רב"ז אורח חיים קכז

רבו. ומדלא עשה כן הרי זה אות ועדות שממשלת קונו עליו ועוד לטעם המה שהביא הב"י דלהכי אסור לחלוץ תפילין בפני רבו, מפני שפורק ממנו עול מלכות שמים, ואין ראוי לעשות זה בפני רבו וכו' ע"ש. וא"כ אם אינו חולץ תפילין בפני רבו, ממילא ראי' שמורא שמים עליו. דעיקר הטעם דאסור לבדוח טובא, כתב רש"י משום שנראה כפורק עול. ואם אינו חולץ תפילין, אינו כפורק עול. מכש"כ אם נימא הכא כפשטות לישנא דתלמודא, דמשמע שרבה לא הניח אז תפילין. ודאי שהיה אביי רשאי לחלוץ תפילין בפניו. כמש"כ ברא"ש ובטור או"ח סי' ל"ח בשם שימושא רבה, דמאי תקנתי', לכרוך רבי' ברישא, והדר כרכי תלמידי'. ע"ש בב"י ובד"מ ובט"ז או"ח סי' ל"ח סק"ד, ובמג"א שם ס"ק י"ד, שכ' לטעם השל"ה בשם הגאון מהר"ש דכשחולץ תפילין מונע עצמו מלשמש לרבו, שמא יאמרו עבד הוא. אבל היכא שגם רבו אין לו תפילין בראשו, מותר לחלוץ ע"ש. והט"ז כתב שמצא כתיב טעם זה בשם הר"ש. ובמהרש"א בח"א סנהדרין ק"א ע"ב. כתב ששמע טעם זה ע"ש. וגם מש"כ הצל"ח דעובדא דר' ירמיה ור"ז. ר"ז הוה קבדח, וא"ל ר' ירמיה לא סבר לה מר, כתלמיד המדבר לרבו כנ"ל. וגם זה תמוה. דהא התחלת השני עובדות, בלשון אחד נאמרו, שאביי הוה יתיב קמי' דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא וכו'. וכן בלשון הזה ממש אמרו אח"כ. דר' ירמיה הוה יתיב קמי' דר"ז חזייה דהוה קא בדח טובא. וא"כ אמאי פירש בעובדא דאביי ורבה, דאביי הוה קבדח. ובעובדא דר' ירמיה ור"ז, פי' דר"ז הוה קבדח. ומ"ש זמ"ז ולכן מחוורתא וקושטא דמילתא דשני העובדות שוים המה. דכמו בעובדא דאביי ורבה, על כרחך רבה הוה בדח כנ"ל. וה"ה הכא נמי בעובדא דר' ירמיה ור"ז. ר"ז הוה בדח. שוב מצאתי במעדני יו"ט רפ"ה דברכות אות ו', שפי' דר"ז חזייה לר' ירמיה דקא בדח. דהא ר"ז לא גחיך כלל, כנדה כ"ג ע"א, וכן לעיל פי' התר"י דאביי הוה בדח. וצ"ל שאעפ"י דר' ירמיה בעי מיני' דר"ז כדאיתא התם ובכ"ד, לא תלמידו הי'. וכדמשמע נמי לישנא דיתיב קמי' וכו'. אלא תלמיד חבר הוה, ולכך א"ל ר"ז לא סבר לה מר, עכ"ל. ובאמת גם דבריו תמוהים מאוד. שמגוף ההערה שהעיר מהא דר"ז לא גחיך. ת"ל גם אני הערותי. ופירשתי בזה יפה דברי הש"ס לר"ז לשיטתו כנ"ל, דאדרבה זה גופא שאל ר' ירמיה לר"ז שאין דרכו לבדוח כלל והוא גבר עצבן. ולמה כעת בדח טובא. ועל זה השיב לו ר"ז אנא תפילין מנחנא. דשמחת מצוה אני שמח כנ"ל. וגם במש"כ המעיו"ט דר' ירמיה לא הי' תלמיד ר"ז, אלא תלמיד חבר הוה, ולכך א"ל ר"ז לא סבר' לה