רבי בצלאל אשכנזי ק

דמתיבמה סבר רקיקה בתר חליצ' הואי כי אורחה וקא שרי חליצה לאחין ע"כ. פי' לפי' איברא ודאי דלא איכפת לן במאי דיאמרו עלה דהך רקיק' דלית בה ממשא דהא כבר היא חולצת לבסוף אלא חיישי' פן יאמרו כן אפי' בעלמ' היכא דאין שם אלא רקיקה בלחוד והתם ודאי כי חזו דמתיבמה סבר רקיקה בתר חליצה הואי וכו': וכל אלו הם חששו' רחוקו' ודחוקו' והוו להו גזרה לגזרה לכך הנכון דשלחו לו ס"ל דרקיק' פוסלת מן התורה ואליבא דר' אליעזר וכדכתי' ופסק הרב ז"ל כותייהו ולכך דריש קרא כר' אליעזר ככה יעשה לאיש דבר שיש בו מעשה וקי"ל בכל דוכתא דהלכתא במאי דמכרעי אמוראי אפי' ביחיד כנגד רבים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בס' סדר עולם שחבר ובפ"ג מה' שבת פסק הרמב"ם ז"ל בההי' דאין נותנין פת בתנור וכו' אלא כדי שיקרמו פניה כר"א נגד ת"ק וכתב הרב המגיד ז"ל מפני ששאלו בגמר' מה היא כוונתו נראה שהלכ' כמותו הילכך הכא נמי כיון דשלחו ליה אזלי בשיטתי' דר"א כוותיה פסקינן במאי דאיירו ביה שלחו ליה ומיהו במאי דפליגי במתניתין להדיא ולא אשכחן שום אמורא דאיירי בהאי דינא כלל וסבר כותיה הדרינן לכללין דהלכ' כר"ע מחברו ור' אלעזר שמותי הוא ולכך פסק חלצה בלבד וכו' חליצתה כשרה כר"ע. ואם תשאל ומאחר דקי"ל בהא כר"ע דחליצתה כשרה כשחלצה לבד א"כ כ"ש דהוה לן למפסק דרקיקה לבד דלא פסלה וכדפריך גמרא אי ר"ע השתא ומה במקום מצוה דאיכ' למימר מידי דהוה אאימורין וכו' תשובתך הא פרישנא לעיל הך פירכא לשיטת הרמב"ם ז"ל דדוקא לר"ע דלא דריש אלא ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש הוא דפרכינן הכי דמנא תיתי דרקיקה פוסלת מן התורה דאע"ג דהסבר' נותנת להפך מ"מ הא איכא למימר מידי דהוה אאימורין ומיהו אנן כיון דחזינן אמוראי דסברי דרקיקה פוסלת מן התורה וחזינן בחלצה לבד דמייתי רבינו הקדוש במתני' פלוגת' דר' אליעזר ור"ע אלמא כוותיה דר"ע אית לן למפסק הילכך הכי אית לן למימר דקרא בכל מעשה מדריש וכר"א ומיירי קרא בין בחליצ' בין ברקיקה ומיהו אנן אית לן לאסוקי דרגא לחליצה ארקיק' דעיקר הדבר היינו החליצה וכדכתיב ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל והויא נמי מעשה באיש והילכך מאחר דאית לן מקרא דרקיקה פוסלת אית לן לאסוקי דרגא לחליצה דתהוי נמי מכשרת ודוקא לר"ע דהרקיקה לא שויא ולא מידי מן התורה הוא דאיצטריך קרא לאכשורי חליצ' לבדה ודריש ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה לאיש מיהו אנן דדרשי' ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעש' מועיל מעתה בלא שום קרא אחרינ' ידעינן שפיר דהחליצה מכשרת והרקיקה פוסלת דאית לן לאסוקי דרגא לחליצה ארקיקה וכדכתיב ואפשר דשלחו ליה חולקין אדר"א בזה דר"א דריש כל דבר שהוא מעשה מעכב ואלו אנן דרשי' כל דבר שהוא מעשה מועיל ופסק הרמב"ם ז"ל כשלחו לו ולכך אסקי דרגא לחליצה ארקיקה וכדכתבינן ותדע