רב"ז אורח חיים קטו

ש"מ מדר"ה דלחי העומד מאליו הוי לחי, דהרי שמעינן זאת ממעשה רב מעובדא דדיקלא בדף ט"ו הנ"ל, דא"ל רב הונא לרב, הלכה למעשה, לסמוך אדיקלא. משם מבואר להדיא דר"ה ס"ל לחי העומד מאליו הוי לחי כנ"ל, וצ"ע הרי מפורש יוצא בש"ס כמ"פ דר"ה ס"ל, לחי העומד מאליו הוי לחי. וע"כ משום דס"ל לחי משום מחיצה. דהא בהא תליא. כסוגיא דעירובין ט"ו הנ"ל וא"כ קשה מאד על הריטב"א הנ"ל, דעלה על דעתו לומר דר"ה ס"ל לחי משום היכר? ולית נגר ולא בר נגר, דיפרקיני'. (כע"ז נ' ע"ב) [וכזאת יש להעיר גם על התוס' עירובין ה' ע"ב ד"ה ארבע אמות, ע"ש בגליון הש"ס להגאון רעק"א ז"ל שהעיר על התוס' ותמהני שלא העיר על הריטב"א ז"ל בפליאה הנשגבה הנ"ל]. ועתה נתנה ראש ונשובה לקושית כת"ר. דכיון שהיסוד שהעמדתי על דברי הריטב"א ז"ל הוא רפה. ממילא נפל כל הבנין הנ"ל וא"כ הדרא קושית כת"ר על הב"י ז"ל, וקושית הב"ח על הג"א, לדוכתה

(ג) ע"כ נלפענ"ד לתרץ דברי הב"י והג"א ז"ל, באופן אחר בפשיטות. עפי"ד המג"א ז"ל באו"ח סי' שס"ג סק"ד, על הא דפסקינן בש"ע שם סעיף ה', לחי, דאי נשיב בי' זיקא, לא מצי קאי, לא חשיב לחי. ע"ז כתב המג"א: ואפי' אין הרוח מפילו, אלא מנידו, כמ"ש רס"י שס"ב, עכ"ל. וכ"כ בס' א"ר סי' שס"ג סק"ז. ומקורם נובע מסוגיא דסוכה דף כ"ד ע"ב. וכ"מ מפירש"י ז"ל שם ד"ה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. כתב: שהרוח מוליכה ומביאה, עכ"ל. וברש"י שם ד"ה דעביד, כתב: שלא יניענו הרוח, עכ"ל. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בהל' שבת פט"ז הל' כ"ד. שיעמוד ברוח מצויה ולא יתנדנד, עכ"ל. וכ"ה בטוש"ע או"ח רס"י שס"ב ע"ש. ולכאורה יש להעיר ע"ז מתוס' עירובין י"א ע"א ד"ה אילימא, שהקשו וז"ל, וגבי שיירא נמי, אמאי צריך שלשה חבלים, זה למעלה מזה וכו', יעשו צוה"פ מד' רוחות? ואומר ר"י וכו', וגם בקל יכול ליפול ברוח שאינה מצויה, לפי שהיו צריכין להגביהו מן הגמלים וכו', עכ"ל. ותמהני על רבותינו בעלי התוס' ז"ל, שלא הביאו דקושייתם מבוארת בירושלמי, בשלשה מקומות. בכלאים פ"ד ה"ב. ובעירובין פ"א ה"ט. וסוכה פ"א ה"א. וז"ל: א"ר חגיי, מתני' אמרה כן מקיפין ג' חבלים, זה למעלה מזה. אם אומר את. שהפיאה מצלת. יותר מעשר. כמו כן חבל אחד. ופי' הפ"מ וז"ל: ואם את אומר שצוה"פ מתיר אף ביותר מעשר, למה לי שלשה חבלים, והא כמו כן בחבל אחד, סגי שיקשור אותו בקנים, שמכאן ומכאן, ויהא ניתרת, כל אורך המחיצה בצוה"פ, עכ"ל הרי