רב"ז אורח חיים קי

סוה"ב עיש"ה. ועיין ברמב"ם פ"ד מהל' קידוש החדש ה"א. ועיין עוד ברמב"ם בהלכה ב' שם. ובהשגת הרמ"ה, ובהל' ט"ז בכ"מ. ועיין בתוספתא סנהדרין פ"ב ה"ב, ובירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב, ובמרה"פ שם ד"ה על שלשה סימנין, ואתי שפיר פסק הרמב"ם. ועיין בס' מנחת חינוך מצוה ד' קה"ח אות ו', שהקשה אמאי לא הביא הרמב"ם ד"ז דצריכין ליזהר שלא תפול תקופות ניסן בט"ו, ואם משכה עד ט"ו צריכין לעבר ע"ש. ועפימש"כ המרה"פ שם בד"ה אין מעברין, יש לפלפל בכ"ז, עיש"ה]. וצ"ל כמש"כ התוס' יו"ט שם וז"ל: שדברי ר"א חסמא הן על הידיעה מן המהלכים בלבד, ולא מה שנמשך מהם, שהוא קידוש החודש, ועיבור שנה, שלענין זה, ודאי שהן הן גופי הלכות וכו' ע"ש. ועיין עוד בתוסיו"ט שם ד"ה פרפראות, שכתב, והשתא דאתית להכי, אמינא אנא, דתקופות היינו תכונה עצמה וכו' והיא חכמת האלהית, שמידיעת גלגלי השמים, ידע ויכיר הבורא יתב', כי הוא רוכב שמים עכ"ל. והן הן כדברי הרמב"ם ז"ל בתשו' פאר הדור הנ"ל, ובמחכ"ת של התוסיו"ט ז"ל אישתמיטתיה תשו' הרמב"ם

-- והא דלא הביא הרמב"ם ז"ל בתשובתו הנזכרת, דחישוב תקופות ומזלות הוא מ"ע הוא משום דאזיל לשיטתו במה שכתב בספר המצות, בשורש הראשון, להשיג על הבה"ג ז"ל, שהוא מונה חשוב תקופות למ"ע. ואינה אלא מצוה מדבריהם, ע"ש (ובמ"ע קנ"ג) והרמב"ן ז"ל (בשורש הראשון שם) כתב וז"ל. מה שחשד הרמב"ם לבעל ההלכות, כי חשוב תקופות ומזלות, שהוא מונה הוא לידע חכמת התכונה ולחשוב בה, ושהוא מצוה מדבריהם, שסמכו לכתוב ממ"ש (שבת ע"ה) מנין שמצוה לאדם לחשוב תקופות ומזלות וכו', חלילה לבעל ההלכות, כי זו אינה מצוה מדבריהם, אלא ליודעים בה, היא מצוה על דרך הזירוז, שיסתכלו בה, ויודיעו עתידות לשאר האומות וכו' עכ"ל, ע"ש במגא"ס. ובמחכת"ה של בעל התוסיו"ט אישתמיטתיה גם דברי הרמב"ן אלו. ועפי"ז קשה מאד על הגאון בעל "לקוטי אורות" סי' ג' (שהבאת בדבריך) שחשב למ"ע להיות בקי בתקופות, ולהסתכל בהבטה שכלית בחכמת מהלך גלגל חמה וכו'. ולפי מה שכתבתי זה אינו, דלדעת הרמב"ם אינה אלא מצוה מדבריהם, ולהרמב"ן אין זו גם מצוה מדבריהם, אלא על דרך הזירוז ליודעים בה כאמור

