רב"ז אורח חיים קיד

סימן לה כבוד הרה"ח אוצר בלום וכו' מר שמואל שוועמער נ"י בעיר יאסי

עתה באתי להשיבו תשובה מאהבה, על שאלותיו, פליאות נשגבות. פתח דבריו יעיר בב"י או"ח סי' שס"ג, כתב וז"ל: כתבו הג"א בפ"ק, לחי, או מחיצה, דאינשיב ביה זיקא, ולא מצי קאי, לא חשיב לחי, עכ"ל הג"א. וכתב הב"י ע"ז בזה"ל, ופשוט הוא מדאמרינן בסוכה דף כ"ד ע"ב כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ומשמע דה"ה ללחי, עכ"ל. וכת"ר תמה ע"ז, דלמה הוצרך הב"י ז"ל להביא ממרחק לחמו, הלא הוא גמ' מפורשת בעירובין דף ח' ע"א, לענין לחי גופי', דאמר רב חסדא, ה"מ לחי מעליא, אבל האי כיון דנשיב ביה זיקא ושדי ליה לא כלום הוא:

תשובה

(א) הנה כבר הרגיש בזה בהגהות הב"ח ז"ל (שנדפסו בווילנא) על הרא"ש ז"ל בפ"א דעירובין בסי' ט' בהג"א, וכתב וז"ל: תלמוד ערוך הוא בדף ח' ע"א גביה לחי, עכ"ל. אולם בראשית ההשקפה סבור הייתי לתרץ קושיא זאת, עפ"י מה שנראה לפענ"ד להוכיח, דרב חסדא בעל המימרא בעירובין ח' ע"א הנ"ל, ס"ל כמ"ד בעירובין דף י"ב ע"ב לחי משום היכרא ע"ש. דהנה הריטב"א ז"ל בחידושיו לעירובין דף ה' ע"ב, הקשה על הא דאמר ר"ה שם, לחי הבולט מדפניו של מבוי וכו' ד' אמות נידון משום מבוי. וכתב וז"ל: וא"ת הניחא למ"ד לחי משום היכרא, אלא למ"ד לחי משום מחיצה, הא ודאי כל דמשיך וסתים בפתח, טפי מעלי וי"ל דדלמא רב הונא סבר לחי משום היכרא, עכ"ל וידוע דרב חסדא הוי תלמידו של רב הונא, כגיטין ז' ע"א וברש"י שם ד"ה רב חסדא. וכ"מ בב"מ ל"ג ע"א. וכ"ה בתוס' סנהדרין י"ז ע"ב ד"ה אלא, וכ"ה עוד בדוכתי טובא. וכיון דרב חסדא תלמידו של רב הונא היה, מסתמא כרב הונא רבו ס"ל דלחי משום היכרא. דהרי בכל מקום אמרינן דתלמיד ס"ל כרבו, כמבואר בשבת קכ"ח ע"א, דפריך על רב הונא, מרב רבו, משום דרב הונא תלמיד דרב הוה. וכ"ה בתוס' ב"ב קנ"ב ע"ב ד"ה שלחו לי', ע"ש בסוה"ד וכ"כ התוס' בשבועות מ"ב ע"א ד"ה כל מילתא ע"ש. (וי"ל דהיינו טעמא דרבא בעירובין י"ב ע"ב, ט"ו ע"א, דאמר לחי משום היכרא. משום דרבא היה תלמידו וחתנו של רב חסדא, כיומא ע"ה ע"ב וברש"י שם ד"ה רב חסדא ע"ש. ורב חסדא תלמידו של רב הונא ס"ל כר"ה רבו, דאמר לחי משום היכרא כמש"כ הריטב"א הנ"ל ועיין בש"ך יו"ד סי' רמ"ב סק"מ שכתב בשם תשו' מהר"י הכהן ז"ל שכבוד רבו של רבו, גדול מכבוד רבו ע"ש] וא"כ עפי"ז אפשר לומר דאין ראיה מהא דאמר רב חסדא בעירובין ח' ע"א הנ"ל בדין לחי, דאינשיב בי' זיקא, דלא חשיב לחי. דדלמא רב חסדא, לא אמר כן, רק לטעמו דס"ל כר"ה רבו, דלחי משום היכרא. ומסתמא לא עבדו אינשי היכרא כה"ג. אבל למ"ד לחי משום מחיצה, י"ל דגם לחי, דאינשיב בי' זיקא, חשיב מחיצה, עכ"פ כל זמן שאין הרוח מפילו. ומש"ה שפיר הוכיח הב"י ז"ל מסוכה כ"ד ע"ב הנ"ל, מהא דאמר רב אחא בר יעקב כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה ויש להוכיח דרב אחא בר יעקב ס"ל לחי משום מחיצה. דהרי בסוכה כ"ד ע"א אמר רב אחא בר יעקב בטעמא דר"מ, שאמר בברייתא דסוכה כ"ג ע"א דכל דבר שיש בו רוח חיים, אין עושין אותו לחי למבוי, משום דקסבר ר"מ כל מחיצה שעומדת ברוח אינה מחיצה ע"ש. ומוכח מכאן דרב אחא בר יעקב ס"ל לחי משום מחיצה. דא"נ דס"ל לחי משום היכרא, קשה מה ענין מחיצה אצל לחי, דאמר רב אחא בר יעקב טעמו של ר"מ, דס"ל דכל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לחי, משום דס"ל, כל מחיצה שעומדת ברוח אינה מחיצה? אלא ודאי מוכח דרב אחא בר יעקב ס"ל, לחי משום מחיצה, ולהכי שפיר אמר מילתא בטעמא כנ"ל. ועפ"ז שפיר כתב הב"י ז"ל ג"כ מדאמרינן בסוכה דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה, משמע דה"ה ללחי. דהרי אנן קיי"ל לחי משום מחיצה, כמבואר בסוגיא דעירובין דף י"ב ע"ב ובדף ט"ו ע"א, ובב"י או"ח סי' שס"ב ושס"ג, ובט"ז סי' שס"ג סק"ט, ע"ש וברמב"ם פי"ז מהל' שבת ה"ט, כתב להדיא, שהלחי, הרי הוא כמחיצה, עכ"ל. וכיון דבמחיצה קיי"ל דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח אינה מחיצה כנ"ל, ה"ה ללחי. וכ"כ בד"מ על הטור רס"י שס"ב שעל מש"כ הטור שם, שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח אינה מחיצה כתב הד"מ וז"ל: ובהג"א פ"ק דעירובין דה"ה לחי, או קנים של צ"ה, עכ"ל. הרי מבואר דגם הד"מ ז"ל לא הערה מקורו לד"ז מעירובין דף ח' ע"א הנ"ל, משום דס"ל ג"כ דאין ראיה משם לדידן, דהא שם קאי לרב חסדא דס"ל הכי, ולטעמו אזיל, משום דס"ל כר"ה רבו, דלחי משום היכרא. משא"כ לדידן דקיי"ל לחי, משום מחיצה. ע"כ צריכין למידין ד"ז רק מדינו של מחיצה כדבר האמור

