רב"ז אורח חיים קכה

הרבה להוכיח דכל היסח הדעת אסור בתפילין ע"ש. אבל זה ודאי דשחוק וק"ר לכ"ע אסור בתפילין. וא"כ קשה אמאי קא בדחו טובא בתפילין ועוד הרי הרמב"ם בפ"ד מהל' תפילין הכ"ה, כתב, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וי"ש ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה וכו' ע"ש. וא"כ מהו זה שהשיבו: "אנא תפילין מנחנא", הרי אדרבה כל זמן שהתפילין עליו אינו נמשך בשחוק? וצריכין לומר דזה דקא בדחו. אינו שחוק גמור אלא כפירש"י בתענית כ"ב ע"א גבי הנך תרי אינשי בדוחי, דאמר אליהו הנביא ז"ל עלייהו, שהם בני עלמא דאתי, על שהם מבדחן עציבי. ופירש"י: שמחים ומשמחים בני אדם ע"ש. [וי"ל דזה ג"כ טעמא דר' ירמיה שעשה תחבולות להביא לר"ז לידי שחוק היינו נמי כה"ג לבדוחי ולשמח לר"ז שהיה עצבן. כי ר' ירמיה רצה לנחול עי"ז עוה"ב כמאמר אליהו ז"ל] והכא נמי היו שמחים טובא. אבל לא ששחקו כלל בתפילין וכ"ז אינו אלא לפירש"י ז"ל. אבל להרי"ף נראה שדעת אחרת עמו בזה. שהרי כתב אחר מה שא"ל אנא תפילין קא מנחנא. וכל כך למה. דאר"י משום רשב"י אסור לו לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז וכו' וכ"ה ברא"ש שם. הרי שס"ל דהאי בדוחי שבדחו הי' שחוק. ואפ"ה אתי שפיר. ומקודם נדקדק מה שיש שינוי וגירסא אחרת בהרי"ף והרא"ש. שהרי בהאי עובדא דאביי שהי' יתיב קמי' דרבה. לא גרסו כלל, שא"ל אנא תפילין מנחנא. ובתר"י כתב שבנסחאות מדויקות מצינו שגורסין בהאי עובדא דאביי נמי אנא תפילין מנחנא. שהאיך אפשר שאביי הי' שמח ללא דבר מצוה, כיון שהשמחה שאין בה מצוה אסורה אלא ודאי גם הוא השיב תפילין מנחנא. כמו שהשיב ר' ירמיה ופי' תפילין מנחנא, ר"ל שמחת מצוה אני שמח, כי חולה הייתי במעי, ולא יכולתי להניח התפילין זה כמה ימים מפני חשש הנקיות. ועכשיו שנתרפאתי אני שמח בקיום המצוה הזו מתוך חפצי בה, עכ"ל. ותימה גדולה על התר"י. שהרי בחולין קל"ג ע"א פריך על אביי, ולפרוס ידיה. ומשני אנסי לי' עידני', ופי' הרי"ף והרא"ש שם, כלומר חולה במעיו הי', ולא הי' יכול לשהות את נקביו, ולפיכך לא הי' פורש ידיו עכ"ל, וע"ש במעדני יו"ט אות כ"א, שכתב. שהוא דוחק לומר שאביי כל ימיו הי' חולה במעיים. לכך מסתבר לי' יותר כפירש"י שפי' עתים שקבע לתלמידיו וכו' ע"ש. וב"ערוך" פוסח על שתי הסעיפים. שב"ערך אנס" פי' שאביי הי' לו חולי ולא הי' לו לשהות נקביו וכו'. וב"ערך עדן" משמע שפי' כפירש"י ע"ש. וכבר ציין בזה בגליון הש"ס. ועיין בהפלאה שבערכין בערך אנס שמניח בצ"ע [ועיין בשבת ל"ג סוע"א דאביי חש בהדרוקן, וע"ש בפירש"י ד"ה והא רבא דאמר, ובד"ה דאנסי לי' רבנן בעידני' עש"ה. וא"כ י"ל דז"ש רבא ידענא בי' בנחמני דמכפין נפשי'. פי' דלאביי ודאי לא בא לו החולי ע"י שהי' משהה נקביו. דהא חולי מעים הי', ולא הי' יכול להשהות נקביו, כנ"ל להרי"ף והרא"ש והערוך. אבל לפירש"י בחולין דהתלמידים אנסו לי'. י"ל דזה ג"כ גרים לו החולי הדרוקן, ע"י ששהה נקביו בע"כ, כמו רבא ע"ש והבן. וא"כ להרי"ף והרא"ש והערוך. שנראה להדיא מדבריהם, שאביי כל ימיו הי' חולה