(ב) באות א' הבאת לשון הש"ע או"ח סי' רכ"ט סעיף ב' הרואה חמה בתקופתה, והוא מכ"ח שנה לכ"ח שנה. והנה המג"א שם סק"ג כתב ע"ז, וזה הפי' דלא כמש"כ בהגמי' וכו' עכ"ל. וכוונתו למה שהביא בהגהות מיימוני (על הרמב"ם פ"י מהל' ברכות) פירוש הב' של "הערוך" דבימות הגשמים כשהיו ג' ימים מעוננים ולא נראה חמה וכוכבים באותו העת שתראו, צריך לברך, וכן הלבוש ז"ל הביא פי' זה בשם י"א. וכן כתב ה"עטרת זקנים" ע"ש. ובירושלמי פ"ט דברכות ה"ב שם איתא: הרואה את החמה בתקופתה, ואת הלבנה בתקופתה ואת הרקיע בטיהרו, אומר "ברוך עושה בראשית", אמר ר"ח הדא דתימר בימות הגשמים בלבד, לאחר ג' ימים, הה"ד "ועתה לא ראו אור וגו' ולכאורה נראה דהתלמוד ירושלמי פליג על תלמוד בבלי, וס"ל כפי' הב' של "הערוך" הנ' אולם המפרש "פני משה" על הירושלמי שם פי' הא דהרואה את החמה בתקופתה, היינו כל כ"ח שנה, כדברי אביי בברכות נ"ט ע"ב, והא דאמר ר"ח הדא דתימר בימות הגשמים ואחר ג' ימים, קאי על הא דאיתמר שם, ו"הרקיע בטיהרו" ע"ש וכן פי' בעל "הפלאה שבערכין" (באות ח' חמה) בשם ר"א פערקאן ז"ל ע"ש. וא"כ לא פליגו כלל ש"ס בבלי וירושלמי ועפי"ז יש להעיר על הפרישה בסי' רכ"ט אות ד' שכתב, דמשמע דהירושלמי פליג בזה על תלמודא דידן וכו' ועתה פי' הב' של "הערוך", הוא של ירושלמי, ופי' הרמב"ם הוא כתלמוד בבלי ע"ש. ולפי מה שכתבתי הירושלמי והבבלי לא פליגו כלל אהדדי בד"ז כאמור

(ג) אמנם ראה זה מצאתי ב"מדרש רבה" סדר אחרי (פרשה כ"ג סי' ח') הלא כה דבריהם ז"ל בזה"ל: ועתה לא ראו אור", תנא הרואה חמה, בתקופתה, לבנה בכדורה, כוכבים במסלותם, מזלות כסדרן, אומר: "ברוך עושה מעשה בראשית". אר"ה הדא דאת אמר בימות הגשמים, ובלבד לאחר ג' ימים. ע"כ. הרי דהמד"ר התחיל מהא דכתיב: "ועתה לא ראו אור". וסיפא דקרא: "בהיר הוא בשחקים, ורוח עברה ותטהרם". וגם במד"ר לא נמצא כלל הגירסא "והרקיע בטיהרו". ומכ"ז מבואר דהמד"ר פליג על תלמודא דידן, וכפי' הב' של הערוך וכן פי' המת"כ שם. ודלא כפי' ה"פני משה", ובעל "הפלאה שבערכין" הנ"ל, ותמהני על כל הגאונים הראשונים והאחרונים ז"ל שלא העירו מהמד"ר הנ"ל ועפ"י האמור יש לפרש מה דתניא בתוספתא דברכות פ"ו הלכה י' "הרואה את החמה, ואת הלבנה, ואת הכוכבים, ואת המזלות כסדרן, אומר "ברוך עושה בראשית". ר' יהודה אומר: "המברך על החמה זו דרך אחרת". ע"ש במפרש "מנחת בכורים" שפירש פי' דחוק מאוד. אולם עפ"י מה שכתבתי יש לפרש דהת"ק מיירי בימות הגשמים כשהיו ג' ימים מעוננים, כהמד"ר והירושלמי הנ"ל ור' יהודה מוסיף ד"המברך על החמה זו דרך אחרת", כלומר: דהיינו רק מכ"ח שנה, לכ"ח שנה, כש"ס בבלי וזה נכון ואם כן, תלמודא דידן כר' יהודה ס"ל, שהיה ראש המדברים בכל מקום. כשבת ל"ג ע"ב, ומנחות ק"ג ע"ב, ובכ"ד. וכ"פ רוב הפוסקים להלכה כש"ס בבלי

