רב"ז אורח חיים קג

קוראין כל התורה, שני פעמים בשמיטה, שהתורה נקראת לשלש שנים ומחצה. והא דאמרינן במס' מגילה (כ"ט הנ"ל) דבני מערבא מסקי אורייתא לתלת שנין, פירושו, ג' שנים ומחצה. ובזהר הקדוש עה"פ: "אם יש חמשים צדיקים", נ' פרשיות שבתורה, הם כנגד נ' שבתות השנה. וא"כ הפירוש בירושלמי כך הוא: קע"ה פרשיות, לקע"ה שבתות, לדידהו בני א"י, דמסקי לאורייתא בג' שנין ומחצה. וא"כ לכל שנה נ' פרשיות הן. ק"נ לשלש שנים, ולחצי שנה כ"ה. הם קע"ה וכו' עכ"ל, ועפי"ז לא קשה קושית המג"א, דיש לומר דבני מערבא ס"ל דקע"ה פרשיות, הן הן הפרשיות שפסקן משה רבינו עה"ש

אולם מצאתי במד"ר פ' קרח פי"ח סי' ג', שם איתא: דכל התורה כולה ער"ה פרשיות. ובחי' הרש"ש שם כתב: דאולי צ"ל קע"ה כהירושלמי הנ"ל. אך כתב: דהמקובלים לקחו החשבון ער"ה כמו שהוא לפנינו. ומצאתי עוד במדרש תנחומא פ' קרח סי' ב', שם איתא ג"כ הגירסא: ער"ה פרשיות יעו"ש. ובודאי קשה להגיה בב' מקומות במד"ר, ובמדרש תנחומא. גם ראיתי בפי' מהרז"ו על המד"ר קרח שם כתב וז"ל, ויתכן שהיה בידם בקבלה מסיני כל המצות, וכמה פרשיות יהיו בתורה וכו' עכ"ל. ועפי"ז יתכן שפיר מ"ש בברכות י"ב ע"ב: גמירי כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן כנ"ל, דלשון "גמירי" הוא הלכה למשה מסיני, כפירש"י בסנהדרין ק"א ע"ב ד"ה גמירי. עיין מל"מ פ"ז מהל' בית הבחירה ה"ו. וי"ל ואכמ"ל

ומש"כ החת"ס ז"ל שם, בשם ספר "מגן גבורים" (ולא נמצא תח"י), ושם נאמר דהיכא דאיכא אתנחתא, או זקף קטן, שפיר דמי להפסיק באמצע פסוק וכו' יעו"ש. הנה ראה ביומא נ"ב ע"ב ברש"י ד"ה ויעלו, ובמהרש"א שם, מש"כ: דלא היה קים להו פיסוק טעמים דשכחום. וקרוב לזה כתב ה"פענח רזא" דאין הכרע באתנחתא דשכחום. אבל מדברי התוס' שם ד"ה שאת, גבי משוקדים, נראה דהוה פסיקא להו פיסוק טעמים יעו"ש, וראה ג"כ בתוס' חגיגה ו' ע"ב ד"ה לפסוקי טעמא, ובמהרש"א שם, מש"כ בפשט דברי התוס' שם, דגם ע"י פיסוק טעמים, לית לן הכרע. וכתב עוד, דאפשר דלא הוה ידיע להו בהני קראי, אי הוו בהו פיסוק טעמים או לא וכו' יעו"ש. א"כ ד"ז תלוי באשלי רברבי, ובפירושי הסוגיות הנ"ל [וי"ל מהמג"א או"ח ס' ל"ב ס"ק מ"ה מש"כ לענין הדברים שאין לה הכרע יעו"ש, ולא ציין להמהרש"א הנ"ל והבן] ועיין בסוף שו"ת חו"י ז"ל, מש"כ בשם רבינו סעדיה גאון ז"ל, לענין סכום מנין הפסוקים, וכתב דאפשר דחשיב גם אתנחתא להפסק יעו"ש ובמחכת"ה לא העיר מכל הנ"ל *)

