רב"ז אורח חיים קל

בעזה"י זכיתי לכוון במקצת לדברי גאון הגאונים בעל חו"י ז"ל, אולם אני בעניי הוספתי מקורים נאמנים, ביתר ביאור. בדרך אמתי בס"ד

ולא אמנע טוב מלהודיעך, את אשר הערותי בעזה"י, בדברי חו"י בתשובה זו שהעתקת לי, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון

(א) בריש דבריו כתב החו"י שם, "דר' אבהו ור' זירא מחולקין היו כמו דפליגו אמוראי [בתענית י"א ע"א] בשורה בתענית, אם נקרא קדוש או חוטא. והרמב"ם איפליג בגנאי המצערים נפשם ומרבים בתעניתים, ופשטיה דקרא הכי משמע "אביך הלוא אכל ושתה" וגו' ולכן נקרא הנזיר חוטא. ובירושלמי שעתיד אדם ליתן דין וחשבון, על שהי' אפשר לו להנות מאשר ברא אלהים לברואיו ולא נהנה, וזה הי' דעת ר' אבהו, עכ"ל

ויש להעיר שעפ"י דבריו, יש תירוץ מרווח, ליישב דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' דעות ה"א, ובפ"ד מהשמנה פרקים, שפסק כשמואל ור"א הקפר (בתענית י"א ע"א) דכל היושב בתענית נקרא חוטא. שהשואל בשו"ת הרשב"א סי' תל"א וסי' תרפ"ח, והלח"מ במקומו, הקשו על פסקו, משום דאוקימנא לה בנדרים י' ע"א בשיטה, ולית הלכתא כשיטה [ראה בני, מה שהשבתי על זה לעיל בתשובה סימן ל"ח]. ועפי"ד החו"י, אתי שפיר טפי, כיון דפשטא דקרא (בירמיה כ"ב ט"ו): "אביך הלוא אכל ושתה" וגו', הכי משמע. ראה ב"מצודת דוד" שם כתב על זה: "יתכן שהיה יהויקים מסגף א"ע במאכל ובמשתה וכו', ולזה אמר: הלא אביך התענג במאכל ובמשתה וכו'. עכ"ל. וגם בהגהות מהריעב"ץ על הרמב"ם בפ"ד מהשמנה פרקים הנ"ל העיר מהאי קרא. ולדעת החו"י גם בירושלמי מבואר: דעתיד אדם ליתן דין וחשבון על זה. ולדעתו גם ר' אבהו סבירא לי' הכי. וא"כ סוגיא דעלמא סבירא להו הכי. ושפיר פסקינן כוותייהו. כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' רצ"ד ס"ק ל"א יעו"ש. ועולה יפה פסק הרמב"ם ז"ל כאמור

איברא שי"ל בגוף הדבר שכתב בשם הירושלמי: "שעתיד אדם ליתן דין וחשבון, על שהי' אפשר לו להנות מאשר ברא אלהים לברואיו להנות בהם ולא נהנה".-- ולפנינו בירושלמי בסוף קידושין, איתא מימרא כזו, אבל בשינוי לשון. בשם רב: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון, על כל שראת עיניו, ולא אכל". והפ"מ שם פי': שנפשו מסתגפת בהתאוות על הדבר, ונמצא חוטא על הנפש. וכן פי' הק"ע. ובפירוש הב', פי' הפ"מ: דהא דקאמר: דעתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראת עיניו ולא אכל, משום שאינו נותן לבו לחזר אחריהן, לברך ולהודות להשם ב"ה, שברא מינים אלו, להחיות בהם בני אדם, וכמו שאינו נחשב בעיניו טובות השם יתעלה ב"ה. וע"ז אמר [בירושלמי שם] דר' אלעזר היה חושש לשמועה זו, והיה מקבץ פרוטות, לקנות ולאכול מכל דבר ודבר חדש, לכל הפחות פ"א בשנה וכו'. וכעין זה פי' הק"ע. וראה בט"ז או"ח סי' רכ"ז סק"ב, הביא ג"כ להירושלמי הנ"ל, וכתב בשם התשב"ץ הטעם, כדי להרבות בברכות. וכ"כ המחצהש"ק על המג"א סי' רכ"ה ס"ק י"ד יעו"ש וא"כ אין ראי' כלל מהירושלמי לענין זה דהמתענה נקרא חוטא

(ב) וגם מש"כ החו"י דבכתובות ס"ב ע"א אמרינן, דלר' אבהו איפתח בי באני מתותיה, ואיתרמי ליה עמודא, וסליק, ואסקינהו לתרי עבדא דסמכו ליה וכו'

