רב"ז אורח חיים קיג

אתי שפיר, דהכהנים דוקא מוזהרים שלא לטמא באהל נדה כאמור. ובס' המקצועות חייש עוד, דילמע נגע הכהן במידי דנגעה היא, ואתי לאטמויי. וכמש"כ הראב"ד שם בשמו. וא"כ שפיר אמר ר' מנא: אם בחייהון הכהנים אין מטמאין להן בימי נדת טומאתן, במיתתן לא כש"כ כנ"ל עוד יותר אפשר לומר, דר' מנא ס"ל כב"ש בנדה ס"ט ע"ב דכל הנשים מתות נדות, וכס"ד בגמ' שם ע"א דאגב ביעתותא דמלאכא דמותא, חזיא יעו"ש, ואפי' לב"ה דס"ל בנדה ס"ט ע"ב דאין נדה אלא שמתה נדה. מ"מ י"ל דר' מנא חייש דילמא מתה נדה. ומטעם זה אמר "במיתתן לא כש"כ".-- אולם הק"ע על הירושלמי פ"ז דנזיר ה"א דף ל"ד ע"ב פירש דברי ר' מנא, באופן אחר. וכתב וז"ל: וא"ל: אם בחיי הנשיא אין מיטמאין לאחיותיהן, לאחר מיתת הנשיא לא כש"כ. והך מעשה בתר דמית ר' יהודה נשיאה הוה עכ"ל. וע"ש בשי"ק ד"ה אם בחייהון. שכתב, דאין לזוז מפירושו שבק"ע יעו"ש. וא"כ עפ"י פי' הק"ע נדחה הראיה הנ"ל כש"כ לגירסת פי' בעל ספר חרדים על הירושלמי פ"ג דברכות ה"א דף כ"א ע"א, שגרס בירושלמי שם: כד דמוך ר' "נהוראי" אחוה דר' יהודא נשיאה. וכתב: דר' נהוראי זה, היה גם הוא נשיא, אחרי מות ר' יהודא נשיאה וכו' יעו"ש. פשיטא דנדחה הראיה הנ"ל. אולם יש לתמוה על בעל ספר חרדים ז"ל, שלא העיר מגירסת הירושלמי פ"ז דנזיר הנ"ל, וקשה להגיה בב' המקומות, בתלמוד ירושלמי. וצ"ע

(ב) אמנם ראה זה מצאתי במדרש תנחומא סו"פ מצורע. שם איתא בזה"ל: ד"א "כטומאת הנדה" היתה דרכם לפני", כטומאת הנדה, ולא כטומאת המת. שהמת בבית, אין כ"ג נכנס לשם שהוא מיטמא. אבל נדה כהן גדול נכנס עמה לבית ויושב על האיצטבא ובלבד שלא תהא האיצטבא מתנודדה, ע"ש בפי' עץ יוסף.*) ותימה על כל הפוסקים הנ"ל שלא הביאו להמדרש תנחומא הנ"ל גם הלום ראיתי בשו"ת חת"ס חאו"ח סו' כ"ג שפלפל בדברי הראב"ד הנ"ל, וכתב: דהא דסיים הראב"ד: "המחמיר מתברך" אין כוונתו שהכהן המטמא באהל נדה יחמיר שלא לעלות לדוכן, שיהיה עוד מוסיף על חטאת, פשע? ע"כ צ"ל דכוונת הראב"ד המחמיר שלא ליכנס לאהל נדה מתברך, אבל הנכנס לאהל נדה, אם נאמר לו שיחמיר ויקנוס את עצמו שלא לעלות לדוכן, הוא דבר שאין הדעת סובלתו וכו' עכ"ל. ובמחכת"ה אישתמיטתי' ג"כ דברי המדרש תנחומא הנ"ל וחזה הוית בספר זכור לאברהם או"ח אות נ', שהביא בשם ספר ש"ץ שהביא שהברכ"י מצא שהראב"ד ז"ל כתב: דספר המקצועות מיירי דוקא במקדש יע"ש. ולפנינו בברכ"י או"ח סי' קכ"ח ליתא זאת. ובמחכת"ה לא עיין בגוף דברי הראב"ד ז"ל, שהוא רק עלה ונסתפק בד"ז, ועכ"ז סיים ד"המחמיר מתברך" כנ"ל. וכוונתו כמש"כ החת"ס ז"ל הנ"ל. ה' יברכנו שנזכה ב"ב לשמוע קול מבשר על רום הרים, ולכהן צדק שיעמוד לנו לתומים ולאורים, אכי"ר: בצלאל זאב שאפראן סימן לד כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר משה קאפל כ"ץ שליט"א ראבד"ק ראמאנאווקא