(ד) גם הלום ראיתי בשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' נ"ו, שהקשה ג"כ על הפי' הב' של הערוך הנ"ל, שהוא נגד הגמ' ברכות נ"ט ע"ב הנ"ל. ובמחכת"ה העמיס בפי' הערוך ז"ל דברים אשר לא רמזם הערוך כלל, ופקפק על כל ברכת קידוש החמה, והניח בצ"ע ע"ש. ואישתמיטתיה כל הנ"ל עוד יש להעיר עפי"ד החת"ס שם שכתב, דלדידן, דקיי"ל כרב אדא, יתפרש הברייתא (דהרואה חמה בתקופתה וכו') כדרך הרואה ים הגדול, כשרואה לפרקים מל' יום, לל' יום, מברך (כדתנן בברכות נ"ד ע"א, וכדמפרשינן בברכות נ"ט ע"ב) ה"נ דכוותיה. ואולי גם בזה הגירסא ל' יום, כשכיסו העבים את החמה, לא נראית שלשים יום, כשחוזר ורואה מברך וכו' ע"ש. ועפי"ז אפשר לפרש ג"כ התוספתא פ"ו דברכות ה"י (הנ"ל) דר"י אומר: המברך על החמה, זו דרך אחרת, וכן היה ר"י אומר, הרואה את הים תדיר, ונשתהא בו צריך לברך. ע"ש במפרש "מנחת בכורים" שפי' כנוסחת הגר"א ז"ל, ששהה ל' יום ולא ראוהו וכו' ע"ש. ועפי"ד החת"ס י"ל דר"י ס"ל, דהמברך על החמה זו דרך אחרת, כלומר: כשכיסו העבים את החמה, ולא נראית ל' יום, כשחוזר ורואה מברך. וכן היה ר"י אומר: הרואה את הים הגדול, מברך בכה"ג. וכפירש"י בברכות נ"ד ע"א ד"ה לפרקים, דהים הגדול לפי שהוא חשוב וגדול מכולן. קבע לי' ר"י ברכה לעצמו עכ"ל. והכא נמי החמה חשובה וגדולה מהלבנה ושארי הכוכבים, ולפיכך קבע לה ר"י ברכה לעצמה. ור"י אזיל לטעמיה ומשום הכי אתי שפיר מ"ש בתוספתא. "וכן" היה ר' יהודה אומר". והמפרש "מנחת בכורים" שם, דחק א"ע לפרש מלת "וכן", דהוא לשון "ועוד". ובמחכ"ת אישתמיטתיה מש"כ בשו"ת מהרי"ט ח"ב חאה"ע סי' מ"ד להוכיח, דלשון "וכן" מורה דבר הדומה לראשון לגמרי ע"ש. אולם עפ"י מה שכתבתי יתפרש מלת "וכן" בפשיטות כאמור ודו"ק

ולהלכה למעשה נהיגי כולי עלמא לברך ברכת החמה בכל כ"ח שנה, ואין לזוז מהמנהג. וכבר נודע דמנהג אבותינו תורה הוא, כתוס' מנחות כ' ע"ב ד"ה נפסל. ולדעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ממרים ה"ב, יש במנהגי ישראל, מ"ע ד"עפ"י התירה אשר יורוך", ול"ת ד"לא תסור" ע"ש וגם החת"ס ז"ל גופיה (שם) מסיים, דאין לזוז ממנהג ברכת החמה אף לדידן דקיי"ל לענין חשבון התקופות כרב אדא. [אך הבו דלא להוסיף עלה, להנהיג את הנשים לברך ברכה זו], ע"ש ובתשו' מ"ב סי' ק"א, ובברכ"י סי' רכ"ט בשיו"ב, ובפמ"ג או"ח שם בא"א סק"ה יעו"ש. וכעין זה כ' בשו"ת צ"צ סי' י"ד,