דכבר קדמם ר' חגיי בקושיא זאת. ומצאתי ברא"ש פ"א דעירובין סי' י"ג שהקשה ג"כ כקושיית התוס' הנ"ל, ותירץ ג"כ כתירוצם הנ"ל, משום דנקל ליפול ברוח שאינה מצויה וכו'. ובסוף דבריו שם הביא רק מהירושלמי דמס' כלאים הנ"ל, [וע"ש בק"נ אות ז' ואות ח' ואות ט'. ומצאתי במרה"פ על הירושלמי עירובין הנ"ל ד"ה רבי יונה, שהביא להתוס' והרא"ש ז"ל, ועפי"ד הק"נ הנ"ל יש לפלפל בדברי המרה"פ הנ"ל, ודו"ק ועיין בד"מ על הטואו"ח סי' שס"ג ס"ק י"ג, וכן ברמ"א סי' שס"ג סעיף כ"ו כתב, דמהני צוה"פ ע"י חבל שע"ג, כמש"כ לעיל סוס"י שס"ב, דאפי' גמי ע"ג מהני ע"ש. ותמהני מאוד על הרמ"א ז"ל שלא העיר מהירושלמי מפורש הנ"ל, דמפורש יוצא, דמהני לעשות צוה"פ ע"י חבל. וא"צ להוכיח זאת מגמי? ותרי תמיהי מידכר דכירי, שלא הביא גם מהתוס' והרא"ש הנ"ל ?] וא"כ אם נימא דגם מחיצה שאין הרוח מפילו, אלא מנידו, לא חשיב מחיצה כנ"ל. קשה על התוס' והרא"ש ז"ל שכתבו לענין חבל, דבקל יכול ליפול ברוח שאינה מצויה ולמה לא כתבו רבותא יותר גדולה, דאפי' אם אין הרוח מפילו, רק מנידו, לא מהני ומצאתי במחצהש"ק על המג"א סוס"י שס"ב ס"ק כ"א, שכתב לחדש, דקיל קנה שע"ג מקנה שבצדדים וכו'. אבל קנה שע"ג ניהו דצ"ל שלא ינטל ע"י רוח, אבל אי הרוח מנידו אין בכך כלום, דהא אם הוא גמי, או חבל, א"א שלא יהי' הרוח מנידו, ואפ"ה הכשירוהו וכו', עכ"ל. ועפי"ז אתי שפיר מה שדקדקו התוס' והרא"ש ז"ל לענין חבל שע"ג לצוה"פ, ד"בקל יכול ליפול ברוח". משום דאי הרוח מנידו, אין בכך כלום ותמהני מאד על המחצהש"ק ז"ל שלא זכר שר כלל מהירושלמי והתוס' והרא"ש הנ"ל. [ומש"כ המחצהש"ק שם: וכתבו בשם המרדכי, דעכ"פ אותו גמי צריך שלא ינטל ע"י רוח, עכ"ל. לא זכר שר ג"כ שכן כתב הרא"ש ז"ל בפ"א דעירובין סי' י"ד בשם רבינו מאיר ז"ל, וז"ל: וקנה ע"ג דא"צ רחבה טפח ע"ג, אלא קנה משהו בעלמא, ובלבד שלא יהא ניטל ברוח, עכ"ל. וכ"כ הש"ג על הרי"ף ז"ל. וכעין לשון זה ממש כתב המרדכי בפ"א דעירובין סוס"י תע"ח]. ומצאתי בפמ"ג או"ח סוס"י שס"ב בא"א ס"ק כ"א, שכתב ג"כ וז"ל: וחבל בשס"ג סעיף כ"ו, שהרוח מניד אותו, מ"מ צוה"פ הוה וכו' עכ"ל. ועיין עוד בפמ"ג בסי' שס"ג בא"א סק"ד ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' ג"כ הירושלמי ותוס' והרא"ש הנ"ל, ויש לפלפל בדבריו, ואכמ"ל ועפי"ז יש להעיר ג"כ על השו"ת משכנות יעקב סי' קי"א, מובא בפתחי תשובה או"ח סי' שס"ב סעיף י"א, שכתב, שיש ליזהר באותן העושים צוה"פ בחבל, ודרכו אח"כ לימתח, ונכפל למטה, וגם הולך נע ונד וכו'. כיון שהרוח מוליכתו אנה ואנה, הו"ל מחיצה שאינה עומדת ברוח, עכ"ל. ולהמחצהש"ק והפמ"ג הנ"ל, בצוה"פ ע"י חבל מלמעלה, גם אם הרוח מנידו, אין בכך כלום, כאמור

