רב"ז אורח חיים קכ

רבי כשהיינו למדין תורה אצל ר"ש בתקועה, ועיין בהקדמת הרמב"ם הנ"ל (עיין בירושלמי פ"י דשבת ה"ה דפריך וכי רבי תלמידי' דרשב"י הוה, לא תלמידי' דר"י בר קורשי הוה? כו' ע"ש). ומזה נראה שודאי לא הי' ר' יוחנן מכיר לרשב"י. ולכן לא אמר ר"ז הלכה זו דבעה"ב בוצע, רק בשם ר' יוחנן שהי' מכיר אותו, ולא בשם רשב"י, שגם ר' יוחנן לא היה מכיר אותו, ואי אפשר לו לאמרה ולראות כאלו בעל השמועה עומד לנגדו כנ"ל. א) אמנם באמת אכתי קשה למה לא אמר ר"ז לר' יוחנן ג"כ: חכים רבי לרשב"י דאת אמר שמועתא מן שמיה. כמו ששאל לר' יסא ולר"ב ב"ז כן כנ"ל וגם למה קיבל הלכה זו מר' יוחנן, אע"ג שא"א לו לראות כאלו בעל השמועה עומד לנגדו וכמו שאמר ר"ז בעצמו דלית אנן צריכין חששין לשמועתיה דרב ששת מטעם זה כנ"ל?

ג) למה אמר כאן בשם ר' יוחנן בסתם בעה"ב בוצע. ולא נתן שום טעם לדבר, הלא במימרא דר"י בשם רשב"י אמרו רבנן בטעמא בעה"ב בוצע, כדי שיבצע בעין יפה?

ד) יש לדקדק בדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' ברכות ה"ב שכתב, בעה"ב מברך המוציא ומשלים הברכה, ואח"כ בוצע, והאורח מברך בהמ"ז, כדי שיברך לבעה"ב וכו'. וקשה למה לא כתב ג"כ הטעם, דלהכי הבעה"ב בוצע, כדי שיבצע בעין יפה, כמו שכתב דהאורח מברך כדי שיברך לבעה"ב?

ה) קשה דר"ז ס"ל כתחלת דבריו של ר' יוחנן בשם רשב"י שאמר בעה"ב בוצע. ולא כסיף דבריו שאמר אורח מברך. אלא ס"ל כר"ה דאמר הבוצע מברך. וע"כ שלא שמע כלל ר"ז מר' יוחנן דאורח מברך. ור' יוחנן לא ס"ל כלל ד"ז. והאיך אמרו אח"כ לר"א דס"ל כר"י בשם רשב"י דאורח מברך? וכבר דקדק בזה גם המהרש"א, ורצה להעמיס דגם קושיא זו הי' קשה להתוס' ע"ש

ו) יש לדקדק בהירושלמי ברכות פ"ח ה"ב, דאיתא שם עובדא כזו בר"ז ור"א בכמה שינוים. וז"ל הירושלמי: ר"ז סליק גביה ר"א לקיסרין. אשכחיה אמר אזל למיכול. יהב לי' עגולה דקיצי [ככר לחם] א"ל סב בריך. א"ל בעה"ב יודע כחו של ככרו. מן דאכלון [לאחר שגמרו לאכול] א"ל סב בריך. א"ל חכים רבי לר"ה אנשא רבה, והוא הוה אמר הפותח הוא חותם. ע"כ. וקשה על הירושלמי ג"כ, כיון דר"א בבבלי ס"ל דבעה"ב בוצע ואורח מברך כר' יוחנן בשם רשב"י, והאיך א"ל לר"ז לבצוע? ודוחק לומר דזו המעשה שבירושלמי, הי' קודם ששמע ר"א מר' יוחנן. ועוד קשה למה השיב ר"ז לר"א: בעה"ב יודע כחו של ככרו. ואמאי לא הזכיר כלל המימרא דר' יוחנן, כמו שהשיב ר"ז לר"א בבבל: לא סבר לה מר להא דא"ר יוחנן בעה"ב בוצע ולזה י"ל דר"ז בירושלמי אזיל לשיטתו בירושלמי הנ"ל שלא חש להלכה שאמרה מי שלא הכיר את בעל השמועה כנ"ל, וא"כ הכא נמי כיון שר' יוחנן אמר להלכה זו בשם רשב"י ולא הכיר כלל לרשב"י. ולכן לא חש ר"ז לומר הלכה בשם ר' יוחנן. ולהכי לא אמר ר"ז ג"כ טעמא דר"י בשם רשב"י כדי שיבצע בעין יפה. אלא אמר טעמא משום דהבעה"ב יודע כחו של ככרו (שזה טעם אחר הוא. כמו שאבאר לקמן בעז"ה. ולא כהפי' פ"מ ובעל החרדים שסברו שזה טעם אחד עם כדי שיבצע בעין יפה. דלפירושם קשה אמאי לא אמר ר"ז להדיא הטעם כדי שיבצע בעין יפה. כמו שאמר ר"י בשם רשב"י אלא ודאי שלא הי' חש ר"ז לטעמא דר"י בשם רשב"י, משום שלא הכיר ר"י לרשב"י כנ"ל ועפי"ז אתי שפיר מה שאמר ר"ז לר"א בירושלמי: חכים רבי לר"ה אנשא רבה [וכן אמר ר"ז לאבוי דר"ס חכים רבי לר"ה, כמבואר בירושלמי כלאים פ"ט סוה"ד], משום דר"ז אזיל לשיטתו דצריך להכיר את בעל השמועה, שיהי' בעיניו כאלו בעל השמועה עומד לנגדו, והיו עיניך רואות את מוריך, ואז יוכל לכוין ההלכה, כירושלמי הנ"ל ופי' הק"ע שם. אבל אכתי קשה בבבלי שאמר ר"ז הלכה זו דבעה"ב בוצע בשם ר' יוחנן, ולא הזכיר כלל שר"י אמר הלכה זו בשם רשב"י. גם לא הזכיר שום טעם לד"ז, לא את הטעם כדי שיבצע בעין יפה, ולא לטעמא שהבעה"ב יודע כחו של ככרו?

