רב"ז אורח חיים קלג

לעיר קטנה. מעיקרא קדושה, השתא נמי קדושה. מרבים ליחיד ליכא קדושה. ורבנן אי איכא למיחש, כה"ג נמי איכא למיחש, משום ברוב עם הדרת מלך. ולכאורה איכא למידק, מאי טעמא לא חש ר"מ נמי משום ברוב עם הדרת מלך. הכי לא סבירא לי' לר"מ מצוה זו דברוב עם הדרת מלך. כיומא ע' ע"א? [ראה ברכות נ"ג ע"א, ופסחים ס"ד ע"ב, ויומא כ"ו ע"א, וסוכה נ"ב ע"ב, ור"ה ל"ב ע"ב, וזבחים י"ד ע"ב, ומנחות ס"ב ע"א, ובבכורים פ"ג מ"ב, ע"ש בהרע"ב] וכדי ליישב האי דקדוקא. אקדים להירושלמי בכורים פ"ג ה"ג, דשם אמר ר"מ: "שמעתי שמעלין בקודש ולא מורידין" ע"ש. ולכאורה יפלא לשון "שמעתי" שאמר ר"מ בירושלמי. מה זו שמועה? והלא הא דמעלין בקודש וכו', מקראי ילפינן לה. כמנחות צ"ט ע"א. וכן הוא ברש"י שבת כ"א ע"ב ד"ה מעלין בקודש וכ"ה ברש"י מגילה כ"ו ע"א ד"ה אבל, בשם התוספתא, דמקראי ילפינן לה. ע"ש בגליון הש"ס?

אמנם יש ליישב עפי"ד הפמ"ג באו"ח סוס"י מ"ב במ"ז שם, שעלה ונסתפק, בהא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, אי הוה ד"ת, או דרבנן. ועיין רש"י מגילה כ"ו ע"א הביא תוספתא, כי קדשו, משמע לכאורה דהוי ד"ת. וכן מסתברא, עכ"ל. ובמחכ"ת הפמ"ג ז"ל דבריו סיתראי נינהו, למש"כ בעצמו באו"ח רס"י קנ"ג במ"ז שם, וז"ל: אפשר אין מורידין דרבנן. אף דרש"י ולבוש הביאו תוספתא צפוי למזבח כו' [ולא הביא כלל ממנחות צ"ט ע"א הנ"ל] י"ל דרבנן ואסמכחא. שהרי בפסחים כ"ו ע"א ר' דוסא מתיר לכהן הדיוט וכו' אף שמוריד מקדושה חמורה לקלה, מה"ת שרי, עכ"ל. ותרי תמיהי מידכר דכירי, שבמחכ"ת אישתמיט מיני' גמרות מפורשות. ביומא י"ב ע"ב, כ"ג ע"ב, שע"ז שא"ר דוסא, ילבש, להביא בגדי כה"ג ביוה"כ, שהן כשרין לכה"ד. השיב רבי, בגדים שנשתמש בהן קדושה חמורה, תשמש בהן קדושה קלה ע"ש. הרי להדיא דהא דאין מורידין מקדושה חמורה לקלה, מדאורייתא היא, דאס"ד דרבנן היא, מה השיב רבי לר' דוסא. הא ר"ד מקרא יליף לה? אלא ודאי ד"ת היא.-- אולם לפענ"ד נ"ל להביא ראיה אחרת, דהא דמעלין בקודש ולא מורידין. אינו אלא מדרבנן. מברכות כ"ח ע"א, דאמרינן שם: "גמירי" מעלין בקודש ולא מורידין. ע"ש בגליון הש"ס מהגרי"ב ז"ל שהניח בצ"ע לשון "גמירי", הא מקרא מפיק לה? ע"ש. ואם נימא דאינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, אתי שפיר לשון "גמירי". עפימש"כ בתשו' חו"י סי' קצ"ב אות ל"ב ל"ד ל"ו. מובא גם בתפארת ישראל על משניות יומא פ"ב מ"ב אות י"ב. דלהרמב"ם ז"ל "גמירי" לאו הללמ"ס הוא ע"ש. וכ"מ מהתוס' זבחים ט"ז ע"א ד"ה מיושב, בהגה"ה, שכתבו, דהא דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד, אינו מה"ת, ע"ש ובסנהדרין ק"א ע"ב נקטו בזה לשון גמירי (ע"ש ברש"י) ובמל"מ פ"ז מהל' בית הבחירה ה"ו ע"ש. אמנם אכתי קשה, דהא מיומא י"ב ע"ב, כ"ג ע"ב, בפלוגתא דרבי ור' דוסא הנ"ל מוכח דהא דמעלין בקודש ולא מורידין היא ד"ת כנז'?