ומחוורתא ליישב מנהגם של ישראל להתחיל קה"י בליל שבת קודש, מ"ויהי ערב ויהי בקר". עפ"י המבואר בירושלמי פ"ד דתענית ה"ג דף י"ט ע"א, דמ"ד: חותך, "ויהי ערב ויהי בקר" פסוק בפני עצמו. ובק"ע שם כתב וז"ל, "ויהי ערב ויהי בקר" שבפרשה בראשית. שבפרשה "יהי רקיע", חותך לפסוק בפני עצמו, כיון שגם ביום השלישי כתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי", והוא פסוק בפ"ע, הלכך חותך גם הזה. אבל שאר פסוקים אסור לפסקן, עכ"ל וכעין זה כתב בס' "ברכה משלשת" על מס' ברכות, בשיטה מקובצת, בברכות י"ד ע"ב דאר"י: כמה מעליא הא שמעתתא, דכי אתא רשב"י אמר: אמרו במערבא ערבית "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אני ה' אלקיכם" וכו'. וכתב השטמ"ק וז"ל, וליכא לאקשויי הכא מהא דאמרינן לעיל: דכל פרשה דלא פסקה משה, לא פסקינן וכו'. וי"א דמש"ה לא חשיב הפסק הפסוק שלם הוא בסוף "אחרי מות": דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם. עכ"ל. והגאון בעל חת"ס ז"ל בתשו' הנ"ל כתב תירוץ זה ממש, ליישב קושית החי' הרשב"א ז"ל (שהיא קושית השיטמ"ק הנ"ל) בשם מחותנו מאמסטרדם יעו"ש. וכן בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל בברכות שם כתב תי' זה בשם בעל "יד המלך" ז"ל. ובימיהם לא נדפס השיטמ"ק הנ"ל. ותימא על השיטמ"ק וכל הגאונים הנ"ל שלא העירו מהירושלמי. וכמה מעליא הא שמעתתא ליישב מנהגם של ישראל, דשפיר דמי להפסיק באמצע הפסוק הזה, משום דהוא פסוק בפני עצמו, גבי "יום השלישי" כאמור: בצלאל זאב שאפראן סימן כז כבוד בני התורני הנכבד וכו' מר פנחס זעליג נ"י בעיר באקארעשט

ע"ד אשר שאלת לדעת מענה נכונה, על תמיהת רבים, ע"ז שאנו מתפללים ב"קדושת כתר": "והוא יגאלנו שנית". והלא אנחנו מצפים ומיחלים לגאולה השלישית, כי הגאולה שניה כבר היתה תשובה

הנני להשיבך תשובה מאהבה, כי הנה שפתינו ברור מללו, כי כן מפורש יוצא מפי הנביא אשר ה' נתן לו לשון למודים (ישעיה י"א -- י"א]: והיה ביום ההוא יוסיף ה' "שנית ידו" לקנות את שאר עמו. וגו' עד סוף פסוק ט"ז. ועיין שם ברש"י ז"ל, בפסוק י"א, שפירש בזה"ל: שנית, כמו שקנאם ממצרים שהיתה גאולתם ברורה מאין שיעבוד, אבל גאולת בית שני, אינה מן המנין, שהרי משועבדים היו לכורש, עכ"ל ועיין בפי' הרמב"ן ז"ל (עה"ת סוף פרשת האזינו) כתב ו"ל, כי בבנין בית שני, לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם, מה היהודים האמללים עושים, והיו גדוליהם עובדים בהיכל המלך בבל, וכולם משעובדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו, ולא כפר אדמתו עמו, עכ"ל. וביומא כ"א ע"ב מבואר דחמשה דברים היה חסר בבית שני, ואלו הן: ארון וכפורת, וכרובים, אש. ושכינה, ורוה"ק, ואורים ותומים. ע"ש וברש"י ותוס' ד"ה או"ת [ע"ש בתו"י]. וכן הרמב"ם פ"ד מהל' בית הבחירה ה"א, חשיב ג"כ כמה דברים שלא חזרו בבית שני [ע"ש בכ"מ, וברמב"ם הל' כלי המקדש הלכה י']. ומקורו טהור מיומא נ"ב ע"ב, והוריות י"ב ע"א, וכריתות ה' ע"ב, כמש"כ בכ"מ. ועיין במהרש"א בח"א יומא כ"א ע"ב, כתב וז"ל, והכא לא חשיב, אלא הנך חמשה דברים החשובים וצורך בהן הרבה וכו' שהיו חסרים בבית שני, עכ"ל. וצ"ע בב"י או"ח סי' קי"ב שכתב בשם א"ח, שהמחזיר שכינתו לציון אמרו, כשחזרה שכינה בבית שני, עכ"ל. וקשה הא שכינה היתה חסרה בבית שני וצע"ג. אמנם בירושלמי פ"ב דתענית ה"א. ובירושלמי פ"ב דמכות ה"ו, והוריות פ"ג ה"ב, ובמדרש רבה שיר השירים פ"ח סי' י"א, לא חשבו "חסרון שכינה" בין החמשה דברים שנחסרו בבית שני, וחשבו "חסרון שמן המשחה" במקומה, ע"ש וצ"ע. ובגליון הש"ס יומא כ"א ע"ב העיר שם ממד"ר בהעלותך פט"ו סי' ז', שנקט "מנורה" ולא נקט "שכינה", ע"ש. וכן מצאתי ג"כ במדרש תנחומא שם סי' ו' ע"ש. ותימה