רב"ז אורח חיים קיז

דחברון, היינו להודיע שהיו ששה חדשים, שלא היו במלכותו, לפי שאותם ששה חדשים היתירים על החשבון של שנים, היה בחברון, נוח לו לדלגם, יותר מלכתוב שמלך בירושלים ל"ב שנה וחצי. כך תירץ ה"ר אלחנן. אבל מספקא ליה אם מלך דוד מ' שנה שלמים, ואותם ו' חדשים היו יתירים על המ', או הו' חדשים היו מן החשבון, ול"ט שנה וחצי חשיב ארבעים שנה, במק"א, כי אינו רוצה למנות מקוטעות, עכ"ל. ומובן ממילא דעפי"ד התוס' ישנים לא קשה מידי הערת כת"ר

אמנם כן פליאה נשגבה בעיני על גוף דברי התוס' ישנים, במש"כ בשם רבינו אלחנן ז"ל, דעלה ונסתפק, כנזכר. ולא הביאו כלל מה דמבואר בירושלמי ר"ה פ"א ה"א דף ב' ע"ב, דשם איתא בזה"ל: כתיב "והימים אשר מלך דוד על כל ישראל ארבעים שנה' וגו'. וכתיב: "בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים, ובירושלים מלך" וגו'. בכלל חסירים, ובפרט יתירים ל ריב"ק בשם ר"י: שלשים ושתים ומחצה היו (השנים שמלך בירושלים והא דכתיב: שלשים ושלש שלמים) כדי לחלוק לו כבוד לירושלים, הוא מונה אותן שלמות. יהודה ברבי אומר: חשבון מרובה בולע לחשבון ממועט. והק"ע שם פי': דיהודה ברבי אומר: שמלך מ' שנה ומחצה, אלא כשמגיע למנין מלא, כגון מ', אעפ"י שיש חצי שנה יותר, לא חש למנותו. ודומה לזה: "ארבעים יכנו", דאינן אלא ל"ט. וגבי שבע שנים קחשיב חצי שנה שאינו מנין מלא, עכ"ל. הרי ספיקו של רבינו אלחנן ז"ל נפשט, דהדבר תלוי בשני תירוצי הירושלמי הנ"ל. ותמהני על הק"ע ז"ל שלא הביא סייעתא לדבריו ממש"כ רבינו הרא"ש ז"ל בפ"י דפסחים סי' ל"ט, שכתב וז"ל: שכן דרך המקרא, כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת, מונה אותו בחשבון עשירית. ואינו משגיח על חסרון האחד. כיו"ב:. "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים", וכן "ארבעים יכנו", עכ"ל. יעו"ש בק"נ אות ג', שהעיר מב"ב קכ"ג ע"א. יעו"ש מש"כ בזה. והק"נ ז"ל לא ראה מש"כ הרמב"ן ז"ל בספר המצות, שורש ראשון אות ד', כי מנהג חכמים בתלמוד, וגם בתורה ובנביאים כן, שלא יחושו להוציא דבר אחד מן הכלל, וידברו על הרוב וכו' יעו"ש ובגליון הש"ס על הירושלמי הנ"ל אות ב', רמז לסה"מ להרמב"ן ז"ל

ותרי תמיהי מידכר דכירי, שיש לתמוה על רבינו הרא"ש ז"ל גופיה, שלא הביא להירושלמי הנ"ל, דהחשבון מרובה, בולע לחשבון ממועט

גם הלום ראיתי בהגהות מהר"י יעב"ץ ז"ל, על מס' פסחים (שנדפסו בווילנא) בהגהות על הרא"ש סי' מ', שכתב: וכן "ארבעים יכנו". נ"ב: וכן "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה". עכ"ל. ובמחכת"ה אישתמיטתיה, שהיא קושית הגמ' בקידושין ל"ח ע"א וכי ארבעים שנה אכלו, והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו? וכו'. וראה בבאה"ט על הש"ע או"ח סי' תפ"ט סק"י, שהניח בצ"ע, דכפי מש"כ הרא"ש הנ"ל, מאי קושיא, הא דרך המקרא כך? עכ"ל. ותמהני על כולם שלא הביאו להירושלמי הנ"ל. והרבה יש לפלפל בזה, ולא עט האסף פה

