רב"ז אורח חיים קלח

מקום לפשוט ספק זה ולפי מה שכתבתי מצינו למיפשט. דהרמב"ן ס"ל דמצ"כ מדרבנן היא, ולהכי שפיר כתב דלכם דכתיב גבי ס"ת, להורות בא דבעינן לשם חובתכם. אולם גם זה ליתא. דבחנם נסתפק הפמ"ג בזה. דמוכח בהדיא בסוגיא דעירובין צ"ה ע"ב לענין בל תוסיף, דמצ"כ מה"ת היא עש"ה. ומצאתי בשו"ת מהר"י אסאד חאו"ח סי' קע"ג שהביא בשם גדולי אחרונים שהביאו ג"כ ראי' זו. וגם הביא מהרשב"ם פסחים קי"ד ע"ב ד"ה אע"ג. שמבואר להדיא בדבריו דס"ל מצ"כ מה"ת היא. ע"ש מש"כ בזה בסוף התשובה שלפני זה. וכפי הנראה במח"כ שכח דברי עצמו. עש"ה ובמג"א סוס"י תקפ"ט, ובפמ"ג בא"א שם, ונראה מדבריו דס"ל מצ"כ מה"ת היא ע"ש. ועיין במחצהש"ק על המג"א סי' רע"א סק"ב עש"ה. ובמקום אחר הארכתי בזה בפלפול יפה אף נעים, ולא עת האסף פה ומחוורתא לתרץ דברי הרמב"ן ז"ל עפי"ד התוס' בע"ז כ"ז ע"א ד"ה וכי, שכתבו וז"ל: וה"ה בס"ת צריך שיאמר בפירוש בתחלת הכתיבה, אני כותב לשם תורת ישראל, והאזכרות לשם קדושה, דסתמא לאו לשמו קאי וכו'. וא"ת כיון דסתמא לאו לשמן א"כ בגיטין מ"ה ע"ב גבי סתו"מ שכתבן מין נכרי ועבד אשה וקטן פסולים, שנאמר וקשרתם וכתבתם וכו'. למ"ל קרא. תיפ"ל דנכרי סתמא עביד, וסתמא פסול. י"ל דתני נכרי אגב אשה וקטן ע"ש וכ"ה בתוס' מנחות מ"ב ע"א ד"ה ואל, בתי' קמא ע"ש. הרי מבואר להדיא דגם רבותינו בעלי התוס' ס"ל דבס"ת בעינן לשמה מדאורייתא, וצריך שיאמר בפירוש שכותב לשמה. וע"כ ודאי שדעתם ג"כ כדעת הרמב"ן במלחמות הנ"ל דמייתורא דתיבת לכם דכתיב גבי ס"ת, דרשינן הכי דבעינן לשם חובתכם. וכן מבואר ג"כ שיטת הר"י מאורלינ"ש, מובא במרדכי פ' התכלת סי' תתקמ"ו, שהקשה ג"כ כקושית התוס' הנ"ל, וכתב ג"כ דצריך שיאמר בפירוש לשמה אני כותב ע"ש. הרי להדיא דס"ל להר"י מאורלינ"ש ג"כ כדעת הרמב"ן הנ"ל, דמה"ת בעינן לשמה בס"ת. דאל"כ אין התחלה לקושייתם מגיטין מ"ה ע"ב הנ"ל [והמרדכי שתירץ שם על קושית הר"י מאורלינ"ש, די"ל דקסבר האי תנא דלא בעינן כתיבה לשמה. ע"ש ובנקה"כ על הט"ז יו"ד סי' רע"ו סק"א עש"ה. ואפשר דטעמו של האי תנא הוא, משום דס"ל כהת"ח הנ"ל דלכם דכתיב גבי ס"ת, לא דרשינן מיני' דבעינן לשם חובתכם, אלא דאתא להורות דמשלכם בעינן] ונפסקה הלכתא בטוש"ע יו"ד סי' רע"ד סעיף א' דצריך שיאמר בפירוש אני כותב לשם קדושת ס"ת. ע"ש בש"ך סק"א דלא סגי במחשבה ע"ש. ואע"ג דהרא"ש בריש הל' ס"ת כתב שהרבינו ברוך נסתפק בזה אם צריך להוציא בשפתיו, או סגי במחשבה. וכ"ה בב"י יו"ד שם ע"ש. מ"מ כבר הבאתי מתוס' בע"ז דפשיטא להו ד"ז דצריך שיאמר בפירוש כנז'. ותימה על מרן הב"י ז"ל שלא הביא מהתוס' הנ"ל. וא"כ עפי"ז יתיישב לנו שפיר דעת הרמב"ן הנ"ל, דס"ל ג"כ דלהכי צריך קרא דלכם גבי ס"ת, להורות דבעינן לשם חובתכם כלומר דבס"ת בעינן שיאמר בפירוש שהוא כותב לשם חובת קדושת ס"ת. דאין מצוה זאת דומה לשאר מצות האמורות בתורה, דאמרינן בהו מצ"כ, וסגי בהו לכוון בלבו כדי לקיים המ"ע. כדמוכח מדוכתי טובא בש"ס ופוסקים. דשאני מצות כתיבת ס"ת דאיכא ייתורא דקרא דלכם, למידרש מיני' דבעינן לשם חובתכם והיינו שיאמר בפירוש שכותב לשמה, ולא סגי בכוונת הלב בלבד -- י)

(ט) והדרן לקמייתא דעפ"י מה שהראינו לדעת, ודאי מרן הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהרמב"ן דכתיבה לשמה בס"ת מדאורייתא היא מייתורא דלכם. דהא לשיטתו כתיבה לשמה בס"ת אינו אלא מדרבנן כמו שהוכיח הפמ"ג או"ח סי' ל"ב, מתשו' הרמב"ם גבי עיבוד לשמה כנז' ומלשון הרמב"ם שם מבואר דגם בס"ת שמקיים בה עתה המ"ע, מ"מ עיבוד לשמה אינו רק מדרבנן (ותימה רבתא על הפמ"ג שם, שבמחכת"ה אישתמיט מיני' דפלוגתא ישנה היא זאת בין רבותינו קדמונינו ז"ל אי לשמה בס"ת מה"ת היא.-- אחר כתבי כ"ז נזכרתי מהפמ"ג באו"ח סי' ל"ט בא"א סק"ג, שהעיר מהתוס' מנחות מ"ב ע"א ד"ה ואל ע"ש. אולם גם שם נעלם ממנו במחכ"ת דברי הרמב"ן בסוכה והחי', הר"ן והמרדכי והתוס' בע"ז הנ"ל]. ולהרמב"ם ע"כ צ"ל דייתורא דקרא דלכם, להורות בא דמשלכם בעינן. כהת"ח שהביא ראי' מהרמב"ם הל' מלכים. והרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתו כנזכר

אולם להלכה כיון שהרמב"ן, והר"ן, ורבותינו בעלי התוס' בע"ז, והר"י מאורלינ"ש, התנבאו בסגנון אחד.