דהרמב"ם ז"ל לעיל כי פסק חלצה בלבד ולא קראה וכו' שחליצתה כשרה לא מייתי לה משום קרא וכי פסק תוב רקקה בלבד ולא חלצה וכו' הרי זו חליצה פסולה מייתי לה מדכתי' ככה עשה לאיש המעשה שהוא החליצה והרקיק הוא שמועיל וכו' פי' כיון דחזינן מהאי קרא דהרקיק' מועלת לפסול כמו החליצ' אית לן לאסוקי דרגא לחליצ' ולומר שהיא לבדה מכשרת וכדפסק הרב ז"ל לעיל ואילו הוה מייתינן דהחליצ' לבדה כשרה מדכתיב ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעש' באיש תוב לא הוה מצינן למימר דממילא הרקיקה פוסלת משום דנחתינן דרגת דמנא תיתי דמעשה בלבד מהני כלל דילמא אינו פוסל כלל וכדפריך גמ' מידי דהוה אאימורין וכדכתבינן לעיל לכך אמרי' דקרא בכל דבר מעש' מיירי ומעתה תרווייהו נפקי שפיר וכדכתבינן. כנ"ל שיטת הרמב"ם ז"ל והא דקא מסיים הרב ז"ל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת לא קאי אקריא' בהדי חליצה דהא ודאי פשיטא דאם הרקיק' אינה מעכבת כ"ש הקריאה דלא הויא מעשה כלל אלא ארקיק' קאי דכדי שיפסול הרקיק' אינה מעכבת הקריאה דאפי' רקקה בלבד בלא קריאה פוסלת וכדפתח הרב ז"ל בלשונו רקקה בלבד וכו': ואינה מועלת דאפילו איכא קריאה בהדי רקיקה אינה מועלת להכשיר והרי היא חליצ' פסולה וכדקאמר נמי הרב ז"ל מעיקרא או שרקקה וקראה ולא חלצה הרי זו חליצ' פסולה: ודע שיש בקצת ספרי הרב ז"ל הרי זו כחליצ' פסולה והוא טעות וצריך להגיה הרי זו חליצ' פסולה וכן נמצא בכתיבת יד המחבר ז"ל זו היא שיטת הרמב"ם ז"ל וכן היא שיטת הרי"ף ז"ל דמייתי משנתנו כצורתה ומייתי בקוצר תרי לישני דשלחו ליה לאבוה דשמואל והשמיט כולה שקלא וטריא דר"ע ומאי דמחלק גמרא בין קריאה לרקיק' אלמא משמע דבחלצה בלבד פסק כר"ע דחליצת' כשר' שמותי הוא והרקיק' פוסלת מן התור' ולכך כתב בקוצר שלחו לי' לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דאיפסלא לה מאחים ואיכא דאמרי וכו'. פי' במאי דפליגי לישני דללישנ' קמא תחלוץ חליצה גמור' ותחזור ותרוק וכדכתבינן לעיל קי"ל כלישנ' בתרא דאינה רוקקת לכך מייתי לישנ' בתרא ומשום דלא ברירא כולי האי בלישנא בתרא איהרקיקה פוסלת מן התירה לכך אייתי לישנא קמא דמינה שמעינן להדיא דפוסלת מן התורה ולמדנו נמי מלשון הרב ז"ל דהא דקאמר גמרא מכלל דאיפסלא וכו' לאו היינו הצעת קושיא אלא פרושי קא מפרש סברת שלחו ליה וכדכתבי' לעיל: נמצא דהרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בחדא שיטת' אזלי דהרקיק' פוסלת מן התורה ומה שכתוב בנמקי יוסף היינו פירושא דשקלא וטרי' דגמ' ולא נחית לפרש דעת הרי"ף ז"ל והאמת יורה דרכו. ומיהו רוב האחרוני' ז"ל סוברין דהרקיקה מצד עצמה לא שויא ולא מידי ואינה פוסלת כלל אלא דגזרו רבנן משום דאין דרך רקיקה אלא אחר חליצה הילכך אי לא הוה פסל' אתו לאחלופי בחליצ' דעלמ' להתיר' לאחין וקא מפרשי שמעת' כדכתבינן לעיל להרמב"ן והרשב"א ז"ל והרי"טבא ז"ל ולשיטה זו צריך שתהא