רב"ז אורח חיים קכו

השיב לו רבה אנא תפילין מנחנא. פי' שמחת מצוה אני שמח. והוא ע"ד שפי' התר"י שחולה היה במעיו איזה ימים, ולא הי' יכול להניח, ועכשיו שנתרפא הי' שמח במצות תפילין וא"כ עפי"ז אתי שפיר ג"כ האי עובדא דר' ירמיה הוה יתיב קמי' דר"ז וחזייה דהוה קא בדח טובא וא"ל בכל עצב יהי' מותר, ופירש"י כשאדם מראה א"ע עצב יהי' לו שכר. וקשה למה בעובדא דאביי הביא קרא ד"וגילו ברעדה". ובעובדא זו דר' ירמיה הביא קרא ד"בכל עצב יהי' מותר"? ועוד יש בעובדא זו שינוי נוסחא. שהרי"ף והרא"ש גרסו בכאן: א"ל ולא סבר לה מר בכל עצב יהי' מותר. וקשה אמאי לא א"ל ג"כ בכל עצב יהי' מותר "כתיב"? ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. דלכך לא א"ל אביי לרבה מקרא דבכל עצב יהי' מותר. משום דרבה לא היה גבר עצבן. ואדרבה דרכו בקודש הי' לאמר מילתא דבדיחותא מקמי דפתח להו לרבנן כנ"ל. ועל כרחך דדריש להאי קרא ד"בכל עצב יהי' מותר" לדרשא אחריתא. כבמד"ר ריש סדר מקץ סי' ב' ע"ש. וכ"ה בירושלמי בכורים פ"ב ה"א. ועיין בירושלמי ברכות פ"ד ה"א דף כ"ז רע"ב עש"ה. ולא ס"ל לרבה כלל דאם מראה א"ע עצב יהי' לו שכר. משא"כ ר"ז שגבר עצבן היה, ור' ירמיה עשה לו כמה תחבולות בכדי שישחק, ואפ"ה לא שחק, כנדה הנ"ל. ועל כרחך משום דדרש להאי קרא ד"בכל עצב יהי' מותר" כפשוטו, כשאדם מראה א"ע עצב יהי' לו שכר. וא"כ כעת שחזייה ר' ירמיה לר"ז שהוה בדח טובא, מה שלא כן דרכו בקודש [והוא דלא כנראה מהתר"י שפי' דר' ירמיה הוה קא בדח. וזה אינו. דא"כ קשה כנ"ל. אלא דהפירוש הברור דר"ז הוה בדח, כמו שכתבתי]. ולכן שאל לי' שפיר: "לא סבר לה מר בכל עצב יהיה מותר", פי' ששאל לר"ז לשיטתו, שעל כרחך הוכיח מהאי קרא להיות גבר נעצב כנ"ל [וא"צ עוד בזה לדחוק כהתר"י שהכוונה שלא יהי' שמח, ולא עצב, כי אם על האמצעי ע"ש. כי נראה שדרכו של ר"ז הי' לנטות בזה מגדר האמצעי כנ"ל והבן. אבל אנן פסקינן דצריך כל אדם להיות על גדר האמצעי, כהרמב"ם בפ"ב מהל' דיעות ה"ז, משום דקיי"ל כר' ירמיה, ומוקמי' להקרא דבכל עצב יהי' מותר כדרש המד"ר הנ"ל]. ור' ירמיה באמת לא ס"ל כפירושו בהאי קרא, אלא דס"ל דהאי קרא אתא כהדרש שבמד"ר מקץ הנ"ל. ולכן בקש להביא לר"ז לידי גיחוך כנ"ל. אלא שהקשה לי' לר"ז לשיטתו. אבל לי' לא ס"ל. ועל זה השיב לו ר"ז אנא תפילין מנחנא. פי' שמחת מצוה אני שמח, כנ"ל ומזה נראה דבשמחה של מצוה אפי' למלא פיו שחוק שרי. שהרי כאן קא בדחו טובא. ולהרי"ף והרא"ש שכתבו אחר אנא תפילין מנחנא: וכל כך למה דאר"י אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו. ומשמע דס"ל דבדוחי, ושחוק. אחד הוא. ואפ"ה בשמחה של מצוה שרי, אפי' לבדוחי טובא. שו. וכן ממה שבדחו רבנן טובא בהלולא דברי' דמר ברי' דרבינא. וכן בהלולא דברי' דר"א. כברכות ל"א ע"א. וכן בברכות ט' ע"ב בר"ב דסמך גאולה לתפלה, ולא פסיק חוכא מפומי' כולי' יומא ע"ש. עיין רש"י עירובין ס"ח ע"ב ד"ה כחוכא, שחיק ע"ש. ומשמע ג"כ דבשמחה של מצוה מותר אפי' לבדוח טובא. וקשה מזה על הט"ז באו"ח סי' תק"ס סק"ז שכתב, דבזמן הגלות אפי' בשמחה של מצוה אסור למלא פיו שחוק ע"ש בפמ"ג בשם הפרישה שכתב כן. וצ"ע מהנ"ל

