רב"ז אורח חיים קכט

ובוכה ומספיד תמיד וכו' עכ"ל. ותהלה לאל, עלתה בידך לבאר בארוכה שיחתו הנפלאה של ר' אבהו לר"ז באופן נפלא. ובמורפי ברכתי: "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו"

אמנם כן, בראותי, כי הבאת בתשובתך אלי (באות ב' שם), כי "בגליון הש"ס" (בסנהדרין נ"ט שם) ציין לעיין בשו"ת "חות יאיר" סי' קנ"ב שכתב דבר נחמד בזה. ובתשובתך אלי, הודעת גלוי, כי אין השו"ת חו"י תחת ידך לעיין במילי מעליותא דידיה. ויען כי השו"ת חו"י נמצא תחת ידי. מצאתי את עצמי מחויב בדבר, להעתיק לפניך דברי הגאון "חות יאיר" בתשובותיו (סי' קנ"ב). הלא כה דבריו ז"ל בזה הלשיו: "וצ"ע מה דקרי ליה רב אבהו לר' זירא במסכת סנהדרין דף נ"ט "יארוד נאלי" וכו' ופי' רש"י, תנין שוטה ומספיד תמיד. והוא לכאורה דבר גנאי ובזיון גדול לקרוא לו שם עוף אכזרי ארסיי שוטה. ואחר העיון נלפענ"ד שגם זו לטובה ולשבח ורב אבהו ור' זירא היו מחולקין כמו דפליגי אמוראי בשורה בתענית אם נקרא קדוש או חוטא, כמו שמצינו שהרמב"ם איפליג בגנאי המצערים נפשם ומרבים בתעניתים, ופשטיה דקרא הכי משמע אביך הלוא אכל ושתה וגו' ולכן נקרא הנזיר חוטא, ובירושלמי שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על שהיה אפשר לו להנות מאשר ברא אלהים לברואיו להנות בהם ולא נהנה, וזה היה דעת רב אבהו, ובכתובות דס"ב ע"א דאיפחת בי באני מתותיה, ואיתרמי ליה עמודא וסליק ואסקינהו לתרי עבדא דסמכו ליה, ע"ש פירש"י, והיה מתענג ויפה תואר, ובכתובות די"ז דאמהתא דבי קיסר משריין קמיה וכו', ובמסכת חגיגה שהיה נשוא פנים בי קיסר, ואפשר כי מפני כך לא היה בכחו להעמיק בהלכות והיה דורש דברי אגדה כבמס' סוטה (וכבר ביארתי ע"פ זה שהיינו שאמר כד אחוו ליה סמוך למותו י"ג נהרא דאפרסמונא ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' ואין כאן מקום הדרוש), ולפי דעתי הא דברכות ד"ח סוע"א רב אבהו נפק בין גברא לגברא, היה לצורך השתדלות בעסק יחיד או ציבור דלמה יסיר אזנו משמוע קריאת התורה בציבור, ומ"מ לא היקל בין פסוקא לפסוקא לכן ס"ל לרמב"ם להחמיר כדמוכח בהלכות תפלה פי"ב. ור' זירא היה להיפוך מסגף נפשו מאד ולרוב פרישותו עלה לא"י כבגמ' בפ' הפועלים דצם שי"ן תעניתים ובדק נפשיה בתנורא יעויי"ש, ובפ"ק דחולין די"ח ע"ב דאכל מוגרמה דרב ושמואל אע"פ דבני בבל נוהגין איסור מפני חביבותיה דא"י לא רצה להחמיר להראות דאנן כייפינן להו כמבואר שם, וברוב ענותנותיה לא רצה לקבל הסמיכה בפ"ק דסנהדרין, ומצד גודל חביבותיה לא"י קרי להו לבני בבל טפשאי בנדרים מ"ט ע"ב, וכתבנו לזה שלא יהיו ח"ו נגד חסידתו ופרישתו (וגם מצד זה אפשר כי ידע רב אבהו דקרי לבני בבל טפשאי דקרי לי' ג"כ נאלא לשון שטות) ואפשר כי מפני סגופיו נעשה כעור והושחר פניו, על כן כי סמכוהו (בפ"ק דסנהדרין ובכתובות) שרי ליה לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן ר"ל מצד אילת אוהבים היא התורה, ולכן תמיד היה שרוי בצער ביגון ואנחה כבגמ' דנדה, עד כאן הביאו ר"י לר"ז לידי גיחוך ולא גחך, כענין יומא דבדח רבי במסכת נדרים, ואפשר כי רב אבהו חשבו לחסידות של שטות, ומ"מ לא קראו לגנאי רק להורות על התבודדותו ופרישתו ויגונו תמיד, ומדוקדק מה שפי' רש"י וז"ל, יארוד נאלי, תנין שוטה ומספיד תמיד, דקשה מה ענין הספד לכאן, ולמ"ש אתי שפיר כי היה מתאכזר על גופו לענות נפש ותמיד שרוי בהספד ודאגה על עונותיו ומיעוט צדקתו ותורתו בעיניו כראוי לשלמים, ורב אבהו חשב כי ע"י סיגופיו ועינוי נפשו נתמעטו כחות נפשו מהם עומק העיון והחריפות ושיקול דעת הישר ולכן על שאבעיא ליה ירדה דמות חמור שכבר נכלל בדברי רב אבהו קראו יארוד נאלי וכו' ואין זה רק פרוש מופלג כמ"ש תנין בהיכלי עונג ומעון תנים גם תנין חלצו שד שמורה על התבודדות ומיעוט רחמנות". עכ"ל השו"ת חו"י