הרקיק' בב"ד דבהכי איכא למגזר שמא יאמרו מדרקקה ודאי חלצה לה בריש' דאלו שלא בב"ד ליכא למגזר דהיכי יאמרו חלצה לה בריש' אטו חליצה עבדי לה שלא בב"ד וכן כתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ולשיטת הרמב"ם ז"ל שלא בבית דין נמי פוסלת דומיא דחליצה תדע דהרי הרב ז"ל השוה אותם לענין לפסול שכתב וז"ל שנאמר ככה יעשה לאיש המעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל וכו' משמע דסביר' ליה דאין לחלק בין רקיקה לחליצה בענין לפסול וכבר כתב הרב ז"ל דהחליצ' אפי' בינו לבינה פוסלת אלמא משמע דה"ה הרקיק' פוסלת אפי' בינו לבינה והכי מסתבר. לפי שיטתו כיון שהרקיק' פוסלת מצד עצמה מן התורה מה לי חליצה מה לי רקיקה בזה וניחא לשיטתו ז"ל דשלחו ליה לאבוה דשמואל בסתם יבמה שרקקה תחלוץ ולא פירשו דהיינו בבית דין אבל רש"י ז"ל פירש דבפני בית דין מיירי ומלשונו ז"ל משמע דאזיל בשיטת האחרוני' ז"ל דלמסקנ' משום גזרה דרבנן נגעו בה. אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא פירשו כן וכדכתבינא הילכך לדידהו אפשר דאפילו שלא בבית דין פסלה ומיהו מצאתי להרב בעל ההשלמה ז"ל דאזיל בעקבי הרי"ף ז"ל שכתב וז"ל חלצה ולא רקקה וכו' רקקה ולא חלצה ולא קראתה פסלה לאחין והכי נמי שלחו לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ אלמא ברקקה לחודה מפסלא לאחין אלמא כל יבמה יכולה לפסול את עצמה מן האחי' אם תרוק בפני אחד מהם ואם כן קשיא הא דאמרינן לעיל יבמה שגדלה בין האחים כשרה להתיבם אין חוששין שמא חלצה לאחד מהם ולא קתני שמא רקקה בפני אחד מהם לכך אני אומר שאין רקיקה פוסלת מן האחים אלא כשהוא בפני בית דין ולא דמי רקיקה לחליצה דאילו חליצה אין דרכה לחלוץ לאחד מן האחים וכיון שחלצה אפילו שלא בפני בית דין פסלה מן האחים להכי אמרינן אין חוששין שמא חלצה וכו' הא חזינן חיישינן שמא כוונה אבל רקיקה שדרכה להיות רוקקת כל היום אין הרקיקה פוסלת מן האחים אלא בבית דין וכן נראה מתוך פרש"י ז"ל שכתב יבמה שרקקה בפני בית דין תחלוץ אלמא בפני בית דין אין שלא בפני בית דין לא: ע"כ: גם הרב המאירי ז"ל כתב כן והוסיף לומר דבעינן בית דין המזומנין לכך וז"ל ולמדת שכל יבמה יכולה לפסול וכו' ומכל מקום דבר זה לא נאמר אלא בפני בית דין כמו וכו' שאם לא כן מה שאמרו שגדלה וכו' והיאך לא אמרו שמא רקקה בפני אחד מהם שהרי הרקיקה דבר מצוי עד שכמעט א"א שלא רקקה לפניו והיה לנו לחוש ולפסלה אלא שבענין זה אין הרקיקה שוה לחליצה שאין דרכה של יבמה לחלוץ לאחין וכל שראינוה חוששין שמא לחליצה כוונה ונפסלה לאחין אף שלא בפני בית דין אבל רקיקה שדרכה כל היום בכך אפילו ראינוה רוקקת אין חוששין לה אלא אם כן בבית דין המזומנין לכך. ע"כ. מעתה כיון דכל הני רבוואתא סברי דלא פסלה אלא בפני בית דין ופרשה הרב המאירי ז"ל דהיינו בית דין המזומנין לכך הילכך בנדון דידן שבאה פתאום בהיותו יושב בין אנשים