רב"ז אורח חיים קלא

י"ג נהרא דאפרסמון, ואמר כל אילין לאבהו? "ואני אמרתי לריק יגעתי" וגו'

י"ל דעיקר טעמו של ר' אבהו שאמר כן (בירושלמי פ"ג דע"ז ה"א, ובמד"ר פ' חיי שרה פס"ב סי' ב', ופ' פקודי פנ"ב סי' ג'), הוא משום ענותנותיה הגדולה, כסוטה מ' יע"ש

(ז) ומש"כ החו"י, דלפי דעתו הא דברכות ח' ע"א דר' אבהו נפק בין גברא לגברא, היה לצורך השתדלות בעסק יחיד או צבור

ראה במג"א או"ח סי' קמ"ו סק"ב שכתב, הא דבין גברא לגברא שפיר דמי לצאת, דוקא לצורך גדול, והיינו כששמע קריאת התורה מכבר, כמש"כ הפמ"ג בא"א סק"ב יע"ש

(ח) ומש"כ החו"י, דלמה יסיר אזנו משמוע קריאת התורה בצבור וכו'. היה לו להביא מקרא: "ואזני כל העם אל ספר התורה", כסוטה ל"ט ע"א. ראה בפמ"ג שם בא"א סק"ג יע"ש

(ט) ומש"כ החו"י, דלא הקיל בין פסוק לפסוק, ולכן ס"ל להרמב"ם להחמיר, כדמוכח בפי"ב מהל' תפלה הי"ט היה לו להביא מהטור או"ח סי' קמ"ו שפסק כן להדיא, ע"ש בב"ח. וכ"ה במג"א שם סק"א

(י) ומש"כ החו"י, דר' זירא היה להיפוך, מסגף נפשו מאד, ולרוב פרישותו עלה לא"י

ויש להעיר דהרי בני א"י לא היו פרושים ומסגפים נפשם כל כך. אדרבה אנן איפכא שמעינן, שבני א"י היו מעונגים. ראה בכתובות ס"ב ע"א דרבין אמר כגון מפנקי דמערבא. ופירש"י בד"ה מפנק': "ובני א"י מעונגים במאכל ובמשתה. לכך הם בריאים ובעלי כח' וכו' יע"ש. ור"ז אמר על עצמו בברכות נ"ז ע"א: אנא לא סלקי מבבל לא"י עד דחזאי שערי בחלמא, כלומר שסרו עונותיו יע"ש. וזה שאמר רבו ר' אלעזר בכתובות קי"א ע"א, כל הדר בא"י שרוי בלא עון, שנאמר (ישעי' ל"ג) ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה "נשוא עון". ומצאתי במהרש"א בברכות נ"ז ע"א שכתב בהדיא על זה שאמר ר"ז אנא לא סלקי מבבל לא"י עד דחזאי שערי בחלמא, וכתב בזה"ל, עפ"י מ"ש בכתובות כל הדר בא"י שרוי בלא עון וכו' עכ"ל. וזה שפי' רש"י בברכות נ"ז ע"א ד"ה בלא חטא: "לפי שחו"ל אין לה זכיות, אלא עון יש בישיבתו וכו' ע"ש. כלומר ישיבת חו"ל הוא נשוא "עון" כאמור. משא"כ ישיבת א"י "הרבה מצות תלויות בה", כפירש"י שם, וראה בסוטה י"ד ע"א. וכוונתו הרוחנית של ר"ז היתה, כי הדר בא"י מקושר הוא לעמו ע"י הארץ. לכן "שקולה ישיבת א"י ככל המצות שבתורה" (ספרי)

(יא) ומה שהביא החו"י, מב"מ פ"ה, דר"ז צם שי"ן תעניתים וכו' ראה מש"כ המהרש"ל ב"חכמת שלמה" בב"מ פ"ה שם, שכתב וז"ל: נ"ל דכל הני מאה [שאמרו] ט"ס הוא, והוא מ' יום, דהיינו ארבעים, עכ"ל. ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו של המהרש"ל ז"ל, שכן פירש"י להדיא בחולין קכ"ב ע"א ד"ה ר"ל וכו', דר"ז הוסיף ארבעין תעניתים וכו' יע"ש. ובמחכת"ה של הגאון חו"י ז"ל אישתמיטתיה כ"ז

(יב) ומה שהביא החו"י, מחולין י"ח ע"ב, דר"ז אכל מוגרמת דרב ושמואל, וכתב, דאע"פ דבני בבל נהגו איסור, אבל מפני חביבותיה דא"י לא רצה להחמיר ולהראות דאנן כייפינן להו. -- ראה שם בתוס' ד"ה כיון. בשם ר"ת, שכ' דלענין איסור והיתר בני א"י עדיפי דחכימי טפי וכו' ע"ש. ולרב אשי שם הטעם הוא, משום דר"ז אין דעתו לחזור הוה