עכ"פ מצינו למידן מסוגיא דסוכה דף כ"ד ע"ב הנ"ל, דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, ואפי' אין הרוח מפילה, אלא מנידה, אינה מחיצה. וה"ה ללחי כה"ג. דהרי לחי משום מחיצה כנ"ל. ועפי"ז אתי שפיר דברי הג"א והב"י ז"ל שכתב בשם הג"א: לחי או מחיצה דאינשיב בי' זיקא, "ולא מצי קאי", לא חשיב לחי. כלומר, דאפי' אין הרוח מפילו, אלא מנידו, דזה נקרא "לא מצי קאי", ולא חשיב לחי. ועפי"ז שפיר הראה הב"י ז"ל מקור מקומו טהור מסוגיא דסוכה דף כ"ד ע"ב, דמבואר שם, דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח, כלומר שהרוח מנידה, אעפ"י שאין הרוח מפילה. מ"מ לא חשיב מחיצה. וה"ה ללחי כה"ג, לא חשיב לחי. משא"כ מהא דאמרינן בעירובין דף ח' ע"א הנ"ל, הנ"מ לחי מעליא. אבל האי כיון דנשיב בי' זיקא, "ושדי ליה", לא כלום הוא, לא מצי הב"י ז"ל להוכיח דינו של הג"א הנ"ל, דאעפ"י שאין הרוח מפילו, אלא מנידו, לא חשיב לחי. דהרי בעירובין שם מיירי, שהרוח מפילו, כדמוכח מלשון "ושדי ליה", דהיינו שהרוח מפילו, וניטלת ברוח. וכן מפורש יוצא בש"ס, פעמים רבות אין מספר, דלשון "שדי", היינו מפילו וכן מפורש יוצא בלשון "רבינו חננאל" ז"ל שם, בגליון הש"ס (דפוס ווילנא), דעיקר החשש שם, משום דהוי מחיצה, הניטלת ברוח. וכן בס' "אור זרוע הגדול" הל' עירובין סי' קי"ב, כתב מילתא בטעמי' דד"ז. וז"ל: אין זה כלום, הואיל ויכול "הרוח להפריחה" וכו' עכ"ל. ומקור לשון ה"אור צרוע" ז"ל, נובע מלשון התרגום (תהלים צ"א פסוק ה') "יעוף יומם". "דשדי בימא". ובתרגום אונקלוס עה"ת (פרשת בשלח ט"ו--ד') עה"פ: "ירה בים" תרגם "שדי בימא", וע"ש בפירש"י ז"ל בחומש, וצ"ע] ומש"ה שפיר הוכיח הב"י ז"ל ד"ז, רק מסוגיא דסוכה דף כ"ד ע"ב מהא דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח. כלומר, דאפי' אין הרוח מפילה אלא מנידה, מ"מ לא מהני. וה"ה ללחי. כדבר האמור. ודו"ק כי זה ברור ונכון

(ד) וגם מה שהעיר כת"ר על הב"י באו"ח סי' שס"ג ד"ה: ומ"ש רבינו אפי' סמכו עליו מע"ש לא מהני וכו' הוא דלא כפירש"י, שכבר נתבאר בדבריו. דע"כ לא אמרינן דד"א, נדון משום מבוי וכו', אלא בשלא סמך עליו מבע"י וכו'. וכת"ר כתב דחפש בפירש"י, ולא מצא שום רמז לזה?