מר. במח"כ אישתמיט מיני' התוס' בגיטין י"א ע"ב ד"ה יתיב, וחולין י"ג ע"א ד"ה בעא, שכתבו דר' ירמיה חבירו של ר"ז הי' וקטן ממנו כנ"ל. וגדולה מזו הבאתי לעיל מגמרא מפורשת במנחות פ"א ע"ב דר"ז קרא לר' ירמיה רבי, אף שר"י הי' יתיב קמי'. והוכחתי דזה הי' מדת טובו וענותנותו של ר"ז. ובחנם דחק א"ע המעיו"ט לפי פירושו בהאי לישנא דא"ל ר"ז לר"י לא סבר לה מר. דאף שכתבו התוס' בערכין ה' ע"א ד"ה והא. דאין דרכם לומר מר לחבירו כנ"ל. מ"מ ענותנותו של ר"ז שאני, שקרא גם רבי לר"י. ודעת לנבון נקל, שדברי הצל"ח ודאי תמוהים, במה שחשב שר' ירמיה הי' תלמיד ר"ז, ולכן א"ל לא סבר מר. ובמח"כ גם מיני' אישתמיט התוס' בגיטין וחולין והגמ' דמנחות הנ"ל. ומזה שאמר ר"י לר"ז לא סבר מר. אין ראי' דגם ר"י הי' דרכו בקודש להתנהג בענוה והקטין עצמו על ד"ת כנ"ל

והשתא הכא שת"ל הוכחתי לדעת טעמו ונימוקו של ר"ז שלא גחיך מעולם, משום דס"ל. "בכל עצב יהיה מותר". וגם כדי לקיים "והחי יתן אל לבו". ולכן היה גבר עצבן תמיד. ולהכי עשה ר' ירמיה כמה תחבולות, ושאלו [בנדה כ"ג ע"א הנ"ל] בדבר שאינו, להביאו לידי גיחוך וא"כ עפי"ז אתי שפיר מאוד מה שקרא ר' אבהו לר"ז "יארוד נאלא". פי' כיון שכן דרכו של ר' אבהו למשתעי בלשון חכמה כעירובין נ"ג ע"ב. ולהכי גם כאן רמז לו לר"ז בלשון חכמה, על ששאלו שאלה בדבר שאינו כפירש"י הנ"ל וקרא שמו "יארוד נאלא", שהוא "עוף ששמו תנין, שבוכה ומספיד תמיד". וטמן לו ברמז, להוכיחו על מה שהוא ג"כ גבר עצבן תמיד. ולכן שאל ממנו ר' ירמיה שאלה בדבר שאינו, בכדי להביאו לידי גיחוך, כלומר דדוקא לגבר עצבן כמוהו שייך לשאול ממנו שאלות כאלו. משא"כ לדידי לא שייך כלל לשאול ממני שאלה בדבר שאינו, כי אין אני גבר עצבן כלל. וכ"ז נוכל להעמיס בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק כי זה נכון מאוד

ומעתה נתנה ראש ונשובה. כיון שר' אבהו קרא לר"ז בשם גנאי כזה. ודאי משמע שלא היה ר"א מחשב לר"ז לגדול ממנו. והדרא קושיא לדוכתא על המהרש"א בברכות מ"ו הנ"ל] במש"כ דר"א היה משוה לר"ז לגדול ממנו אמנם י"ל דכוונת המהרש"א ז"ל הוא, דמזה שקראו ר"א לר"ז פעם אחד "יארוד נאלא", אין ראי' שהיה מחשיבו לקטן ממנו. ואפי' לדומה לו. כי שאני הכא, שכל כוונתו הי' להוכיחו לטובתו, שלא יהי' גבר נעצב כל כך כי ירא היה שלא יגבר עליו המרה השחורה. כמו שכתבתי לעיל. וזולת זאת י"ל דבאמת הי' ר"א בגודל ענותנותו מחזיקו לגדול ממנו. כמו שמצינו שהפליגו חז"ל מאוד בגודל ענותנותו