רבי בצלאל אשכנזי צט

ושום גזרה כר' עקיב': וכן נראה מתוך פירושו של רש"י ז"ל ושאר מפרשים ז"ל: מיהו הרמ"בם ז"ל בפ"ד מה' יבום וחליצה כתב וז"ל רקקה בלבד ולא חלצה ולא קראה או שרקקה וקראה ולא חלצה הרי זה חליצה פסולה קראה היא והוא ולא חלצה ולא לרקקה לא עשה כלום שנאמר ככה יעשה לאיש המעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריא' אינה מעכבת ואינה מוטלת ע"כ: והקשה עליו הרב המגיד ז"ל שנר' מדבריו שהוא סבור שהרקיקה בלבד פוסלת לאחין מן התור' ומסקנא דגמ' משמע להדיא דרקיק' אינה פוסלת אלא מדרבנן משום דאין דרך רקיקה אלא אחר חליצה הילכך אי לא הוה פסלה אתי לאחלופי בחלוצה דעלמא להתירה לאחין ועוד הקשה עליו דהא ר"ע לא דריש דבר שיש בו מעש' בלבד אלא דבר שיש בו מעשה באיש דהיינו חליצה בדוק' ורבי אליעזר דריש דבר שיש בו מעש' ס"ל דחלצה בלבד חליצתה פסולה וכיון דקי"ל כר' עקיבא האיך כתב רבינו דרשתו של ר' אליעזר: והניח הדבר בצ"ע: ונראה לי דהרמב"ם ז"ל דס"ל דלמסקנ' דשמעתי' נמי שלחו ליה לאבוה דשמואל ס"ל דהרקיקה פוסלת לאחין מן התורה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא תדע דאם אפשר בשום צד לאוקומה הא דשלחו ליה דפסול' לאחין מדרבנן קאמר וכדאסיק למה ליה מעיקרא לדחוקי ולא לאקומינהו כר"א דשמותי הוא ולמנדא מר"ע דקי"ל בכל דוכתא הלכה כר"ע מחבירו והא כיון דידע אידך בריית' דלא מתוקמא אלא כר"ע וכדפריך בתר הכי ומי אמר ר"ע רקיקה לא פסלה והתניא וכו' הילכך מעיקרא ה"ל לתרוצי לנפשיה דשלחו ליה כר"ע אתי' ותחלוץ מדרבנן קאמר ומשום דאין דרך רקיק' אלא לבתר חליצה וכו' כדאסיק ול"ל הך שקלא וטריא דכדי לאוקומינהו כר"א דשמותי הוא ותוב אקשי לנפשיה ומי אמר ר"ע וכו': ועוד מאי פריך ומי אמר ר"ע רקיקה לא פסלה וכו' והא איהו גופיה הוא דלא בעי לאוקומי לשלחו לו כר"ע וכדפריך השתא ומה במקום מצוה וכו' משמע דלא מתוקמ' כר"ע ודוחק לומר דהיינו מקשן אחר ופריך אכולה שקלא וטריא דלעיל אמאן דפריך ומאן דמתרץ ועוד כיון דכי פריך ומי אר"ע וכו' בעי לאסוקי דשלחו ליה כר"ע אתיא ופיסולא מדרבנן הוא דשלחו ליה ודלא כדאוקי מנא מעיקר' דאתי' כר"א ואליב' דרבי הילכך ה"ל למימר טעמא דפיסולא מעיקרא ואמאי שתיק מלמימר טעמ' ונטר עד דאקשי לי' אידרמ"ש רקיקה ומ"ש קריאה וכו' ולזה י"ל דפשיטא דראוי למגזר ויש טעם נכון למגזר ולא היה צריך לפרש מיהו לחלק בין רקיקה לקריאה צריך לפרש אבל אכתי קשיא דהוה לי' לאסוקי ולמימר אלא לעולם כר"ע ותחלוץ מדרבנן כיון דנדינן ממאי דאוקימנ' לה מעיקרא לכך נראה לו לרב ז"ל דלמסקנ' נמי שלחו ליה ס"ל כרבי ואליב' דר"א והרקיקה פוסלת לאחין מן התורה וה"פ דשמעתין שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקק' תחלוץ ופריש גמרא מכלל דאיפסלא לה מאחין ולאו היינו הצעת קושיא אלא פרושי קא מפרש קושטא דמילת' דשלחו ליה וה"ק מדנקט האי