ולכן נלפענ"ד ליישב כל הדקדוקים שבבבלי בחדא מחתא, דהנה הרשב"א בחי', והר"י חסיד, ותוספת הרא"ש, תירצו על דקדוק הא' הנ"ל, די"ל דשאני ר"ז שהיה נחשב בסעודה זו כבעה"ב. לפי שר"א היה עביד כל הסעודה לכבודו ולכן שפיר חשבו ר"א כבעה"ב וא"ל לבצוע [ותי' הא' שבתוס' ר"י חסיד הנ"ל אינו מובן כל כך עיי"ש]. ולכאורה תירוצם לא יתכן להירושלמי הנ"ל שלא עביד ר"א כל הסעודה בשביל ר"ז, רק בהזדמן ר"ז לקיסרין הזמינו לאכול עמו. ולא הי' שם אלא כשאר אורח כמבואר והדרא קושיא לדוכתה אמאי א"ל לר"ז לבצוע. והלא ר"א ס"ל בבבלי דבעה"ב בוצע כנ"ל אמנם י"ל דשאני ר"ז משאר אורח. דהא בחולין מ"ה רע"א, אמרו על ר"ז דכי משדרי לי' לא שקיל. וכי הוו מזמנין לי' אזל, אמר אתייקורי הוא דמתייקרי בי. ופירש"י: "נכבדין הם במה שאני סועד אצלם, והנאתם היא, ואין זו מתנה', עכ"ל. וכיון דאתייקורי הוא דמתייקר ר"א בר"ז, והנאת ר"א הוא במה שר"ז סועד אצלו, ולכן שפיר נחשב כבעה"ב. וא"ל לבצוע ולכאורה אכתי אינו מובן תירוצם של הראשונים הנ"ל. דהא ר"א ס"ל כר' יוחנן בשם רשב"י דעיקר הטעם דבעה"ב בוצע, הוא משום כדי שיבצע בעין יפה. וא"כ מה מועיל זה שהי' ר"ז נחשב אצל ר"א כבעה"ב. הא מ"מ לא שייך גבי ר"ז לומר כדי שיבצע בעין יפה, כיון שבאמת אינו בעה"ב, ורק ר"א הוא הבעה"ב? [ומצאתי בקובץ על הרמב"ם בפ"ז מהל' ברכות ה"ב שדקדק בזה על הרשב"א, וכתב דהתוס' לא ניחא להו בתירוצו, דהא עיקר הטעם כדי שיבצע בעין יפה, וזה לא שייך בר"ז אף שהי' הסעודה בשבילו עכ"ל. ובאמת הרשב"א לאו יחיד הוא בתי' זה. וכבר הסכימו לתי' הזה התוס' ר"י חסיד ותוס' הרא"ש הנ"ל. והקובץ לא ראם וצריכין לומר, דהראשונים הנ"ל ס"ל דהטעם כדי שיבצע בעין יפה, לא נאמר אלא בסתם אורח שבעה"ב מזמינו לאכול אצלו, ועיקר הסעודה לא נעשה אלא בשביל הבעה"ב. וא"כ כיון שמנהגם הי' שהבוצע הי' נותן לכל אחד ואחד מהמסובים בסעודה פרוסה, כמש"כ בתר"י פ"ז דברכות ע"ז שאמרו בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה. דנראה מכאן שמנהגם הי' שהבוצע נותן לכולם ממה שהי' בוצע עכ"ל. ולכן שפיר אמרו בזה שבעה"ב בוצע, כדי שיבצע בעין יפה, פרוסה הראויה לכאו"א, ולא פרוסה קטנה כצר עין. משא"כ האורח המצפה לשלחן חבירו, שהעולם חשך בעדו, כביצה ל"ב ע"ב ע"ש. והא שהחליטו חז"ל על האוכל על שלחן אחרים שהעולם חשך בעדו. הוא מטעם שאמרו בירושלמי ערלה פ"א ה"ג דאמר ריב"ח סימנא דאכיל מן חבריה, בהית מסתכל ב'. וכן הוא בתוס' קידושין ל"ו ע"ב ד"ה כל. וה"פני משה" (על הירושלמי שם), פי' דמאן