רב"ז אורח חיים קלד

האי לישנא שאמר ר"מ בירושלמי בכורים פ"ג ה"ג הנ"ל "שמעתי" שמעלין בקודש וכו'. משום דס"ל ג"כ שאינו אלא מדרבנן -- ג). ודי"ק וגריס, בלישנא קלילא, ואמר "שמעתי" שמעלין בקודש. וטמן ברמז ללמד שד"ז דמעלין בקודש וכו', אינו אלא שמועה מדברי חכמים, אבל לא מה"ת. וכלשון הזה שאמר ר"מ בירושלמי, מצאתי גם במד"ר קהלת פי"א עה"פ תן חלק לשבעה. בעובדא ששלח רבי לאיתתיה דראבר"ש וכו' ואמרה לי' "שמעתי" שמעלין בקודש וכו' (ועיין ב"מ פ"ד ע"ב ובירושלמי שבת פ"י ה"ה, נשמט שם האי לישנא). ואפשר דשמעה ג"כ מבעלה ראבר"ש, דמעלין בקודש, אינו אלא שמועה מדברי חכמים ומדרבנן היא. ועיין בט"ז או"ח סי' כ"ה סק"א, ובלבושי שרד שם, שכתב על הט"ז, וז"ל: וכן הטעם שבש"ע שמעלין בקודש, הוא ג"כ רק אסמכתא, עכ"ל. ותמהני על זה שכתב בפשיטות, בלי שום סעד וראי', דמעלין בקודש אינו רק אסמכתא. ואפשר דס"ל כהפמ"ג במ"ז שם שכתב, דהאי מעלין בקודש, האמור בש"ע שם, היינו שהאדם נתעלה ממצוה לקדושה, ע"ש ובא"ר מש"כ בזה. וא"כ אין זה ענין מעלין בקודש הנאמר בכל דוכתי ד)

השתא הכא שת"ל הראיתי לדעת, דר"מ ס"ל דהא דמעלין בקודש ולא מורידין, אינו אלא מדרבנן. וא"כ לפימש"כ הר"ן במגילה לענין מתנה בזט"ה, דקדושת ביהכ"נ אינו אלא מדבריהם. וכ"ה בפמ"ג או"ח רס"י קנ"ג במ"ז. ועיין בפמ"ג או"ח רס"י קנ"א במ"ז. ובתשובה אחת הארכתי הרבה בדברי הר"ן הנז', והערותי לדעת דד"ז דקדושת ביהכ"נ אי מדרבנן הוא. תליא בפלוגתא שבין ר"מ ור"י ביומא י"א ע"ב לענין ביהכ"נ שאין בה בית דירה, דר"מ מחויב במזוזה, וחכמים פוטרין. ע"ש בתוס' יומא י"ב ע"א ד"ה הא, דמסתמא בר פלוגתא דר"מ הוא ר"י והיינו רבנן דברייתא ע"ש. ולפי המבואר ברמב"ם הל' מזוזה פ"ו ה"ו, עיקר הטעם דביהכ"נ וכו' פטורין ממזוזה לפי שהן קודש. וכ"מ מהנמק"י על הרי"ף בהל' מזוזה. וכ"ה בהרא"ה בספר החינוך מצוה תכ"ג ע"ש. וא"כ ר"י דפוטר ממזוזה, ע"כ משום דס"ל דקדושת ביהכ"נ מה"ת היא. ור"י אזיל לשיטתו במשנה מגילה כ"ח ע"א ביהכ"נ שחרב וכו' אין עושין אותו קפנדריא, שנאמר והשימותי את מקדשיכם וכו' ע"ש. וכ"ה בתו"כ פ' בחוקותי סי' ל"ז, על פסוק זה, מקדש, מקדשי, מקדשיכם. לרבות ביהכ"נ וביהמ"ד ע"ש. וסתם ספרא הוא ר"י, ואזיל לשיטתו. ור"מ דס"ל ביהכ"נ חייב במזוזה, משום דס"ל דקדושת ביהכ"נ אינו אלא מדבריהם, ולהכי מה"ת חייבת במזוזה. והארכתי הרבה בזה, וקבעתי בד"ז מסמרות, בראיות ברורות

