רב"ז אורח חיים קכג

ד) גם מש"כ המהרש"א דאית לן לפלוגי בין דאיכא גדול, ובין דליכא גדול, ולכך מתוך ענותנותו של ר"א מעיקרא הוה משוה לר"ז גדול ממנו, ולכך א"ל לבצוע. ור"ז אמר אדרבה אתה הוא גדול, וכיון שאתה בעה"ב יש לך לבצוע כדאמרי' בעה"ב בוצע, בשאין שם גדול, וה"ה בכולן גדולים, עכ"ל. ובאמת דברי המהרש"א כאן תמוהים מאד, במש"כ דר"א הי' מחזיק לר"ז לגדול ממנו. הא מבואר להדיא בירושלמי פ"ח דברכות ה"ב הנ"ל בהך מעשה גופא דר"א ור"ז, דא"ל ר"ז לר"א "רבי". והאיך עלה על דעת המהרש"א כאן לומר שר"א החזיק לר"ז לגדול ממנו? -- וכדי שלא יהיו דברי המהרש"א תמוהים כל כך, י"ל דאין ראי' כ"כ מזה. דר"ז ענוותן גדול הי', ודרכו בקודש. לקרות "רבי" אף למי שהי' חבירו וקטן ממנו, שהרי ר' ירמיה חבירו היה וקטן ממנו, כמש"כ התוס' גיטין י"א ע"ב ד"ה יתיב וכ"ה בתוס' חולין י"ג ע"א ד"ה בעא ע"ש. ואפ"ה אמרינן במנחות פ"א ע"ב דיתיב ר' ירמיה קמי' דר"ז ויתיב וקאמר וכו' א"ל "רבי" אתה אומר כן וכו' ע"ש. הרי להדיא שקרא לי' ר"ז לר' ירמיה "רבי" אף שבאמת לא הי' רבו וע"כ ע"י גודל ענותנותו קרא "רבי" אף למי שלא הי' רבו. ומצינו שהפליגו חז"ל בשבח ענותנותו של ר"ז, עד שאמרו עליו בסנהדרין י"ד ע"א דהוה מיטמר מלמיסמכיה דאר"א לעולם הוי קבל וקיים וכו' ע"ש, וכ"ה בירושלמי בכורים פ"ג ה"ג דר"ז הוון בעי ממניתיה ולא בעי מקבל עלוי וכו' ע"ש. ומצינו עוד בירושלמי פ"ג דדמאי ה"ב שר"ז בעצמו אמר: לא ר"ז כשר כל כך וכו', ופי' הפ"מ: דברי ר"ז בעצמו הן, ומרוב ענותנותו אמר וכו' ע"ש [עיין מגילה כ"ח ע"א, ותענית כ' ע"ב ששאלו תלמידיו את ר"ז במה הארכת ימים, וא"ל וכו' ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני וכו' ע"ש ועיין יומא פ"ז ע"א בר"ז כי הוה לי' מילתא וכו' ע"ש. ועיין ברכות כ"ח ע"א דר"ז כי הוה חליש מגירסיה הוה אזל ויתיב אפתחא דבי רנב"ט אמר כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו. וכ"ה בעירובין כ"ח ע"ב בשינוי קצת. ורש"י בברכות שם פי' כי חלפי רבנן, תלמידים היוצאין וכו' ע"ש. וע"כ מפני גודל ענותנותו רצה ליקום אפי' מפני התלמידים. וכן מצינו בשבת קי"ב ע"ב שאמר ר"ז אמר רב"ז אם הראשונים בני מלאכים וכו' אנו כחמורים וכו'. ובירושלמי דמאי פ"א ה"ג, וכן בשקלים ח' ע"ב אמר ראב"ז בשם ר"ז כן. ועיין בתוס' חולין ה' ע"ב ד"ה צדיקים, בשם הב"ר. וי"ל דג"כ מחמת גודל ענותנותו אמר כן. ועפי"ז יש ליישב מה שמצאתי בס' סדר הדורות באות ז', בר"ז, שדקדק בהא דמנחות פ"א ע"ב הנ"ל, וכתב, מדאמר יתיב [ר' ירמיה] קמי' [דר"ז], נראה דר' ירמיה תלמיד ר"ז. וממה שא"ל: רבי אתה אומר כן. נראה ר' ירמיה רבו עכ"ל. ולפי מה שכתבתי אין ראי' מזה, לא שר' ירמיה הי' תלמיד ר"ז, אף שיתיב קמי'. כי גם ר' ירמיה דרכו בקודש להתנהג בענוה ללמוד תורה. ואזיל לטעמי' בב"מ פ"ה ע"ב דא"ל ר' ירמיה לר"ז: כל המקטין עצמו לדברי תורה בעוה"ז נעשה גדול לעוה"ב וכו' ע"ש. וכן ממה שא"ל ר"ז לר' ירמיה "רבי", ג"כ אין ראי' שהי' רבו. כי כן דרכו בקודש להתנהג בענוה טפי. ועפי"ז א"ש ג"כ מה שקרא לר"א "רבי" אף שלא היה רבו. ותימה על הסדר הדורות שלא העיר מהירושלמי הנ"ל שקרא ר"ז לר"א רבו ועוד י"ל עפ"י הש"ס שבת קמ"ו ע"ב שקרי רב לר"כ ולרב אסי רבותינו, אף שהיו תלמידים חבירים, כפירש"י שם. וכ"כ התוס' בב"ב ל"ד ע"א ד"ה הוה, שהיו תלמידיו, ואפ"ה קרי להו רבותינו].