רבי בצלאל אשכנזי צו

ומכל מקום הוזקקו לפרש דס"ד השת' דאפילו מדרבנן לית ליה זכיה משום דקשיא להו מאי דהוקשה להו לתוספות בדיבור המתחיל אי אמרת בשלמא וכו' דמנא לן דלר' יוסי קטן זוכה מן התורה דילמא אינה אלא מדרבנן ואביו לא זכי מיניה כלל ולהכי מלקט בנו ואחריו פי' לפי' ובהכי ניחא דלא תקשי אדשמואל דשמואל נמי ס"ל דא ת ליה זכיה מדרבנן אלא דרבנן קא מהדרי בתר זכותיה דאב וגבי מציאה כדי שיהי' לאב אמרו טעמא דמריצה גבי לקט שיוכל ללקט בנו אחריו אמרו דאביו לא זכי מיניה בלל ויש ליתן טוב טעם ודעת דהמציאה דרכו להריצה לאביו לפי שלא נראתה לאביו מעולם וראה זה חדש בעי להריצה לאביו ולזכוייה אבל לקט הנופל מתוך מגלו או מתוך ידו של אביו כשמקבץ השבלים חושב הקטן שמדעתו נפל ואין לו בה חפץ ואינו מריצה לאביו ורוצה לזכות לעצמו ואפילו אם מצוהו שילקט אחריו הא ודאי שאינו אומר לו שילקט בעבורו אלא לעצמו ורש"י ז"ל כתב ילקט בנו אחריו מותר לבנו של פועל אם עני הוא ללקוט אחר אביו וכו' ע"כ. משמע דאינו אומר לו האב שילקט אלא הבן מעצמו הולך ולוקט: עוד יש לחלק בקל כמה חלוקים בין מציאה ללקט מאחר דעיקר הזכיה אינה אלא מדרבנן ואין להאריך ומכל מקום עיקר כוונת קושי' התוס' לומר דבהכי ניחא לשמואל ולא תקשי ולא מידי ואם לא תאמר כן אין טעם לקושייתם דמאי אהני לן במאי דנימא דאינה אלא מדרבנן ואביו לא זכי מיניה כלל והא סוף סוף אכתי קשיא לשמואל ודוחק לומר דהקשו כן לומר דבזה ניחא קושיא דר' יוסי דלקמן דא"כ לא הוה להו לאקשויי הני קושיי אלא לקמן גבי הא דפריך וסבר ר' יוסי מציא' קטן וכו' אלא ודאי לארווחי דלא תקשי אדשמואל הקשו כן והראב"ד ז"ל והרא"ש ז"ל והר"ף ז"ל הוזקקו לעקם לישנא דגמר' ולפרש דלאו בדוק' נקט מדאוריית' לתרץ הך קושיא דלשיטתם ודאי פריך גמרא שפיר אפי' תימר בההיא דלקט דלא זכי אלא מדרבנן אכתי קשיא דהא לשמואל לא זכי כלל ואפי' מדרבנן

ואם תשאל והרי ע"כ קושית התוס' במקומה עומדת לקמן גבי הא דפריך בסמוך וסבר ר' יוסי וכו' ומה הועילו במאי דנדחק לעקם לישנא דגמרא