וצופה הייתי בצל"ח ברכות דף ל' ע"ב שדקדק ג"כ בגירסת הרי"ף שלא גרס בעובדא דאביי ורבא אנא תפילין מנחנא. גם דקדק שבעובדא דאביי ורבה הביא קרא ד"וגילו ברעדה". ובעובדא דר"י ור"ז מביא קרא בכל עצב. ולכן כתב, דנ"ל דבעובדא דאביי ורבה. אביי הוה בדח, ורבה שהוא רבו, גער בו דרך גערה לנוכח. ולכן א"ל וגילו ברעדה, שהוא לשון ציווי לנוכח, כשמדבר לרבים וכו'. ואביי לא השיב תפילין קא מנחנא. דרש"י פי' תפילין וכו' והם עדות שממשלת קוני עלי, והיינו כיון שאינו מסיר התפילין, אנו רואים שמורא שמים עדיין עליו, אפי' בשעת בדיחתו. ובתלמיד היושב לפני רבו, אין זה אות שמורא שמים עליו, שגם אם רק מורא רבו עליו, ג"כ א"א לו לחלוץ התפילין שאסור לחלוץ תפילין בפני רבו. אבל בעובדא דר"י הוה יתיב קמי' דר"ז ור"ז הוה קבדח. וא"ל ר"י לא סבר מר, כתלמיד המדבר לרבו. ולכן לא אמר קרא וגילו ברעדה, שהוא לשון ציווי לנוכח. רק הביא קרא בכל עצב שאינו לשון ציווי לנוכח. והשיב לו ר"ז אנא תפילין קמנחנא, עכ"ל. ובמח"כ כל דבריו תמוהים. דמזה שא"ל בלשון נוכח, אין ראי' כלל דאביי הוה בדח דגם אם רבה הוה בדח, הי' יכול אביי לאמר לו מהאי קרא דוגילו ברעדה, שהוא לשון נוכח. שכבר הראיתי לדעת מעירובין מ"ט רע"ב שא"ל אביי לרבה: "לדידך קשיא" בלשון נוכח. ולא א"ל למר קשיא. אף שעפ"י הרוב הי' א"ל אביי לרבה "מר" כדרך תלמיד המדבר לרבו. כשבת קנ"ג ע"א דא"ל אביי לרבה כגון מר דסני לי' וכו'. וכן בסנהדרין צ"ח ע"ב דא"ל אביי לרבה מר הא תורה הא ג"ח [יעיין בתוס' ר"ה י"ח ע"א ד"ה רבה. ובתוס' יבמות ק"ה ע"א ד"ה רבא ע"ש]. ועיין בתוס' ערכין ה' ע"א ד"ה והא מר. שכתבו, דמשמע דגרסינן רבה. שלא אמר אביי מר לרבא חבירו וכו' ע"ש. מ"מ מצינו ג"כ שדבר אביי עם רבה בלשון נוכח, ולא א"ל "מר" כנ"ל. אעפ"י שמהתוס' בחולין ק"ל ע"ב ד"ה אמר רבא. ובנדה י"ד ע"ב ד"ה מאי. משמע מדבריהם דתלמיד המדבר לרבו אינו מדבר עמו אלא בלשון מר ע"ש. אבל כבר מצא סתירה לדבריהם ב"הקדמה לסדר הדורות" מכמה מקומות בש"ס שהקשה התלמיד להרב בלשון נוכח ולא א"ל למר קשיא ע"ש. וא"כ הכא נמי גם אם רבה היה בדח, שפיר יכול אביי לשאלו מהאי קרא דוגילו ברעדה. ועוד דבלא"ה אי אפשר לומר דאביי הי' בדח טובא קמי' דרבו רבה כנ"ל

וגם מש"כ הצל"ח הנ"ל, דבתלמיד היושב לפני רבו אין זה שאינו מסיר התפילין אות שמורא שמים עליו אפי' בשעת בדיחתו, שגם אם רק מורא רבו עליו ג"כ א"א לו לחלוץ התפילין, שאסור לחלוץ תפילין בפני רבו, כנ"ל. תמוה. ולא ידענא. הא מורא רבו כמורא שמים. וגם עיקר ד"ז דתלמיד אסור לחלוץ תפילין בפני רבו. נלמד מסנהדרין ק"א ע"ב שאסור לחלוץ תפילין בפני מלך, ע"ש בפירש"י בד"ה שחלץ תפילין בפניו. כתב: שהי' לו לפנות לצד אחר מפני אימת מלכותו, ולחלוץ שלא בפניו. וכ"ה בכ"מ בפ"ה מהל' ת"ת ה"ו. ובב"י ובש"ע או"ח סי' ל"ח סעיף י"א. וא"כ הכא נמי הו"ל לפנות לצד אחר ולחלוץ התפילין שלא בפני