של ר"א, כסוטה מ' ע"א, ע"ש בכמה מעשיות שעשה ר"א ענוה עטרה לראשו וכן עשה בברכות מ"ו ע"א הנ"ל, שא"ל לר"ז לישרי לן מר. ואלו לא הי' מחזיקו לגדול ממנו, לא הוה קורא לו "מר" כתוס' ערכין ה' ע"א ד"ה והא. דלחבירו לא שייך לומר מר כנ"ל. כש"כ לקטן ממנו. וי"ל דזה שדקדק המהרש"א ז"ל וכתב: "מתוך ענותנותו של ר"א מעיקרא הוה משוה לר"ז גדול ממנו". וכוונתו הי' למ"ש בסוטה מ' ע"א שר"א הי' ענותן טפי אמנם כן יש להעיר על התוס' ערכין ה' ע"א הנ"ל, ממה דמצינו דרבו קרא לתלמידיו "מר". ביומא ג' סוע"ב א"ל ר' יוחנן לר"ל מר מהיכא יליף לה. אף שר"ל הי' תלמידו. וכבר ציין בזה בגליון הש"ס שם. וכן מצינו בסוטה ל"א ע"א דרבא קרא לתלמידיו מר ע"ש. וכן הוכיח ב"הקדמה לסדר הדורות" מזה ומכמה דוכתי ע"ש. וא"כ אין ראי' ממה שקראו ר"א ור"ז "מר" זל"ז, דכל אחד מחזיק את חבירו לגדול ממנו. והמעיו"ט והצל"ח במח"כ לא העירו בכ"ז

(ג) ברם גוף דברי המהרש"א ז"ל בברכות מ"ו ע"א הנ"ל. במש"כ דאית לן לפלוגי בין דאיכא גדול, ובין דליכא גדול וכתב: דמש"כ התוס' דכשאין בעה"ב מיסב עמהן, הגדול שבהן יעשה המוציא, וגם הוא יברך בהמ"ז. דה"ה כשיש בעה"ב, ויש גדול ממנו, הגדול קודם. והכי פסקינן הלכתא לקמן דגדול מברך וכו' ע"ש. תמוה מאד. דהא פסקינן בטוש"ע או"ח סי' קס"ז סעיף י"ד דאם יש עמהם בעה"ב, הוא בוצע, ואפי' אם האורח גדול. הן אמת שיש להעיר בזה על הב"י שם שכתב, מדאמרינן דבעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, וכיון דטעמא משום הכי הוא. משמע ודאי שאעפ"י. שהאורח גדול בעה"ב בוצע, עכ"ל. ועיין בדברי חמודות על הרא"ש פ"ז דברכות אות כ"ב, ע"ש שנראה ג"כ מדבריו דהטעם הוא משום עין יפה. ולכן כתב לחלק בין זמן הש"ס לזמה"ז [ע"ש ובעט"ז סי' קס"ז ובפמ"ג שם בא"א ס"ק ל"ב]. וקשה דהא הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' ברכות ה"ב לא הביא כלל להטעם דכדי שיבצע בעין יפה. ונראה דלא ס"ל כלל טעם זה כמו שכתבתי לעיל באות א' ועפי"ז י"ל ג"כ על הכ"מ והב"י שכ' עמש"כ הרמב"ם בהלכה ג' דאינו בוצע פרוסה קטנה, מפני שהוא נראה כצר עין. וכ' שלמד כן מדאמרינן הטעם כדי שיבצע בעין יפה ע"ש. וקשה ג"כ דהא הרמב"ם לא הביא כלל לטעם זה? וצ"ע]. ועוד קשה שהרי כבר הוכחתי לעיל (באות א') דבאורח חשוב שכל הסעודה לא נעשה אלא לכבודו, ואתייקורי דמתייקרי בי', לא שייך כלל טעם זה כנ"ל ולמה כתבו הטוש"ע בסתם דבעה"ב בוצע, אפי' אם האורח גדול. דמשמע דאפי' היכא שכל הסעודה לא נעשה אלא