לישנ' יבמה שרקק' תחלוץ משמע דהרקיקה מצד עצמה פסלה מן התור' דאי לא פסל' אלא מדרבנן דגזרו שלא תייבם שתא יאמרו היינו רקיקה היינו חליצה ושניהם שוים א"נ מדרקקה ודאי חלצה מעיקר ואתו למשרי חליצה לאחין א"כ לא ה"ל למנקט אלא יבמה שרקקה לא תייבם דהיינו טעם גזרתם וכדכתי' א"נ לא ה"ל למימר אלא יבמה לא תרוק וממילא הוה ידעינן דלא תייבם אלא תחלוץ אבל מדנקט תחלוץ מכלל דאיפסלא לה מאחין פי' דהרקיקה מצד עצמ' פוסלת מן התור' וה"ק יבמה שרקקה תגמור מעשה החליצה שכבר התחיל בה מדרקקה דהרקיק' נמי מקריא חליצה לפסול ומיהו להאי לישנא תחלוץ ברקיקה וללישנ' בתרא אינו חוזרת ורוקקת ומלישנא בתרא נמי מוכח להדיא דהרקיקה פוסלת מן התורה וכדבעינן למכתב בס"ד עוד יש לפ' דה"ק מכלל דאיפסלא לה מאחין דמדנקט תחלוץ ולא נקט חולצת כדאמרי' בכל דוכתא חולצת ולא מתייבמ' משמע דלא אתו לאשמועינן הך דינא דאיפסלא לה מאחין אלא מכללא שמעי' לה והא אתו לאשמועינן יבמה שרקקה תחלוץ פי' חליצה גמורה ברקיקה ולא גזרינן מידי כדלקמן וממילא שמעינן דאיפסלא לה מאחין והילכך ע"כ אית לן למימר דס"ל דרקיק' פוסלת מן התורה דאי מדרבנן ומשום גזרה כדאמרי' לקמן ה"ל לאשמועי' דינא דמפסלא על האחין וממילא הוה שמעינן דתחזור ותחלוץ חליצ' גמורה ברקיקה דכיון דעיקר פסול הרקיקה אינו אלא משום גזרה דרבנן בעלמא היכי בו מבטלינן מצות חליצה במאמרה משוםחששא רחוק וכדבעינן למכתב נמי לקמן בלישנ' בתרא בס"ד אלא ודאי משמע דס"ל לשלחו לי' דרקיקה פוסלת מן התור' ולא הוצרכו ללמד זה ולא באו ללמד אלא שתחלוץ חליצה גמורה ולא גזרינן שמא יאמרו רקיקה לבדה אינה כלום ואינה פוסל' והא דקאמר גמרא מכלל דאיפסלא לה מאחין ה"פ מכלל מאי דשלחו לי' שמעי' דאיפסלא לה מאחין וכיון דשמעי' לה מכלל' ולא שלחו כן להדי' שמעינן דמן התורה הוא דאיפסלא לה ופריך מני אלימא ר"ע השתא ומה וכו' פי' איברא ודאי דמסתבר' איפכא דבמקום החליצ' לא שויא הרקיקה מידי ואין לנו לבטל כח החליצ' מחמת מניעת הרקיקה דאין כח ברקיקה לשבר כח החליצ' ומיהו הרקיק' לבדה מסתבר למימר דתפסול על האחין דמ"מ מעשה הוא אבל מ"מ קשיא דכיון דס"ל לשלחו ליה דהרקיק' פוסלת מן התורה אי ר"ע מנא תיתי דהא איהו לא דריש אלא ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעש' באיש ואין לך לומר דאיבר' ודאי דר"ע דריש כל דבר שהוא מעשה באיש מיהו איכא למימר דממילא משתמע נמי דהרקיקה פוסלת דכיון דהחליצ' מכשר' משום דהויא לה מעשה באיש מעתה נחתי' דרגא לרקיקה ונימא דפוסלת וה"ל כמאן דכתיב בתורה להדי' דהרקיקה פוסלת דהא ודאי ליתא דאדרב' איכא למימר השתא ומה במקום מצוה דאיכ' למימר מידי דהוה אאימורין וכו' ומסיק דכרבי שלחו ליה ואליבא דר"א והכין הוא מסקנא דשלח ליה ס"ל כר' ואליבא דר"א. ופריך גמרא עליה דשלחו ליה ומי אמר ר"ע רקיקה לא פסלה פי' מדשלחו דאיפסלא לה מאחין כר' ואליבא דר' אליעזר