וכמו שבא בשאלה אפילו היו שם כמה אין חוששין לה דהא לא מקרו בית דין כיון דלא הוזמנו לכך ומיהו יש לחוש בזה דמתוך לשונו של הר"מ במז"ל משמע דהרקיקה והחליצה שוין הם בזה ואפינו שלא בפני בית דין פסולה וכדכתבינן גם השמועה אשר פירשנוה לדעתו הכין משמע דשלא בבית דין מיירי כולה שמעת' וכדכתיבנא לעיל אבל מצד אחר איכא למידן דלא ניחוש להך רקיקה אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דגרסינן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב יבמה שגדלה בין האחין מותרת לינשא לאחד מן האחין אין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהן ופריך גמרא טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן והתניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא וכו' חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד ומשני ה"ק אף על גב דחזינן אין חוששין שמא כוונו ואיכא דאמרי טעמא דלא חזינא הא חזינא חוששין ודקא תנא בעי כוונה ה"מ לאשתרויי לעלמא אבל לאחין מפסלא עד כאן והקשו הרמ"בן והר"שבא ז"ל מאי קא מקשה ואזיל מברייתא דחליצתה פסולה נמי הכי משמע דחיישינן לומר דפסולה מן האחין ולעלמא לא משתריא עד שיתכוונו שניהם דכל מקום שאמרו חכמי' חליצה פסולה היינו שפסולה ופוסלת מן האחין כדאמרינן בריש פרק כל הגט ותנן נמי החולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואמרינן עלה זו דברי ר"מ אבל חכמי' אומרים אין חליצת קטן כלום אלמא חליצה פסולה מסתמא פוסלת מן האחין ולקמן אמרינן בהדיא דאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה ולבתר דחליץ אמר ליה מינך איפסילא לה אלמא אף על פי שלא נתכוון הוא לחלוץ לפטרה נפסלה עליו: ובתשובה להרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל רבו של הרמ"בם ז"ל תירץ דהא דאמרינן לקמן מינך איפסלא לה אטעויי הוא דמטעי ליה כי היכי דליחלץ לה חליצה מעליית' והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דהא ברירנא מהני ראיות דודאי פסולה ופוסלת הוא דקאמר ע"כ והתוספות ז"ל כתבו לקמן בשמעתא דשלחו ליה לאבוה דשמואל דפלוגתא היא דאיכא מ"ד בכל הגט כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה אינה פוסלת על האחין ובפ' כל הגט מפרשים שמועה דפליגי בהכי ואפשר דשיטת הרב בן מיגש ז"ל כשיטת התוס' ז"ל ולא קשיא ולא מידי והא דאמרינן לקמן זו דברי ר"מ וכו' היינו כמ"ד כל מקום שאמרו חכמים פסולה ופוסלת ומצאתי לס"מג שכתב וז"ל וצריך שיתכוונו שניהם לשם התרת חליצה כדאמ' רבי יוחנן אני שונה בין נתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין נתכוונה היא ולא נתכוון הוא אינה חליצה עד שיתכוונו שניהם ע"כ והוא ז"ל קא כייל לקמן דכל מקום שאמרו שאין החליצה כלום וכו' ומותרת להתייבם וכל מקום שאמ' חליצתו פסולה וכו' ואינה מתייבמת וכו' ושוב לקמן כתב וז"ל מכל אלה הטעמים יש