(יג) ומש"כ החו"י, דמצד דקרי ר"ז לבני בבל טפשאי כנדרים מ"ט ע"ב [וכ"ה בביצה ט"ז ע"א] מהאי טעמא קרי לי' ר' אבהו "נאלא" לשון שטות

לכאורה אפשר לומר, דהיינו נמי טעמא דרחב"א דקרי לר"ז "תרדא" בזבחים כ"ה ע"ב, וברש"י שם, דהיינו שוטה ובהול ע"ש. והיינו נמי מדה כנגד מדה, דמשום דר"ז קרי לבבלאי טפשאי, להכי קרי לי' רחב"א "תרדא". אולם ראה עוד בב"ק ק"ה ע"ב דקרי לי' רבא לרב עמרם "תדורא" ע"ש ברש"י, ובשיטמ"ק, ובחי' הרשב"א. וכן קרי לי' רבה לרב עמרם בב"מ כ' ע"ב "תרדא", ע"ש ברש"י ובלשון הר"ח, ובשטמ"ק שם בשם הר"ח הרי מבואר דלאו משום תשלומי מדה כנגד מדה קראו בשם גנאי, דהרי רב עמרם ואביי לא מצינו שפגמו בכבודם של הבבליים לקרותם טפשים. ואפ"ה קראו לו "תרדא".-- וכן רגיל היה ר' ירמיה לומר "בבלאי טפשאי", כפסחים ל"ד ע"ב דאמר כן על רבין ע"ש. וכן בזבחים ס' ע"ב אמר כן על רבין. וכן אמר כן במנחות נ"ב ע"א. וכן אמר כן על רבא ביומא נ"ז ע"ב, וא"ל רבא עד השתא קרו לן טפשאי, והשתא טפשאי דטפשאי דקא מגמרי' להו ולא גמירי ע"ש. ובכתובות ע"ה ע"א אמר רבא ר' ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מה קאמרי רבנן. כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי ע"ש. ומכ"ז מבואר, דכי קראו לפעמים לאחד מן החבורה בשם גנאי לא כוונו ח"ו לאמתת הדברים, לפגוע בכבודו, בערך תשלומין מדה כנגד מדה, כמו שעלה על דעת הגאון חו"י ז"ל. כי אמנם אפוא לא כן הדברים. כי כל הזרות שאנחנו רואים בדברי חכמינו האלהיים ז"ל, הוא רק שאנחנו מביטים עליהם בעיני בשכל בכח המדמה של החומר. אבל האמת לאמתו, שחכמינו ז"ל ראו בכח התורה הקדושה בעיני התבונה והנשמה הטהורה, ובהיותם במצב התבונה, מופשטים היו מכל מוחש חומרי באותו מעמד ומצב, שאין שם גנאי וכבוד, רק האמת והצדק אזור מתנם, על כן לא שמו לב אז על המוחש החומרי וכבוד המדומה, ונעשו כאויבים בשער, זה השער אשר לפני ה', שערי החכמה והתבונה והדעת. ואפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה, ויצא מפיהם לפעמים בטוים זרים, אבל אינם זזים משם עד שנעשין אוהבים זה את זה שנאמר "את והב בסופה", כקידושין ל' ע"ב. וזה ברור

(יד) ומש"כ החו"י בסוף דבריו, דר' אבהו חשב על ר"ז, כי על ידי סיגופיו ועינוי נפשו, נתמעטו כחות נפשו, מהם עומק העיון והחריפות ושיקול דעת היושר וכו'

הנה גם סוף דבריו אלו, במחכת"ה לא נהירין. דהרי בפירוש אמרו (בסוף הוריות) על ר"ז שהיה חריף ומקשה ע"ש וכן בעירובין ס"ה ע"א, א"ל לר' זירא מחדדן שמעתך, א"ל דיממא נינהו ע"ש. ובעירובין ס"ו ע"א אמר רב ששת גברא רבה כר"ז וכו' ע"ש. וכן בב"ב פ"ז ע"ב אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגמינהו, ומנו ר"ז יע"ש. ומכ"ז מוכח שלא נתמעטו כחות נפשו של ר"ז ע"י הסיגופים. כי עומק העיון והחריפות ושיקול דעתו הישרה, לא זזו ממנו כל ימי חייו

כל זה אמרתי בחפזי להעיר על הגאון חו"י ז"ל בתשובתו זאת שהעתקת לי. ואמינא לך יישר כחך וחילך לאורייתא. מגלגלין זכות ע"י זכאי. מידך היתה זאת לי למצוא מרגניתא טבא בהערות אלו, ישמע חכם ויוסף לקח: אביך אהובך דוש"ת בחבה יתירה נודעת: בצלאל זאב שאפראן