דהכי מכרעא מילתא מדייק לישנייהו וכדכתבינן מכלל דלר"ע לא פסלה רקיקה כלל ואפי' מדרבנן דס"ל דליכא למגזר ברקיק' כלל דאי ס"ל דלר' עקיבא נמי פסול מדרבנן למה להו לשלוח פיסולא כר' ואליבא דר"א כיון דסוף סוף היא פסולה על האחין מאי נפק' מינה אי הוי מדרבנן או אי הוי מדאוריית מאי אית לך למימר דס"ל לשלחו ליה דלר"ע לא פסלה רקיקה כלל ואפי' מדרבנן מעתה תקשי והתני' חלצה ולא רקקה וכו' והיינו לפי הדרך הראשון דכתבי' ולפי הדרך השני הכי פריך ומיאר"ע וכו' דכיון דס"ל דאפי' לר"א דרקיקה פסלה מן התורה תחלוץ ברקיקה ולא גזרי' שמא יאמרו רקיקה לבדה אינה כלום מעת' כ"ש דס"ל דר"ע לא פסל רקיקה כלל ואפילו מדרבנן דהא ודאי טפי איכא למגזר רקיקה אטו רקיק' עצמה ממאי דנגזור לר"ע רקיק' אטו חליצ' וכיון דאינהו לא גזרי רקיקה אטו רקיק' כ"ש דס"ל לר"ע דרקיק' לא פסלה כלל דרבנן לא גזרו בה מידי והתני' חלצה ולא רקקה וכו' ולאלומי לפירכי' קא בעי פסולה למאן אילימ' לעלמ' וכו' ולא בעי לאכרוחא מדקתני סיפ' אין כאן בית מיחוש דא"כ הוה משמע דרקקה ולא חלצה יש מיחוש לבד והיינו חששא בעלמ' ואיסור' קלישת' דרבנן קא רביע עלה והילכך איכ' למימר דנפק' מינה טובא בין אי נימא דפסולה מדאוריית' להיכ' דנימ' האי איסור' קלישתא וחששא בעלמ' דמשום חששא בעלמ' אין כופין לחלוץ אלא עבדינן הרחקת ר"ת ז"ל כמו שכתב מהר"י קולון ז"ל בסי' ק"ב ולכך לא שלחו אלא כר ואליבא דר"א ולפי' נמי קא אלים פירכי' דאיכא למימר דאה"נ דליכא איסורא דרבנן ממש אלא חשש בעלמ' קא חייש ר"ע דלכתחלה לא תתיבם אבל אין כופין לחלוץ וכדכתבינן ור' אליעזר במקום מצוה לא חייש לה כלל ומ"ה שלחו ליה תחלוץ חליצה גמורה ברקיקה ומיהו השתא דמכרעינן מצד הבבא עצמה דפסולה היינו לפוסלה על האחין כשאר כל מקום ששנינו חליצה פסולה מעתה תקשי לשלחו ליה דהא ר"ע קא פסל רקיקה כשאר כל פסולי דרבנן ואמאי לא גזרי נמי אינהו שלא תחלוץ ברקיקה ומהדר מ"ש רקיקה ומ"ש קריאה פי' לדידך דבעית למימר דמאי דקתני פסולה היינו איסור גמור דרבנן וכופין לחלוץ כיון דאיסור גמור דרבנן קא רביע עלה דגזרו שתהיה הרקיקה פוסלת על האחין כשאר הפסולין משום דכיון דהויא מתיקוני החליצה גזרו רקיקה אטו חליצה א"כ מ"ש קריאה ומ"ש רקיקה דאע"ג דהקריאה לא הויא מעשה והרקיקה הויא לה מעשה ולכך גזר רקיקה אטו חליצה מכל מקום הוה לן למיחש מיהא חששא כל דהו שלא תתייבם לכתחלה ואע"ג דלא נכוף לחלוץ משום דאין כאן פיסול גמור מ"מ נעביד הרחקת ר"ת ז"ל שכתב מהר"י קולון ז"ל בסי' ק"ב אבל מדקתני אין כאן בית מיחוש אלמא דלא חיישינן לה כלל וניחא במאי דכתי' דנקט מ"ש רקיקה ומ"ש קריאה ולא נקט בקוצר מ"ש רקיקה מקריאה דו"ק ותשכ"ח וקא מסיי' למילתיה דע"כ היינו טעמא דרקיקה דבתחלה לית' וכו' פי' משום דרקיקה ליתא אלא בתר חליצה מחלפא לאינשי ויאמרו מדרקק' ודאי חלצה לה ברישא וכו' והאי גזרה קלישת' היא