במעיו. ודאי שהי' פטור כל ימיו מן התפילין כחולין ק"י סוע"א דחולי מעיים פטור מן התפילין. ובטוש"ע או"ח סי' ל"ח סעיף א' דאפי' אין לו צער פטור, ע"ש במג"א סק"א דאפי' הולך בשווקים וברחובות פטור. וגם כתב, דמשמע דאסור להחמיר ע"ע, רק בשעת ק"ש ותפלה מותר מי שיכול ליזהר ע"ש. ואף אם נימא שהתר"י פי' שאביי הי' חולה במעיו ונתרפא. אכתי קשה עכ"פ למה לא הביאו מזה. ובאמת פשטות לשון הרי"ף והרא"ש משמע שכל ימיו הי' חולה מעיים, כמש"כ המעיו"ט הנ"ל. וא"כ אם נימא דאביי לא הי' יכול ליזהר מלהפיח, גם בשעת ק"ש ותפלה הי' אסור לו להניח תפילין, ועיין במג"א הנ"ל [ואף שמבואר ברא"ש בהלק"ט הנ"ל בשמושא רבה, ובטור או"ח סי' ל"ז שאמר אביי דכל המניח תפילין וכו' מערב אני בו שאין אש של גיהנם שולט בו ע"ש. מ"מ אביי בעצמו הי' בטוח שלא יראה פני הגיהנם. כעירובין מ"א ע"ב דחולי מעיים אינו רואה פני הגיהנם ע"ש. ובאמת שכן הוא מן הדין, שהרי אמר רב בשבת י"א ע"א כל חולי ולא חולי מעיים ע"ש. ורב ידע היטב טבע אותה מחלה ר"ל. כשבת ק"ח ע"א דרב הוה חייש במעיה ע"ש. וי"ל דזה שאמר ר' יוסי בשבת קי"ח ע"ב דיהא חלקו עם המתים בחולי מעיים דאמר מר רובן של צדיקים מתים בחולי מעיים, ע"ש ברש"י ובתוס' ד"ה רובן. ובכתובות ק"ג ע"ב אמרו מת מחולי מעיים סימן יפה לו וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, כי המתים בחולי מעיים אינם רואים פני הגיהנם כעירובין הנ"ל] ועוד קשה לפי' התר"י שאביי הי' בדח קמי' דרבה. והלא אביי היה תלמיד רבה. ובשבת ל' ע"ב ובפסחים קי"ז ע"א אמרינן כל ת"ח שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר וכו'. ופירש"י נוטפות מר, מרירות מחמת אימה. ה) ואם כן שתלמיד צריך להיות יושב באימה לפני רבו. והאיך אביי שהיה תלמיד רבה יתיב וקא בדח טובא לפני רבו רבה?

ולכן נלפענ"ד לפרש דאביי חזייה לרבה דהוה קא בדח טובא. ולא מיבעיא לתי' קמא שבשבת ובפסחים הנ"ל, דהא ברבה, והא בתלמיד. פי' שהרב מותר לו לישב בשמחה ובדוחי דעתו ורק התלמיד צריך לישב באימה. אלא אפי' להאיב"א שם, דהא מקמי דפתח כי הא דרבה מקמי דפתח אמר מילתא דבדיחותא ובדחו רבנן ע"ש. וא"כ הכא נמי אזיל רבה לטעמי', ויתיב וקא בדח. וי"ל דהי' מקמי דפתח להו לרבנן. ורק אביי חזייה דהוה קא בדח טובא, יותר מדאי, כפירש"י הנ"ל, שפיר א"ל וגילו ברעדה כתיב. פי': דנהי דדרכו בקודש לאמר מילתא דבדיחותא מקמי דפתח. מ"מ לא הו"ל לבדוח טובא. ואין לומר שהרי הדין ביו"ד סי' רמ"ב סעיף כ"ב דאם ראה רבו עובר על ד"ת א"ל למדתני רבינו כך וכך, וא"כ הכא נמי הו"ל לאביי לומר לרבה למדתני רבינו י"ל דזה אינו, דמצינו שכך היה מדבר אביי עם רבה. בעירובין מ"ט רע"ב א"ל אביי לרבה לדידך קשיא. ולא א"ל לרבי קשיא, או קשיא למר. מכש"כ הכא שהקשה לו ממקרא מפורש עיין במהרש"א בח"א סנהדרין ק"א ע"א על הא שאמר רע"ק לר"א למדתנו רבינו, כי אדם אין צדיק בארץ. וכתב, אע"ג דקרא הוא, א"ל בלשון הזה כדרך שו"ת התלמיד לרב, עכ"ל. מ"מ לא קשה מזה על אביי, לפי שמצינו שדבר כן עם רבה ולא א"ל מר או רבי, כנ"ל] וע"ז שפיר