כך עלה במחשבה לפני בראשית ההשקפה, לתרץ התמיה הגדולה הנ"ל, הן אמת דעפ"י תירוצי הנ"ל, קיצר הב"י ז"ל במקום שהיה לו להאריך, ולא כן דרכו בקודש לסתום אלא לפרש דבריו. עכ"ז הדברים נכונים בעצמותן, עכ"פ לתרץ קושית הגהות הב"ח ז"ל על הג"א גופי' שכתב לחדש דין המפורש יוצא בתלמוד ערוך. ועפ"י מה שכתבתי אתי שפיר, דהג"א חידשו ד"ז לדידן דקיי"ל לחי משום מחיצה כנ"ל. וכן דרכן של "הגהות אשרי". ז"ל לשנות לתלמידיהן בדרך קצרה (כפסחים ג' ע"ב וחולין ס"ג ע"ב). אבל לשון הג"א בסיומו אינו מדוקדק כל כך, ודו"ק

(ב) אמנם דברי הריטב"א ז"ל גופיה, שעל דבריו בניתי יסוד תירוצי, תמוהים מאד. במש"כ, דר"ה סבר, לחי, משום היכרא כנ"ל. הא אנן אדרבה איפכא שמעינן, דרב הונא ס"ל לחי משום מחיצה. כמבואר בעירובין דף ט"ו ע"א בסוגיא דלחי העומד מאליו, בעובדא דרב הוה יתיב בההוא מבואה, והוה יתיב ר"ה קמי' וכו' נפל לחיא וכו' א"ל ר"ה, לא סבר לה מר לסמוך אדיקלא ע"ש. הרי מבואר להדיא דר"ה ס"ל, לחי העומד מאליו, הוי לחי: וע"כ ודאי משום דס"ל לחי, משום מחיצה. דהרי למ"ד לחי, משום היכר, דוקא אי עבידא בידים הוי היכר. אבל לחי העומד מאליו, כגון דיקלא לא הוי היכר. כמבואר שם בסוגיא. וההוא עובדא דדיקלא, נשנית גם בתלמודא דמערבא, בירושלמי עירובין פ"א ה"ד וגופא דעובדא מבוארת שם בשינוי עש"ה, דללישנא קמא שם, מוכח להדיא דס"ל לר"ה, לחי, העומד מאליו, הוי לחי. וממילא מוכח דס"ל לחי משום מחיצה, כאמור. [ע"ש במרה"פ ד"ה רב

ונראה דרב הונא אזיל לשיטתי' בעירובין דף ה' ע"ב דאמר לחי הבולט מדפניו של מבוי, פחות מארבע אמות, נידון משום לחי וכו', ופירש"י ד"ה פחות, וז"ל: ואע"ג דלאו לשם לחי איקבע, דקיי"ל הלכתא כאביי, בלחי העומד מאליו דכשר, עכ"ל. ויש להעיר על פירש"י ז"ל דלא הי' צריך לומר משום דקיי"ל הלכתא כאביי, דבלא"ה ר"ה בעל המימרא הלזו, ס"ל דלחי העומד מאליו כשר כנ"ל וכ"כ התוס' שם ד"ה פחות, לדעת הר"ת ז"ל. ומצאתי בחי' הריטב"א שם שכתב להדיא בדעת הר"ת ז"ל, דר"ה אזיל לטעמי' דס"ל לחי העומד מאליו הוי לחי ע"ש. [עוד יש להעיר גם על מש"כ התוס' לקמן שם וז"ל: ולהכי כי דייק מיניה לקמן דף י' ש"מ תלת ולא קאמר ש"מ ד', דלחי, העומד מאליו הוי לחי, עכ"ל. וכ"כ הריטב"א שם. ולפי מה שכתבתי א"צ לומר שם