ועין בעין יראה, שבמחכ"ת של הגאון חו"י ז"ל אישתמיט ממנו דבריהם ז"ל בירושלמי ברכות פ"ג סוף הלכה א', ובמד"ר קהלת ז' סי' ט', שמפורש יוצא שם, שכן היה דרכו של ר"ז לבכות ולספוד תמיד, והעלה על זכרונו דברים של מיתה, כדי לקיים מה שנאמר: "והחי יתן אל לבו", "בכל עצב יהיה מותר", כאשר כן הארכת הרבה בזה בתשובתך אלי (באות ב'). והגאון חו"י ז"ל לא הזכיר כלל בתשובתו שם להעיר מהש"ס ברכות ל' ע"ב דר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר"ז וחזייה דהוה קא בדח טובא וכו'. והאמת אגיד ולא אכחד לך כי בארת הענין בברכות ל' שם באופן נאה ומתקבל. ותהלה לאל, מקום הניחו לך להתגדר להאריך במקום שקיצר הגאון חו"י ז"ל. וברכתי ברכת הנהנין מזה הדבר אשר זכית לכוון בעיקרן של הדברים לדעת הגאון חו"י ז"ל, ועוד הוספת מיא וקמחא בחריפות ובקיאות עצום, כיד ה' הטובה עליך

המורם מכל המקובץ מדבריך הנעימים בתשובתך הרמתה אלי, כי כל השתדלותם של רב אבהו ור' ירמיה היתה, להעיר למוסר אזנו של ר"ז, החביב להם כנפשם, לבל יהיה גבר נעצב כל כך. כי יראים היו שלא יגבר עליו המרה השחורה. וכשאני לעצמי, חשבתי דרכי לשער, כי ר"ז היה איש חלוש העצבים הנוטה לעצבות. וזכר לדבר זה מצאנו בירושלמי (ברכות פ' תפלת השחר): אמר ר"ז וכו' הוינא מפחד בליליא". כי בהתגברות מרה השחורה עליו היה מתיירא מפני חזיוני ליל השונים. ובכן לא רק מעינותיו היה מתיירא כי אם מפני כל החזיונות השחורים אשר העלה על רעיוניו כל היום, עלו גם על משכבו בלילות ש"אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, שנאמר (דניאל ב' כ"ט) "אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו". ואיבעית אימא מהכא (שם) "ורעיוני לבבך תנדע" (ברכות נ"ה ע"ב). וכבר נודע מאמרו של רב הונא: "לאדם טוב אין מראין חלום טוב" (ברכות שם). בלי כל ספק היו מראין לו לר"ז חלומות רעים בעתותי לילה. והנה נא ידענו מאמרו של ר"ז: "כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רע" (ברכות י"ד ע"א, נ"ה ע"ב). על כן אמר ר"ז: "הוינא מפחד בליליא" (ירושלמי ברכות הנ"ל), להודיע גלוי לכל, מזגו וטבעו, היות גבר חלוש העצבים נוטה לעצבות, כדבר האמור

וכצאתי, לא אחדל מלהביא פה, את אשר אמרתי עם הספר, להבין שיח סוד מאמרם (מגילה ו' ע"א): "אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה". יתכן לפרש עפ"י אמרם (מגילה שם) "ולמה נקרא שמה רקת, שאפילו ריקנין שבה מלאים מצות כרימון" והוא גם כן פתגם המוניי שנולד לרגלי הבריוני שהיו בשבבותיה דר"ז בעיר רקת, ואשר תכף אחרי מותו "הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה" (סנהדרין ל"ז), ואז ראו הכל כי "ריקנין שבה מלאים מצות כרמון".. ובצדק "אמרה רקת [הריקנים שברקת] כי אבדה כלי חמדתה", הלא הוא ר' זירא אוצר כלי חמדה וסגולה יקרה, אשר על ידו חזרו בתשובה שלמה בנך ותלמידך דוש"ת מוקירך ומכבדך כרום ערכך חנוך העניך שאפראן רב בבאקארשט. סימן מא כבוד בני יקירי הרה"ג וכו' מוה"ר חנוך העניך נ"י רב בבאקארעשט

מכתבך הנעים לנכון הגיעני, ואביע לך תודה רבה בגודל תשואת חן, על העתקתך אלי כתיב, תשובת "חות יאיר", מה שכתב לבאר הא דסנהדרין נ"ט ע"א דקרי לי' ר' אבהו לר' זירא: "יארוד נאלי". וששתי מאד לראות כי