דהיאך יאמרו דחלצה ברישא היכן הב"ד דלא משמע דאיירי בב"ד והיכן המנעל הראוי לחליצה והרי דרכה להיות רוקקת כל היום וכיון שכן הא דקתני פסולה אינו אלא חששא בעלמא וכגון זו אין כופין לחלוץ והוה ליה כאילו תנא יש כאן בית מיחוש כלפי מאי דתני בסיפא אין כאן בית מיחוש וכיון שכן לא קשיא עליה דשלחו ליה ולא מידי דאה"נ דר"ע לא פסל ברקיקה אלא דחייש מיחש בלחוד ומסקנא דגמר' דשלחו ליה ס"ל דרקיקה פוסלת מן התורה כר' אליעזר וללישנא בתרא נמי ע"כ ס"ל לשלחו לו דרקיקה פוסלת מן התור' דהא שלחו ליה יבמה שרקקה תחלוץ ואינה צריכ' לרוק פעם אחרת כי ההיא וכו' וכתב הרשב"א ז"ל דהאי לישנא דאינה צריכה לאו דוק' אלא ה"ק אינה צריכה ומכיון שאינה צריכה אף היא לא תרוק משום דאתו למשרי חלוצה לאחין ותדע לך דהא אמרי' כי הא דאתת לקמיה דר' אמי וההיא הא אמר ליה ר' אמי לר' אבא חלוץ לה וכו' ואפילו בעיא לחזור ולרוק לא שבקינן לה וכן כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל ואין הסדר מעכב וכו' או שרקקה ואחר כך חלצה וכו' חליצתה כשרה ולמה לא תחזור ותרוק על הסדר שמא יאמרו רקקה לבדה אינה כלום ואינה פוסלת על האחין ע"כ והשתא בשלמא אי ס"ל לשלחו ליה דהרקיקה פוסלת מן התורה היינו דלא שבקינן לעשות מצוה במאמרה משום רקיקה לבדה דפסלה מן התורה אבל אי לא פסלה אלא מדרבנן אמאי לא שבקינן לעשות מצוה במאמרה מחמתה דאפי' יאמרו רקיקה לבדה אינה כלום כיון דמדאוריתא הכין הוא לית לן למגזר אטו הא תדע דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות חרש שנשא פקחת וכו' לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפיקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש ע"כ והשיגו הראב"ד ז"ל שאינה מותרת לחרש שמא יאמרו גרש זה ונשא זה וכו' ותירץ הרב המגיד ז"ל דלא גזרו שמא יאמרו גרש זה וכו' אלא כשהראשון יש לו קידושין מן התורה אבל חרש שאין לו קידושין ולא גירושין דבר תורה אין לחוש שמא יטעו בו שאפילו יאמרו שגירש ואח"כ החזירה אינו עובר באיסור תורה ע"כ. וכן כתב הרב המגיד ז"ל בפ"ט מה' אישות על גט שיצא עליו קול של פסול והצריכוה גט שני לבטל לעז הקול וכתב ר"ת ז"ל שאינה צריכה להמתין ג' חדשים מזמן כתיבת השני ודחו התוס' ז"ל סברתו וסיים הרב המגיד ז"ל סברת ר"ת דלא גזרי אע"ג דליכ' אלא קול אחד משום דאפי' יאמרו ליכא לאו דאוריית' ולא חיישינן ע"כ. הילכך הכא נמי אי רקיקה לא פסלה אלא מדרבנן בעלמ' לא הוה שבקינן מלמעבד מצוה במאמרה משום הך חשש' דא"נ יאמרו כן אין כאן אלא חשש' דרבנן בעלמ'. ועוד אפי' תחזור ותרוק על הסדר ליכא למטעי שמא יאמרו דהרקיקה הראשונ' הית' לבתר חליצה דהיינו עיקר הגזר' דהא חזו דחלצי לה לבסוף ורש"י ז"ל בסוף שמעתי' גבי הא דפריך ותירוק ומה בכך ומשני נפיק מיניה חורבה וכו' כתב וז"ל אמרי רקיק' קמייתא לית בה מששא ולא פסלה מן האחין ומאן דחזי