ולכן נראה לפענ"ד נכון דפליגו בזה תנאי, אי הא דמעלין בקודש וכו', ד"ת היא, או דרבנן. ובזה יתיישב שפיר הסוגיא דשבת כ"א ע"ב, גבי נ"ח, דב"ש אומרים פוחת והולך, וב"ה אומרים מוסיף והולך. ואמרינן שם לחד מ"ד. טעמא דב"ש כנגד פרי החג. וטעמא דב"ה דמעלין בקודש וכו' ובמהרש"א בחיאג"ד שם הקשה בזה"ל: יש לעיין דודאי לא פליג ב"ש בהא דמעלין בקודש, דילפינן מקרא, כפירש"י. ובפרי החג ודאי דאיכא טעמא, כדאמרינן לפי שהם נגד ע' אומות עו"כ שיהיו פוחתין והולכין? ותירץ: די"ל דהכא נמי איכא טעמא כמ"ש הב"י בתירוץ א' שהי' הנס גם בליל ראשון. לפי שהי' מעיקרא מתחלק לח' חלקים. נמצא ח' חלקים שמן היו פוחתים והולכים מלילה ללילה וכו' עכ"ל. והנה תירוצו של המהרש"א ז"ל לא אתיא שפיר אלא לתי' קמא של הב"י בסי' תר"ע. אבל להב' תירוצי בתראי של הב"י שם מאי איכא למימר? ועוד קשה לתי' המהרש"א ז"ל, מה יענו ב"ה על הא דמוכח מפרי החג, דהיכי דאיכא טעמא לית לן למיחש להא דמעלין בקודש וכו'. הא לדבריו גם בנ"ח איכא טעמא לתי' הא' של הב"י כנז'? ודוחק לומר דב"ש וב"ה פליגו בהני תירוצי דהב"י. וב"ה לא ס"ל כתי' קמא. אלא כתירוצי בתראי. וא"כ בנ"ח ליכא טעמא, ולא דמי לפרי החג דאיכא טעמא כנז'. דזה דוחק גדול לומר כן. וגם מש"כ המהרש"א דבפרי החג איכא טעמא לפי שהם נגד ע' אומות עו"כ שיהיו פוחתין והולכין הנה האי טעמא לא ידענא מקומו איה? כי אדרבה מהש"ס סוכה נ"ה ע"ב מבואר להדיא דהני ע' פרים בזמן שביהמ"ק הי' קיים, היו באים לכפר על הע' אומות, יע"ש בפירש"י. ועיין במהרש"א בחיאג"ד שם שהביא ג"כ דאיתא במדרש דלכך פוחתין והולכין, לרמוז שהם פוחתין והולכין ע"ש (ואולי כוון המהרש"א למש"כ בפירש"י בחומש פ' פינחס (כ"ט. י"ח) פרי החג ע' הם כנגד ע' אומות עו"ג שמתמעטים והולכים סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהן מן היסורין עכ"ל. ומסתמא מקור רש"י ז"ל ממקום קדוש תהלך ממדרש חז"ל). אמנם אני בעניי לא מצאתי האי מדרשא במדרשים שלפנינו ולפי מה שכתבתי א"ש, דפליגו בזה ב"ש וב"ה, אי מעלין בקודש וכו', ד"ת היא. דב"ש ס"ל דהני קראי דמנחות צ"ט ע"א הנ"ל, אינם אלא אסמכתא, ומדאורייתא לית לן למיחש להא דמעלין בקודש. כמו בפרי החג שהן פוחתין והולכין. וע"כ צ"ל דלא דרשו ב"ש כהמדרשים הנ"ל דבפרי החג איכא טעמא. ולהכי שפיר מדמו נ"ח לפרי החג. וב"ה ס"ל דהני דרשא דקראי דמנחות נ"ר ע"א דמעלין בקודש וכו'. דרשא גמורה הם. וד"ת היא. ולהכי ס"ל גם בנ"ח מוסיף והולך. ומפרי החג אין ראי' דשאני פרי התג דאיכא טעמא כהמדרשים הנ"ל ונמצאו המדרשים הנ"ל שאמרו רבנן בטעמא דפרי החג קיימו בשיטתייהו דב"ה דוקא. כנלפענ"ד לפרש פלוגתייהו דב"ש וב"ה. אולם גם אם נימא כהמהרש"א הנ"ל דגם ב"ש ס"ל דבפרי החג איהו טעמא כנז'. וא"כ אין ראי' דב"ש ס"ל דמדאורייתא לית לן למיחש להא דמעלין בקודש. מ"מ אכתי י"ל דפליגו בזה תנאי אחרינא, אי הא דמעלין בקודש ד"ת היא, או לא. דהני רבנן דברכות כ"ח ע"א שאמרו "גמירי" דמעלין בקודש וכו' ע"כ ודאי ס"ל דהני קראי דמנחות צ"ט ע"א אסמכתא בעלמא נינהו, כנזכר. ועפי"ז אתיא שפיר הסוגיא דיומא י"ב ע"ב, כ"ג ע"ב, דבזה פליגו גם ר' דוסא ורבי. דר"ד ס"ל דבגדי כה"ג ביוה"כ הן כשרין לכה"ד, מקרא דילבש משום דס"ל ג"כ דמדאורייתא לית לן למיחש להא דאין מורידין בקודש. ורבי שהשיב לו בגדים שנשתמש בהן קדושה חמורה תשמש קדושה קלה. אזיל לשיטתו במנחות צ"ט ע"א הנ"ל, שהוא בעצמו בעל המאמר דיליף מקרא דאין מורידין. וס"ל דדרשא גמורה היא, ולהכי שפיר השיב לר"ד. ועפ"י מה שכתבתי סרה מהר קושית הגאון רשג"פ ז"ל בספרו קסת הסופר סי' כ"ה בלשכת סק"ו שכתב וז"ל, לכאורה קשה מ"ט דר' דוסא, וכי לית לי' הא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה? ע"ש מש"כ בזה ולפי מה שכתבתי א"ש, דר"ד ס"ל דהא דאין מורידין אינו אלא דרבנן, וכאמור הרי הראיתי לדעת דאיכא כמה תנאי דס"ל דהא דמעלין בקודש וכו', אינו אלא מדרבנן. ומעתה לא יפלא לנו עוד,