רב"ז אורח חיים קלט

דכתיבה לשמה בס"ת מדאורייתא היא. וע"כ מייתורא דקרא דלכם למדו כן דבעינן לשם חובתכם. ולא ס"ל כלל דמשלכם בעינן. ודאי הכי נקטינן. וא"כ לדידן ממילא נסתר דינו של הת"ח הנ"ל. ושפיר דמי להקדיש ס"ת, דהמצוה לא נפקעת מבעלי'. וכדבר האמור

וראיתי בספר בני יונה (מובא בקצרה בפתח"ת יו"ד סי' ר"ע סק"ג) שגם הוא ז"ל השיג על הת"ח. ודחה ראייתו הל' מלכים. והוכיח בטוב טעם ודעת דרק במלך שנאבד לו ס"ת צריך לכתוב לו אחרת. אבל ההדיוט יוצא המ"ע אפי' נאבדה, ואפי' הקדישה, או מכרה. והוכיח זה מלשון הגמ' במנחות ל' ע"א הלוקח ס"ת כחוטף מצוה מן השוק. משמע שאינו אלא כחוטף מצוה שכבר איתא בעולם. ומזה משמע דמצות הכתיבה גבי מוכר נשאר. ע"ש שהאריך יא). סיומא דמלתא דלפענ"ד נראה דלית הלכתא כהת"ח

ז"ל

-- (י) ועפ"י מה שכתבתי נדחה גם חקירת כת"ר שחקר, דלא ניחא לי' לאב להוריש ס"ת לבניו אחריו כדי שלא תפקע ממנו המצוה. כמו שאסור למכור מטעם זה. ולפי מה שכתבתי לה"בני יונה" גם במכרו לא נפקע מיני' המצוה כנזכר. וגם הס' "מנחת חינוך" (מצוה תרי"ג) הוכיח מלשון הרמב"ם דגם במכר לא נפקע המצוה מהמוכר ע"ש ומה שכת"ר בעצמו דחה סברתו, דלא איכפת לי' לאב אם נפקע ממנו המצוה לאחר מותו כמבואר בשבת ל' כיון שמת נעשה חפשי וכו'. הנה בזה אנו מדרש חז"ל ידענו. במד"ר סדר אחרי פכ"ב סי' ב' שכל מי שאין לו מצוה קבוע לדורות, מה הנאה יש לו. וכ"ה ברש"י קהלת ה' פסוק ט' ע"ש. ולהמדרש הזה רמז אדונינו המג"א ז"ל בסוס"י קנ"ה. ע"ש במחצהש"ק שהביא להרש"י קהלת הנ"ל ועיין בירושלמי סוף מס' בכורים. ובגליון הש"ס שם העמיס להמדרש הזה בלשון הירושלמי ע"ש

סוף דבר הכל נשמע, דלפענ"ד אף אם נניח דכל הנותן ס"ת לביהמ"ד לקרות בו, אפ"ה לא נתנו לחלוטין. כמש"כ המג"א בסי' קנ"ג ס"ק כ"ב כיון שהמנהג כן הו"ל כאלו התנה בתחלה שלא תחול קדושת רבים עלי' ע"ש. מ"מ ודאי לב ב"ד לא התנו על זה רק להתיר למכרו בשעת הדחק, או לשם מצוה, כגון להשיא אשה או ללמוד תורה. אבל שיעבירו בנים ס"ת מביהמ"ד שהיה אביהן רגיל בה, לביהמ"ד אחר. ולגרום גלותא לס"ת ח"ו בחנם בלא דבר, ובלי שום שעת הדחק. לפענ"ד אין שום היתר בזה. גם יש לחוש למה שהבאתי לעיל (באות ד') מהזוה"ק פ' אחרי, ומתענית ט"ז ע"א, דבני בבל מסתפי ולא קא עבדי אפי' מבי כנישתא לבי כנישתא כנ"ל, וגם לא נאה ולא יאה. ולא יעשה כן במקומנו, ובזכות כבוד התוה"ק תחזנה עינינו, בנין בית מקדשנו, במהרה בימינו: בצלאל זאב שאפראן סימן מג כבוד בני הרה"ג וכו' מוה"ר חנוך העניך שליט"א רב בבאקארעשט

ע"ד אשר נשאלת, אם המנהג שנוהגין לעשות סעודה, בשעת "חנוכת בית חדש", היא באמת סעודת מצוה?: תשובה

פתח דבריך הראית לדעת מש"כ המג"א או"ח סי' תקס"ח סק"ה, בשם ספר באר שבע, דהסעודה שעושין בחנוכת הבית, בא"י הוי סעודת מצוה, ולא בחו"ל. והבאת דברי האחרונים שהביאו כמקור לזה, מירושלמי סוטה פ"ח ה"ד, עה"כ: "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו" (דברים כ' ה') "פרט לבונה בית בחו"ל שאינו חוזר, דכתיב ולא חנכו, את שמצוה לחנכו, יצא זה, שאין מצוה לחנכו". וגם הבאת דברי המחבר "תורה תמימה" (בפ' שופטים שם) שכתב, דלדעתו אין כל ראי' מהירושלמי הנז', כיון דפרשה זו וענין זה איירי בא"י, ובודאי שאסור לצאת מא"י לחו"ל משא"כ כשאנו בגלות. ומ"מ הסברא נוטה לדינו של המג"א דהא עכ"פ אין מצוה בהתישבות בחו"ל, עכ"ל. הנה, בעל ה"תורה תמימה", לא חידש כאן מאומה, במה שכתב דהסברא נוטה לדינו של המג"א. דהרי ב"קרבן עדה" (על הירושלמי הנ"ל) כתב בפירוש, מ"ש "את שמצוה לחנכו", שהדירה בא"י מצוה וב"שירי קרבן" שם, בד"ה את, כתב: מהכא שמעינן שהסעודות שעושין בזה"ז בחו"ל לחנוכת בית חדש, לאו סעודות מצוה הן. והנודר שלא לאכול מסעודה שאינה מצוה, אסור לאכול שם וכו' עכ"ל. וכן בפי' ה"פני משה" שם כתב: "את שמצוה לחנכו בא"י, משום ישוב א"י". וב"ציון ירושלים". (על