-- אמנם כן עדיין יש להוכיח שאי אפשר לומר דר"א הוה משוה לר"ז לגדול ממנו מהא דאמרינן בסנהדרין דף נ"ט ע"ב, דבעי מיני' ר"ז מר"א, ירדה לו דמות חמור מהו [ופירש"י: הא ודאי דבר טמא הוא ואסור] א"ל יארוד נאלא. הא א"ל אין דבר טמא יורד מן השמים. ופירש"י: יארוד נאלא. תנין שוטה. עוף ששמו תנין, ובוכה ומספיד תמיד וכו' עכ"ל. הרי שהקפיד ר"א על ר"ז טפי וקראו בשם גנאי. ואם איתא דר"א החזיק לר"ז לגדול ממנו. האיך הקפיד עליו כל כך לקרוא לו שם גנאי כזה אלא ודאי דמעולם לא החזיק ר"א לר"ז לגדול ממנו. וקשה על המהרש"א. ומצאתי בגליון הש"ס שציין לעיין בשו"ת חו"י סי' קנ"ב שכתב דבר נחמד בזה. ואין תח"י השו"ת חו"י לעיין בהני מילי מעליותא דילי'. ובאמת שהוא פלא גדול, וכל העובר ישתומם על מה שקרא ר"א לר"ז בשם גנאי כזה והלא חביב וחשוב היה ר"ז בעיני ר"א מאד מאד, עד שקבל עליו דכי מתפח קטינא חריך שקי למיעבד יומא טבא לכולהו רבנן. וכן עשה כנ"ל. וקרא לי' קטינא חריך שקי לשבח במה שיתיב מאה תעניות דלא נשלוט בי' נורא דגיהנם, ובדיק נפשיה ושגר תנורא ויתיב בגויה, ולא הוה שלטא בי' נורא. כב"מ פ"ה ע"א ע"ש. והאיך חזר וקרא אותו כאן "יארוד נאלא" שם של בזיון

? ולכן נלפענ"ד לומר בזה פרפרת נאה. דהנה רש"י ז"ל פי' על הא שא"ל ר"א לר"ז. הא א"ל אין דבר טמא יורד מן השמים, ודבר שאינו הוא. ואם ישנו טהור הוא, עכ"ל. ולכאורה דברי רש"י ז"ל אינם מובנים. דאם דבר שאינו הוא, האיך ישנו וצריכין לומר דהא שפירש רש"י דבר שאינו הוא. היינו על הרוב [כעין מש"כ התוס' שבת נ"ה ע"ב ד"ה ארבעה. וסוטה כ"ז ע"א ד"ה אליבא, ונדה ו' ע"ב ד"ה דהויא] שעפ"י הרוב אינו בנמצא שיורד מן השמים דמות חמור. אבל אם נמצא טהור הוא. ואם כן דדבר שאינו הוא. י"ל דזה הוא שהקפיד ר"א על ר"ז כל כך, על שהיה מטריחו בשאלה במלתא דלא שכיחא. וכן מצינו שעל שאלה כיוצא בזה אפקוה לר' ירמיה מבי מדרשא. כב"ב כ"ג ע"ב וברש"י ובתוס' שם ד"ה ועל דא אפקוה ע"ש. ועיין ברש"י ב"ב קס"ה ע"ב ד"ה על דא עיילוה ע"ש. והכא נמי הקפיד ר"א על זה שהוא מטריחו לשאול דבר שאינו. וי"ל דזה הוא שהכריח לרש"י לפרש ד"דבר שאינו הוא". ולכאורה מה בעי בזה. דהא יש לתלות שהוא חמרא דימא דשרי. כע"ז ל"ט ע"א, אי נמי שנולד מן הטהור שהיוצא מן הטהור טהור כמשנה בכורות ה' ע"ב וכ"כ בהגהות יעב"ץ, ובהגהות מצפה איתן שם וא"כ איזה הכרח היה לרש"י לומר דדבר שאינו הוא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דרש"י הוכיח כן, מדהקפיד ר"א כל כך, על-כרחך ודאי דדבר שאינו הוא. [ואפשר לומר שהקפיד ר"א על ששאל שאלה במעשה נסים, שעדיין לא אירע. דבשלמא רשב"ח ששאל על אטמתא להלכה למעשה הוא בדבר שאירע לו ונעשה לו הנס. משא"כ שאלת ר"ז הי' בדבר שלא אירע לו עדיין. אבל על גוף השאלה במעשה נסים ודאי לא הקפיד ר"א. ומצינו ששאל ר"ז שאלה ובעיא כיוצא בזה במעשה נסים, במנחות ס"ט ע"ב בחטין שירדו בעבים, אי מותרין לשתי הלחם. וע"ש ברש"י ובתוס' ד"ה חטין. דע"י נס ירדו בעבים ע"ש]. וי"ל דהיה לו עוד הכרח יותר גדול מזה. מדקרא אותו דוקא בשם גנאי הזה "יארוד נאלא" מוכרח כן. כמו שאבאר. דהנה יש להוכיח דר"ז דרכו היה לבכות ולספוד תמיד, כדי לקיים והחי יתן אל לבו. מירושלמי ברכות פ"ג סוה"א דר"ז שרע בדיבורא. אתון בעיין מיזקפניה. ואשכחוניה איעני א"ל מהו כן. אמר לון. לכן דאתינן. על שם והחי יתן על לבו. וכן מצאתי במד"ר קהלת ז' סי' ט'. אך במדרש הגירסא בשינוי וז"ל: ר"ז שרע בדיבורא אזלון מוזקפיניה ואשכחוניה איעני בדיבורא. א"ל מהו כן. אמר לון עלמא דאתינן מן תמן. הא מה דאיתמר והחי יתן אל לבו. ופי' ה"מתנת כהונה" שם, דר"ז החליק ונפל