יש להעיר דהו"ל להביא עוד מהירושלמי פ"א דביצה ה"ז, "דר' אבהו הוה נחת מסחי בהדין דימוסין דטבריה, והוה מיסתמיך על הרין גוחיין, שרעין וזקפין שרעין וזקפין. א"ל: מהו הכין. אמר להו: שימרתי כחי לזקנותי'. והפ"מ שם פי', דר' אבהו היה יורד לרחוץ עצמו בהמרחץ של טבריה, והיה מסתמך עצמו על תרין נערים גדולים המשרתים אותו, והיה מטין ליפול לארץ, וזקפון הוא, ומטין פעם שנית ליפול, והוא זקפון. וא"ל: מהו הכין, אם כחך גדול כל כך, מפני מה אתה מסתמך עלינו בהליכתך, ואמר להן: שימרתי כחי לעת זקנותי". עכ"ל. הרי מבואר כחו וגבורתו של ר' אבהו. ואפשר דהיא היא העובדא שבכתובות ס"ב ע"א הנ"ל. אולם הק"ע שם פירש עובדא זו של הירושלמי באופן אחר. וז"ל: דר' אבהו הוה ירד לרחוץ בהנך מרחצאות של טבריה, והיה מסתמך על שתי נסרים, שלא לילך על הקרקע יחף מפני הצינה. שרעין וזקפין, היה מניח אחד, ובתוך כך זקפו השני והניחו אותו במקום שפסק הראשון וכן היו עושין תמיד עד שמגיע לקרקעות המרחץ. וא"ל: מהו הכין, ואמר להו: שמרתי כחי לזקנותי, שהצינה שהאדם סובל בנערותו, מזיקו לזקנותו, עכ"ל. וא"כ אין מהירושלמי כלל ראי' על גבורתו של ר' אבהו

אבל היה לו להחו"י ז"ל להביא עוד מברכות ס' ע"א דר' אבהו על לבי בני, אפחית בי בני מתותיה, אתרחיש ליה ניסא, קם על עמודא, שזיב מאה וחד גברי בחד אבריה, ע"ש בפירש"י שפי': בחד אבריה, בזרוע וכו' יעו"ש

עוד י"ל על החו"י ז"ל, דהרי מצינו דגם ר' זירא היה גבור, דארכביה לר' יוחנן אכתפיה. כקידושין ע"א ע"ב. אע"ג דר' זירא היה איניש גוצא, כפירש"י בב"מ פ"ה ע"א, דמטעם זה קרי ליה: קטין חריך שקיה (שם, וסנהדרין ל"ז ע"א), וגם היה מתענה הרבה. ור' יוחנן היה בעל בשר (כברכות י"ג ע"ב) ובירושלמי פ"ב דשקלים ה"ה דר' יוחנן הוה מסמיך ואזל על ר' חייא בר אבא וכו'. והק"ע שם פי': לפי שבעל בשר היה הוצרך להשען על אדם אחר בהליכתו ע"ש. ואפ"ה היה ר"ז ארכביה על כתפיה. הרי מוכח שהיה ג"כ גבור. ואזדא לי' הוכחתו של החו"י על ר' אבהו דוקא שהיה גבור נגד ר' זירא

(ג) וגם מש"כ החו"י שר' אבהו היה מתענג. ראה בשבת קי"ט ע"ב דהוו עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא, הוה אכיל מיניה כולייתא וכו' יעוי"ש

(ד) וגם מש"כ החו"י שר' אבהו היה יפה תואר, והראה מקום לכתובות י"ז ע"א דאמהתא דבי קיסר משריין ליה וכו'. -- וכוונתו להא דקרי לי' "בוצינא דנהורא". וכן הוא בסנהדרין י"ד ע"א ד"מטרוניתא" דבי קיסר משריין לי' הכי. ובפירש"י בכתובות י"ז ע"א ד"ה בוצינא, פי': על שם שהיה קלסתר פניו מבהיק, כב"ב נ"ח ע"א [וכ"ה בב"מ פ"ד ע"א] וכו' יעו"ש בגה"ש ובפירש"י בסנהדרין י"ד ע"א ד"ה בוצינא יעו"ש ויש להעיר מהירושלמי פ"ח דשבת ה"א, ופ"י דפסחים ה"א, ופ"ג דשקלים ה"ג, ומד"ר קהלת פ"ח סי' ד', דשם איתא דר' אבהו אתי לטבריה, חמוניה תלמידיו דר' יוחנן אפוי נהורין. אמרו התלמידים לר"י, אשכח ר' אבהו סימא, אתא לגבי', א"ל מאי, אורייתא חדתא שמעת א"ל תוספתא עתיקא, קרא עליו חכמת אדם תאיר פניו". הרי מבואר מהירושלמי והמד"ר דלאו בכל יומא היו פניו נהורין, רק לעת מצוא תוספתא עתיקא, אורייתא חדתא אמנם בטבעו היה יפה תואר ויפה מראה, מעין שופריה דיעקב אבינו, כב"מ וב"ב הנ"ל. והו"ל להחו"י להעיר בכ"ז

(ה) ומש"כ החו"י, דאפשר מפני כך לא היה בכחו של ר' אבהו להעמיק בהלכות, והיה דורש דברי אגדה, כבמס' סוטה

ותימה לומר כן, דהרי בסוטה מ' שם איתא דאימנו רבנן עלי' לממנייה ברישא וכו' יע"ש. והיה אחד המיוחד דחשבוהו בראש מהני תלתא רבנן דסמוכו, בגיטין כ"ט ע"ב יעוי"ש. ונתייעץ במכתיר, והלך לו לדרום, כעירובין נ"ג ע"ב. והורה בבצרה, כירושלמי פ"ג דשבת ה"א יע"ש. ומכ"ז מוכח שהיה ידו רוב לו וכחו חזק לבוא בעמק הלכה

(ו) ומש"כ החו"י שם מוקף בני צ"ל: לבאר עפ"י האמור מ"ש: כד אחוו לר' אבהו סמוך למותו