ע"ד אשר העיר כת"ה ב"קונטרסו", בזה הלשון: הנה יש קושיא, גדולה היא אלי, דלפי האמור, דכל שבעת הימים אין מצוה כלל לאכול מצה. א"כ היכי מתפרש ההיקש, דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. הלא אין כאן קום אכול כלל, בפסוק הזה. כי האי שבעת הימים תאכל מצות היא רשות, עכ"ל: תשובה

הנה, יעיין כת"ה בפסחים כ"ח ע"ב שם השיב ר' שמעון לר' יהודה, דאמר מנין לאוכל חמץ משש שעות ומעלה שהוא עובר בל"ת וכו'. וכי אפשר לומר כן, והלא כבר נאמר: "ולא תאכל עליו חמץ" שבעת ימים תאכל עליו מצות' בשעה שישנו בקום אכול מצה, ישנו בבל תאכל חמץ. וע"ש בפנ"י שכתב: דר"ש ס"ל, דכל שבעה מצוה לאכול מצה. ומאי דנפקא לן לקמן מרומיא דקראי, דכתיב: "שבעת ימים תאכל מצות". וכתיב: ששת ימים תאכל מצות' וכו', דכל שבעת ימים רשות. ר"ש דריש לה בענין אחר יעו"ש. ועפי"ז אתי שפיר מ"ש בפסחים צ"א ע"ב: "וכי לית ליה לר"ש הא דר' אלעזר נשים חייבות באכילת מצה וכו' "כל שישנו בבל תאכל חמץ", ישנו בקום אכול מצה". כלומר דר"ש אזיל לשיטתיה. ומצאתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קצ"א (באד"ה ומש"כ התוס') שהעמיס בדעת הרא"ש והר"ן ז"ל, דס"ל כשיטת החזקוני. וכתב וז"ל: מצוה איכא באכילת מצה כל שבעה אע"ג דהוא רשות, ואי בעי לא אכיל כלל. ומשום הכי אין מברכין כל ז' על מצה. אי אכיל, מצוה קעביד. וכבר עשיתי לי סמוכים בחידושי, עכ"ל החת"ס ז"ל. ואפשר דהסמוכים שלו מה"ת, הוא מפסחים כ"ח ע"ב, וצ"א ע"ב הנ"ל. וכ"מ בפי' "אבן עזרא" סדר בא (יב--טו) עה"פ: "שבעת ימים מצות תאכלו", כתב וז"ל: רק שבעת ימים צוה לאכול מצה, להיות זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים וכו'. והנה הזכיר על הפסח "שבעת ימים תאכל מצות", "חיוב" על דרך הפשט, עכ"ל ומצאתי בספר "מעשה רב" להגאון מווילנא ז"ל (סי' קפ"ה), שכתב וז"ל, שבעת ימים תאכל מצות, כל שבעה מצוה, ואינו קורא לה רשות, אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה. ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה. אעפ"כ מצוה מדאורייתא הוא, עכ"ל. אולם ב"חק יעקב" בהל' פסח (סי' תע"ה סקכ"ד), הביא בשם הכלבו סי' נ' שכתב וז"ל, ומהאי טעמא אין מברכין על אכילת מצה. רק בלילות הראשונות, לפי שמכאן ואילך רשות, וזה שאוכל מצה, אינו אלא מפני שאין יכול לאכול חמץ וכו' להשביע רעבונו, ולא מצוה, עכ"ל, וכ"כ המג"א באו"ח סוס"י תרל"ט בשם המהרי"ל, וז"ל: מה שאין מברכין על מצה כל ז', היינו משום שאין מצוה באכילתו, אלא שאין אוכל חמץ, עכ"ל, ע"ש "ביד אפרים".-- ועיין בט"ז או"ח סי' תרל"ז סק"א. וביא"פ שם מש"כ לפרש דברי הט"ז הנ"ל עש"ה ובס' שער המלך על הרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ו ה"א. ובהגהות טעם המלך שם, הבין דהט"ז ס"ל דבעינן מצה הראויה לז'. כמו שדרשינן גבי סוכה עש"ה. ולפי"ד היא"פ הנ"ל זה אינו ע"ש, ועוד דהכי יעלה על הדעת לומר דאסור לאפות מצות בחוהמ"פ, מטעם שאינה מצה הראויה לשבעה. כמו דס"ל לר"א בסוכה כ"ז ע"ב דעין עושין סוכה בחוהמ"ס. אלא ודאי זה אינו. עש"ה ותבין. והרבה יש לפלפל בזה, ולא עת האסף פה: בצלאל זאב שאפראן