הביטו נא וראו זה דבר חדש, שמצאתי במד"ר רות פ"ה סי' ו', דאר"ה: כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום, לא עלו מן המנין, שהיה מתכפר לו בשעירה כהדיוט". ובמת"כ שם פי': וקרבן מלך אינו בשעירה, אלא בשעיר זכר, ככתוב בפרשה ויקרא, עכ"ל. ונראה דחכמי המדרש ז"ל לא שמיע להו כלל, כלומר לא סבירא להו דנצטרע דוד ששה חדשים. וכן בירושלמי הנ"ל לא הזכירו כלל מהא דנצטרע. כאמור. וראה בסנהדרין ס"ט ע"ב ובפרש"י ד"ה אינימא, שכתב: דכשמרד אבשלום היה אז שלמה בן שבע שנים יעו"ש וראה ברש"י נזיר ה' ע"א ד"ה לקץ, שכתב: שאחר ל"ז שנים שמלך דוד, טעה אבשלום ואמר: עכשיו הגיע הקץ של אבא וכו' יעו"ש ובתוס' ד"ה הני, שכתבו: דמשמע קראי, דדוד היה מלך ה' שנים, אחר מעשה זה דאבשלום יעו"ש. וזה תלוי בחלופי גירסאות, כמבואר בפירש"י תמורה ט"ו ע"א, ובתוס' שם ד"ה ושלשים, ע"ש בהגהות שיטה מקובצת (שנדפס בגה"ש ווילנא) שכתב: דיש מפרשים דוד משמלך, חי ארבעים שנה וששה חדשים וכו', וע"ש עוד בשיטה מקובצת אות כ"ח, ובהגהות הגר"א אות ז' עש"ה. ויש לפלפל הרבה, והבן

עוד הערה אחת קטנה י"ל בזה, דהנה מצאתי בספר "תנא דבי אליהו", (פ"ב) שדרש עה"ד: "אלה דברי דוד האחרונים", שבעשרים ושתים שנה, שנסתלקה רוה"ק מדוד מלך ישראל, בכל יום ויום מוריד דמעות, ואוכל פתו באפר וכו'. וביומא כ"ב ע"ב הנ"ל, איתא: דששה חדשים נצטרע דוד, ונסתלקה ממנו שכינה. ומצאתי בפי' "ישועות יעקב" שם שהעיר בזה. וכן בס' זיקוקין דנורא פ"ב אות ט' שם הביא להגמ' יומא הנ"ל. ובאות י"א, כתב: דהענין הוא שדוד קבל על עצמו יסורים של אהבה, להיות מצורע ששה חדשים, ומפני טומאת הצרעת, פירשה השכינה והסנהדרין וכו', עכ"ל. ותימה דהא ביומא כ"ב ע"ב מבואר דאפרעו מגופו. ומטעם זה תמהו רבותינו בעלי התוס' ז"ל, דא"כ שלם יותר מארבעתים וכו' ע"ש. וי"ל. אבל דוד הוקם עולה של תשובה, כמ"ק ט"ז ע"ב, ובתנדב"א שם, שקיבל עליו עול תורה, ועול מצות, והיה זה שכרו שנקרא: "משיח אלקי יעקב, ונעים זמרות ישראל". ומיד רוה"ק שורה עליו, שנאמר: "רוח ה' דבר בי", כתנדב"א סא"ז פ"א, יעו"ש. זי"ע ועכי"א: בצלאל זאב שאפראן סימן לח כבוד הרבני המופלג וכו' מוה"ר נחמן רוקח (ז"ל) בעיר יאסי

ע"ד אשר העיר כת"ר על מש"כ הרמב"ם בפ"ד מהשמנה פרקים, וז"ל: וזאת התורה המשלמת אותנו וכו' להיות אדם טבעי הולך בדרך אמצעי, יאכל מה שיש לו לאכול בשווי ולא שיענה גופו, והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה, ואמר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", ואמרו רז"ל: וכי על איזה נפש חטא זה? אלא על אשר מנע עצמו מן היין וכו' המצער עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה וכו' עכ"ל. והקשה כת"ר, הא בעל המאמר הנ"ל דהיושב בתענית נקרא חוטא, הוא שמואל דאמר כן בתענית י"א ע"א, וסבר כר"א הקפר, דהנזיר נקרא חוטא כנ"ל. והרי בנדרים י' ע"א אמר אביי: דשמעון הצדיק, ור"ש ור"א הקפר, כולן שיטה אחת הן, דנזיר חוטא הוא יעו"ש. וא"כ קשה, האיך פשיטא לי' להרמב"ם לפסוק כן. והלא אנן קיי"ל: דהיכא דאוקמוה בשיטה, לית הלכתא כחד מינייהו כמש"כ הרי"ף והרא"ש בפ"ב דב"ב סי' ה' יעו"ש? תשובה

הנה כת"ר זכה לכוון בקושיתו, למש"כ השואל, בשו"ת הרשב"א סי' תל"א, וסי' תרפ"ח שהשואל הקשה שם, ממש כקושית כת"ר על הרמב"ם. וכתב וז"ל: אמרת, שאתה תמה על הרמב"ם שפסק [בפ"ג מהל' דעות ה"א] כשמואל, דאמר: כל היושב בתענית נקרא חוטא. ואמרת שסבר כר"א הקפר, שאמר כן -- א) ואוקמינא לה בשיטה. וקיי"ל דלית הלכתא