ועתה הבוא נבוא בזה לפרש טעמא דר"מ במגילה כ"ז ע"ב דס"ל דמוכרין ביהכ"נ מעיר גדולה לעיר קטנה, משום דמעיקרא קדישא, השתא נמי קדישא. ולא חש משום ברוב עם הדרת מלך כנ"ל? ולפי מה שכתבתי נהירין לנו טעמא דר"מ, דאזיל לשיטתו דס"ל דקדושת ביהכ"נ אינו אלא מדבריהם וגם הא דמעלין בקודש ולא מורידין אינו אלא מדרבנן. והא דברוב עם הדרת מלך, שהיא הידור מצוה, מטעם "זה אלי ואנוהו", נמי אינו אלא מדרבנן. כמבואר מהתוס' סוכה כ"ט ע"ב ד"ה לולב, שהשיגו בזה על רש"י ז"ל שפי' דלולב היבש פסול, משום דבעינן מצוה מהודר דכתיב זא"ו. והתוס' השיגו ע"ז וכתבו, דאין ואנוהו אלא לכתחלה, ולא מיפסל בהכי ע"ש. ומבואר להדיא בתוס' גיטין ג' ע"ב ד"ה וכי, דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד ע"ש ועיין בברכי יוסף יו"ד סי' א' אות ב' באד"ה איברא דאיכא למידק ע"ש). וכ"מ מהרא"ש בב"ק פ"א סי' ז' בהא דבעי הש"ס שם גבי הידור מצוה עד שליש, אי שליש מלגיו, או שליש מלבר. ולא איפשטא. והרא"ה ז"ל כתב, כיון דלא איפשטא נקטינן דשליש מלגיו אמרו. ובפלפלא חריפתא שם כתב, דטעמא דהידור מצוה דרבנן ולקולא עכ"ל. ובמחכת"ה כבר קדמו בזה מרן המשביר ז"ל בב"י או"ח סי' תרנ"ו, ע"ש בט"ז סק"ב ובפמ"ג במ"ז שם. ועיין במהרש"א שבת ק"ד ע"ב על התוס' ד"ה אר"ח, שכתב וז"ל: דמשום זה אלי ואנוהו. לא מסתברא שיהי' פסול מדאורייתא, עכ"ל. ותמהני שלא העיר מכ"ז. עיין בר"ן בפ"ב דמגילה, אהא דאם השמיט בה הסופר פסוק וכו' ע"ש דמשמע ג"כ דזא"ו אין לפסול במגילה. וע"כ משום דאי זה פסול מה"ת ע"ש. וכ"כ הריב"ש בסוס"י ז' ע"ש. וכ"מ במג"א סי' תרמ"ט סק"ח ע"ש. וברמב"ם פ"ז מהל' לולב ה"ו מצוה מן המובחר לאגד לולב, ע"ש במ"מ מגמ' סוכה ל"ג דלרבנן מצוה לאגדו, כדי להתנאות לפניו במצות ע"ש. ואינו אלא מצוה מן המובחר. ועיין בשו"ת שאגת ארי' סי' נ' בסוף דבריו כתב שם בלשון את"ל דהתנאה לפניו במצות אינו אלא מדרבנן ע"ש. ובמחכת"ה לא העיר מכל הנ"ל המבואר להדיא דהידור מצוה, שהוא משום זה אלי ואנוהו, אינו אלא מדרבנן כנ"ל וכיון שכן, שפיר לא חש ר"מ במכירת ביהכ"נ מעיר גדולה לעיר קטנה, משום ברוב עם הדרת מלך. מטעם דאיכא בזה תלתא מילי דרבנן לשיטתו. קדושת ביהכ"נ דרבנן והורדה מקדושה דרבנן, כש"כ כאן מעיר גדולה לקטנה דמעיקרא קדישא והשתא נמי קדישא, דליכא בזה שום הורדה מקדושה כלל, רק משום ברוב עם ה"מ. והרי גם זה אינו אלא מדרבנן כנ"ל דהידור מצוה אינו רק מדרבנן. דדוקא מרבים ליחיד חש ר"מ משום הורדה מקדושה, מטעם דביחיד ליכא קדושה כלל. אע"ג דגם זה הוי תרי דרבנן קדושת ביהכ"נ דרבנן. והורדה דרבנן. אפ"ה חש ר"ר לזה. כסתם מתני' דר"פ בני העיר וכו' שחשו בביהכ"נ משום אין מורידין ע"ש. משא"כ מעיר גדולה לעיר קטנה, דמעיקרא קדישא, והשתא נמי קדישא, דליכא הורדה מקדושה רק משום ברוב עם הידור מצוה שהיא מדרבנן. הוי ג' דרבנן, ולא חש ר"מ לזה וכאמור. ורבנן דפליגו עלי' דר"ל (דהיינו ר"י, בר פלוגתא דר"מ כתוס' יומא הנ"ל) ס"ל דקדושת ביהכ"נ הוא מה"ת. וגם הא דאין מורידין הוא מה"ת ועפי"ז שפיר אמרו לר"מ אי איכא למיחש, כה"ג נמי איכא