רב"ז אורח חיים קכד

בשדה, והלכו לזקפו, מצאוהו משכב על פני הארץ ברצונו כי אינו חולה. וא"ל מה זה למה אתה מושכב ברצון. וא"ל זהו העולם שבאנו משם וכו' וכ"ז להעלות על לבו מאין שיבא ושמה ישוב. וזהו והחי יתן אל לבו, עכ"ל. וראיתי ב"מראה הפנים" על הירושלמי ברכות פ"ג סוה"א בד"ה שרע בדיבורא. שכתב: שראה בספר א' נקרא מעריך וכו' ופי' בדיבורא כמו בדברא, כלומר כשיצא החוצה וראה מקום הקברות, נתן אל לבו, ונעשה מעונה וחלש, ושרע ונפל לארץ. והמרה"פ תמה על זה וכתב: האיך עשה לר"ז כאחד מנמוכי רוח ורכי לבב כל כך, והוא בעצמו ר"ז וכו' שהיה רגיל לנסות עצמו באש הבוערת וכו'. וכעת יתפעל בראותו מקום הקברות אתמהא, עכ"ל, ואני תמה על תמיהתו. הלא לב חכמים בבית אבל ור"ז כר"מ עביד בזה. כמ"ק כ"ח ע"ב דתניא הי' ר"מ אומר וכו' והחי יתן אל לבו, דברים של מיתה, דיספיד יספדוני' וכו' ע"ש. וי"ל דז"ש במדרש קהלת הנ"ל: הא מה "דאיתמר" והחי יתן אל לבו ולכאורה אינו מובן הלא מקרא מלא הוא. והאיך אמרו על זה "דאיתמר", יותר היל"ל: הא מה "דכתיב"? ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דכוונת המדרש על הא דתניא שהי' ר"מ אומר כנ"ל. וגדולה מזו נשמע לפי' המת"כ הנ"ל, דמדבריו משמע דר"ז הי' נותן אל לבו דברים של מיתה, אף שלא ראה למקום קברות כלל, ולא שמע למי שידבר ממיתה. מ"מ העלה על לבו דברים של מיתה, באשר הוא סוף כל אדם, והכל למיתה הם עומדים. כברכות י"ז ע"א [וע"ש בגליון הש"ס דהגי' בע"י ר"מ. וכן בילקוט איוב תתקכ"ח הגי' כמו בע"י וי"ל דר"מ אזיל לטעמי' במ"ק כ"ח ע"ב הנ"ל] והמרה"פ הביא במח"כ מעשה לסתור דבריו, במה שהביא שר"ז הי' רגיל לנסות עצמו באש. ואדרבה מזה ראיה שר"ז העלה על זכרונו תמיד דברים של מיתה, ולכן בדיק נפשיה ויתיב בתנור אש לנסות עצמו אם ישלוט בי' נורא דגיהנם, כב"מ פ"ה ע"א הנ"ל וכיון שהוכחנו לדעת דר"ז נעצב ונתן אל לבו והעלה על זכרונו דברים של מיתה. א"כ עפי"ז אתי שפיר היטב הא דאמרינן בנדה כ"ג ע"א דבעי מיני' ר' ירמיה מר"ז. לר"מ דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא. קבל בה אביה קידושין מהו. למאי נפ"מ לאיתסורי באחות. למימרא דחיי' וכו' אראב"י עד כאן הביאו ר' ירמיה לר"ז לידי גיחוך ולא גחיך, ופירש"י: "בכל תחבולות הללו עסק ר' ירמיה להביא ר"ז לידי שחוק ולא שחק, דאסור לאדם שימלא פיו שחוק, ור"ז מחמיר טפי" -- ד) ולכאורה יפלא מאד למה זה עשה ר' ירמיה כל כך תחבולות להביא לר"ז לידי שחוק. והלא תנן שחוק וק"ר מרגילין את האדם לערוה, כמשנה אבות פ"ג מי"ג, ומשנה דמאי פ"ב מ"ג דלא יהא פרוץ בשחוק. ע"ש בר"ש. ומזה נובע מקור ללשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' דיעות ה"ז ע"ש. ובאדר"נ רפכ"ו, רעק"א סייג לכבוד שחוק. ועיין רש"י שבת ל' ע"ב ד"ה שחוק, וז"ל: שחוק, ממש שאין דעת שחוק מיושבת עליו, ואפי' אינו של לצון, מ"מ אין בו יישוב, עכ"ל. וא"כ קשה למה עשה ר' ירמיה תחבולות כדי להביא לר"ז לשחוק? ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כיון שדרכו של ר"ז הי להיות נעצב ולהעלות על לבו דברים של מיתה. ולכן חש ר' ירמיה שלא יגבר עליו ח"ו המרה השחורה, ועי"ז יוכל להגיע לחולי רוח קצרית. כמשנה בכורות מ"ד ע"ב רוח קצרה באה עליו, ופי' הרמב"ם בפיהמ"ש שם שגברה המרה שחורה כל כך עד שנפסדו פעולות הגוף וכחותיו, עכ"ל. וכן פי' הרע"ב מברטנורה שם רוח קצרית, מחמת המרה שחורה הגוברת עליו לפרקים ונשאר בלא הרגש עכ"ל [ורש"י שפי' על רוח קצרה רוח שד. ולא פי' כפי' הרמב"ם והרע"ב שהיא ע"י מרה שחורה משום דבמשנה