המותרים ונהגו בהם איסור, הוי "כאלו קבלו עליהם נדר" וכו'. ולשון כאלו קבלו עליהם הכי משמע וכו'. והדבר מבואר ברא"ש פ"ד דפסחים סוס"י ד' וכו'. ונפ"מ לענין ספיקא וכו' דיש להקל דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא. ותימה על הגה"ק חיד"א ז"ל, והמה"ר ש"ע שהביא ד"ז בשמו, שבמחכת"ה אישתמיט מינייהו גמרא מפורשת בנדרים ט"ו ע"א, דאמרינן להדיא: מאי בל יחל מדרבנן וכו' דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וכו'. ופירש"י (שם בד"ה אי): "ומה"ת אינו בבל יחל, אלא מדרבנן". הרי מבואר להדיא דד"ז אינו אלא מדרבנן. וכן פירש הרא"ש ז"ל להדיא בנדרים פ"א ע"ב, ד"ה: דברים המותרים. וז"ל: צריכים התרה מדרבנן, שלא יבאו לזלזל בדברים אסורים וכו' עכ"ל. ומה שפירש רש"י ז"ל, שם, בד"ה רשב"ג אימר יפר, משום שנאמר "לא יחל דברו" "דאורייתא". ראה שם בהגהות הב"ח ז"ל, שהגיה בפרש"י, שכ': דמה שכ' רש"י מלת "דאורייתא". קאי על מה שפירש"י לפני זה, בד"ה: א"צ להפר. משום דרחמנא זכייה בהני מלאכות דאורייתא וכו' יעוש"ה ותבין. וא"כ דברי פירש"י ז"ל לאו סיתראי נינהו למש"כ בעצמו בנדרים ט"ו ע"ב הנ"ל. ראה בס' ידות נדרים סי' רל"ד ס"ק נ"ט שכ' וז"ל: ומה יקרו בזה הגהת הב"ח על דברת רש"י בנדרים [פ"א ע"ב. הנ"ל.] וכו' ובזה עמדתי על דברי רש"י שם שכ' ר"ג אומר יפר "משום שנאמר". ולפנינו בש"ס כ' "שנאמר"? ולפ"מ שכ' א"ש עפי"ד הס' יבין שמועה בשם תלמידי רשב"א ז"ל דבכל מקום דנקט הש"ס "שנאמר" הוא דאורייתא, והיכא שנקט "משום שנאמר" הוא מדרבנן. וכו'. ע"ש -- א)

ועפי"ז תמהני מאד על הגה"ק בעל "אור החיים" בספרו הבהיר "פרי תואר" על יו"ד סי' ל"ב, באד"ה: וראיתי לפר"ח. ובאד"ה: ורש"י ז"ל ובאד"ה: תו איכא למידק. שם כפל ושנה ושלש דלדעת רש"י והר"ן בנדרים פ"א ע"ב. (ע"ש בר"ן ד"ה ד"א, ובד"ה משום שנאמר] הא דדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, דאורייתא הוא. ופליאה נשגבה בעיני שנראה ברור שבמחכת"ה אישתמיט מיני' הגמ' מפורשת נדרים ט"ו ע"ב ופירש"י הנ"ל ודברי פירש"י בנדרים פ"א, צריכים להגיה, כמש"כ בהגהות הב"ח הנ"ל. ומצאתי בב"ח על הטויו"ד רס"י רי"ד, שהביא ג"כ להא דנדרים ט"ו ע"ב ופירש"י הנ"ל. וכתב: דזש"כ הטור "הוי כאלו קבלו עליהם בנדר", כלומר אינו נדר גמור מדאורייתא לא הוי עכ"ל. ועפי"ז שפיר כתב בהגהות הב"ח בנדרים פ"א ע"ב הנ"ל להגיה בפירש"י. והיינו משום דאזל לשיטתו, למש"כ בב"ח הנ"ל דד"ז אינו אלא מדרבנן. הרי ת"ל הראיתי לדעת בס"ד דד"ז דדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם, אינו אלא איסור מדרבנן. מטעם שלא יבאו לזלזל בדברים אסורים, כמש"כ הרא"ש הנ"ל. ומטעם זה יש להקל בספיקא, כמש"כ ה"ברכי יוסף" הנ"ל. ובמחכת"ה בחנם טרח להוכיח זאת מלשון הש"ע [שגם בדקדוק לשון זה, כבר קדמוהו הב"ח, כאמור] וגם הוכיח זאת מלשון הרא"ש. בפ"ד דפסחים.