משמע דרוח קצרה, הוא שוטה כנכפה, כר"ה כ"ח סוע"א. ורש"י אזיל לשיטתי' בחגיגה ג' סוע"ב ד"ה לעולם. דהיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה. וכתב: ששמע שהוא חולי האוחז מתוך דאגה. ע"ש שנ"ל פי' אחר. אבל לפי' ששמע ודאי משמע דחולי הבאה על האדם ע"י מרה שחורה ודאגה אינו כשוטה. ועיין בפתח"ת אה"ע סי' קכ"א סוסק"ב וצ"ע] ולפי' הרמב"ם והרע"ב שס"ל שע"י תגבורת המרה שחורה יוכל האדם להיות נשאר בלא הרגש. י"ל דלהכי שרע ר"ז בדיבורא. משום שנתן אל לבו [כפי' המעריך הנ"ל]. וגם בל"ז מצינו בר"ז שהיה חליש לביה כתענית ז' ע"א. ולכן השכיל ר' ירמיה ושאל לר"ז שאלה בדבר שאינו, כדי להביאו לידי שחוק מעט להפיג דאגתו ועצבונו ולחזק את לבו, אולי ישכח מעט דברים של מיתה. ור' ירמיה ס"ל דרק למלא פיו שחוק אסור, אבל לשחוק מעט שרי. ועכ"ז ר"ז לא שחק, משום דס"ל דאפי' לשחוק מעט ולא למלא פיו אסור. וי"ל דפליגו ר' ירמיה ור"ז בפשט מה ששנו חכמים בלשון המשנה אבות פ"ו מ"ה. במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. ואחד מהם "מיעוט שחוק". ור' ירמיה הוכיח מזה דמיעוט שחוק שרי, ויפה לקנין התורה. ור"ז ס"ל דמיעוט שחוק. היינו שלא ישחק כלל. כמ"ש התוס' במגילה ה' ע"ב ד"ה ממעטין. דר"ל שלא יהיו ששים כלל וכו'. אבל אין לפרש ממעטין אבל ששים קצת. דא"כ הי' לו לפרש השיעור מה הוא קורא ממעט, עכ"ל. וא"כ הכא נמי מיעוט שחוק, הפירוש שלא ישחק כלל. דאם-לא-כן הו"ל לפרש השיעור מה הוא קורא מעט [ועל-כרחך דס"ל דאפי' במעט שחוק נקרא "פרוץ בשחוק" שצוו למנוע מזה, בדמאי פ"ב מ"ג הנ"ל]. ור' ירמיה ס"ל דמיעוט. משמע שיש שיעור. כפירש"י פסחים צ"ט ע"א ד"ה אם ימעט [וכבר הערותי מזה בתשובה, לעיל סי' ב', לענין ביהכ"נ הנקרא מקדש מעט]. וס"ל דרק למלא פיו שחוק אסור. וא"כ הו"ל כאלו מפרש שיעורא דכל שאינו ממלא פיו שחוק שרי. [ועפי"ז י"ל ג"כ דזה שדקדקה המשנה בדמאי: "ולא יהא פרוץ בשחוק". וכן הרמב"ם בפ"ב מהל' דיעות ה"ז כתב: לא יהא אדם בעל שחוק והתלות וכו' וצוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק וכו' ע"ש. פי' דדוקא להרבות בשחוק תדיר אסור, אבל מעט שחוק שרי. ובהגהות מיימוני שם הביא להאדר"נ הנ"ל דשחוק סייג לכבוד. פי' מיעוט שחוק, עכ"ל. וקצת תימה שלא הביא מה ששנו חז"ל בלשון המשנה דמיעוט שחוק הוא מהמ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. וכן יש להוכיח דמיעוט שחוק שרי. מכתובות ק"ג ע"ב שאמרו דמת מתוך השחוק סימן יפה לו. ועל-כרחך הכוונה מעט שחוק דשרי] "ור"ז מחמיר טפי", כפירש"י בנדה הנ"ל [וכן דרכו של ר"ז להחמיר בכל מקום. כמו שמצינו בירושלמי ברכות פ"ח סוף ה"ו שאמרו לו תלמידיו: רבי מה את מחמיר עלינו ע"ש. ועיין בירושלמי הוריות פ"ב ה"ה, ובציון ירושלים שם ד"ה וכל עמא ר' זעירא, בשם הגר"א ז"ל]

ועפי"ז אתי שפיר מאד הא דאמרינן בברכות ל' ע"ב אביי הוה יתיב קמי' דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא. אמר וגילו ברעדה כתיב. א"ל אנא תפילין מנחנא. ר' ירמיה הוה יתיב קמי' דר"ז, חזייה דהוה קא בדח טובא: א"ל בכל עצב יהיה מותר כתיב. א"ל אנא תפילין מנחנא. ופירש"י דהוה קא בדח טובא יותר מדאי, ונראה כפורק עול ועל "תפילין מנחנא" פירש"י: והם עדות שממשלת קוני ושררתו עלי. והמהרש"ל בח"ש שם פי': ואין אני כפורק עול ע"ש. ובאמת לכאורה תמוה. הא שחוק וק"ר בלא"ה אסור בתפילין, משום היסח הדעת. כמש"כ הרא"ש בברכות [דף כ"ג ע"ב] פ"ג סי' כ"ח. ובתר"י שם. וכ"ה בטור או"ח סי' מ"ד, ע"ש במג"א סק"ב ועיין שו"ת שאג"א סי' ל"ט וסי' מ' שהאריך