תשובתך לקמן לא קשיא כולי האי דהא קפריך ממשנה שטעם התקנה מפורש בה דהיינו מפני דרכי שלום דלא ליתי לאנצויי אם יקחו מידו מה שזכה בו ומה שאמרו חכמים מפני דרכי שלום ואין מוציאין בדיינין קאמר ר' יוסי שמוציאין בדיינין והילכך איכא למימר דלא קשיא ולא מידי דבע"כ תנא דלקט ס"ל דאית ליה זכיה מדאוריית' דאי מדרבנן מפני דרכי שלום וכדקתני אידך מתני' קשיא אטו מפני דרכי שלום יתקנו שיגזול הלה את העדים והכין דייק רש"י ז"ל שכתב לקמן וז"ל מדבריהם מפני דרכי שלום ונ"מ מדר' יוסי הא אתא לאשמועינן דהחמירו חכמים בתקנתן: בגזל גמור להוציאו בדיינין וכיון דמדאוריית' לית לי' זכיה נמצא אביו גוזל את העניים ע"כ: וכן תירץ הרא"ש ז"ל להדיא וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ודוק שכתב רש"י ז"ל מדבריהם מפני דרכי שלום משמע דאילו היה מדבריהם ולא מפני דר' שלום אלא שתקנו כן לקטן שזכה בו בעין הגדול מדאורייתא מעתה הוה מצי לתרוצי מה דתריץ לקמיה נמצא אביו גוזל את העניים וכדכתיבנ' דשפיר מצו רבנן לתקוני דיהיה זכי' לקטן אע"ג דממילא לא יזכו עניים בלקט ולקמן נאריך בזה בס"ד והלכך עלה דשמואל לא מצינן לתרוצי הכי דאי ס"ל לשמואל דמדרבנן אית ליה זכיה ע"כ לאו היינו מפני דרכי שלום דאי מה"ט הוא דאית ליה זכי' בקל יש להשיב מפני מה מציאת קטן לאביו דכיון דעיקר זכייתו הוא מפני דרכי שלום דלא ליתי לאנצויי ודאי לגבי אביו ליכא למיחש להכי ואדרבה לגבי אביו איכא למיחש חש משום איבה והקטן לא אתי לאנצויי בהדי אביו דדעת הקטן קרובה היא אצל אביו והילכך לא היה צריך שמואל למבעי מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו דממילא ידענו טעם הדבר מטעם התקנה דמעיקרא וגם לא היה צריך להאריך שמואל במהירו' הקטן ולומר שבשעה שמוצאה מריצה וכו' ואינו מאחר בידו אלא ודאי מדבעי שמואל טעמא והאריך בטעמו כולי האי משמע דאי ס"ל דהקטן זכי לנפשיה לאו היינו מפני דרכי שלום בלחוד אלא כך תקינו ליה רבנן שיהיה לקטן זכיה כעין הגדול ולכך בעי מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו ולא לעצמו ופריך גמרא למימרא וכו' נמצא לפי זה דעיקר מאי דקשי' להו לתוס' היינו עלה דא"א בשלמ' דקיימי ביה ומייתי נמי וכן בסמוך וכו' לאלומי קושייתם ולשלול פי"הר"ף ז"ל אבל הר"ף ז"ל ודעימיה פירשו דהשתא ס"ד דקטן לא זכי לנפשיה כלל ובעי שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו ולא יוכלו אחרים לחטפה מידו והכריח גמרא לפרש דברי שמואל כן מדהוצרך לטעמא דמריצה ולא פירש טעמא דאיבה וכדכתבינן לעיל והתוס' ז"ל תרצו קושייתם בענין אחר דמסתמא לא פליג ר' יוסי אכמה משנות דלכולהו אית להו יד בן כיד אביו הילכך בע"כ אית לן למימר דאבוה זכי מיניה ואפי' תימר נמי דס"ל דאית ליה לבן זכיה מדאוריית' שייך שפיר למימר יד בן כיד אביו מאחר דאבוה קא זכי מיניה וכדאסיקו בתוס' בסוף הדבור וכדבעי' למכתב בס"ד

עוד הוזקקו הראב"ד והר"ף ז"ל לפרש כן משום אידך קושיא דקשיא להו לתוס' ז"ל דנימא לעולם זכי לנפשיה מדרבנן ובתר הכי זכי אבוה מיניה משום איבה ומ"ה מלקט פי' ולא תקשי ממתני' אדר' יוסי דשפיר מצי סבר רבי יוסי דמציאתו לאב וכיון דאעיקר דינא דמתני' ליכא לאקשויי מההיא דלקט מעתה אדשמואל נמי לא תקשי דחלוק הטעמים בקל יש לתרץ דגבי לקט לא מצינן למימר שפיר טעמא דמריצה וכדכתבינן לעיל וגבי מציאה לא מיתרצ' שפיר טעמא דאובה דכיון דס"ל לשמואל דקטן דמתני' היינו קטן ממש ואפי' אינו סמוך על שולחנו מעתה אין האב מקפיד כ"כ על מציאתו כיון דאינו מפרנסו אבל על הלקט דאיהו מייתי ליה ללקוט אחריו אם אינו נותנו לו איכא איבה ואע"ג דדייקינן לעיל ממה שכתב רש"י ז"ל ילקוט בנו אחריו מותר לבנו של פועל אם עני הוא וכו' ע"כ: דהבן מעצמו הולך ללקוט מ"מ מראה לו הדרך ובשלו הוא הולך ולוקט והילכך איכא למיחש לאיבה טפי והילכך שפיר נקט שמואל טעמא דמריצה אע"ג דאית ליה גבי לקט טעמא דאיבה ואפשר נמי דעיקר סמיכותיה דשמואל אטעמא דאיבה אלא דנקט טעמא דמריצה משום קטן דאינו סמוך על שולחן אביו ומ"מ אי מוקמת מתני' משום טעמא דאיבה וזכי לנפשיה מדרבנן לא קשי' כלל והיינו קושית התוס' ולכך פירשו הראב"ד והר"ף ז"ל דהשתא ס"ל דלשמואל לית ליה לקטן זכיה כלל ואפי' מדרבנן והשתא פריך גמרא שפיר וניחא קושית התוס' ז"ל

והתוספות ז"ל תרצו דאיברא ודאי דהא דקאמר גמרא למימרא דסבר שמואל קטן לית ליה זכיה לנפשיה מדאוריתא בדוקא נקט מדאורית' אבל מדרבנן אית ליה ואפ"ה פריך שפיר דמדרבנן אין סברא שיתקנו שתי זכיות שיזכה הבן קודם ואח"כ יזכה האב ממנו אבל כשזוכה מן התורה אתי שפיר שזכייתו מן התורה תקדים לזכיית אביו הילכך אי מדרבנן הוא בשעת זכיית הבן בא לו זכיית האב משום דבשע' הגבהה לוקחה להריצה לאביו והילכך אי אמרת דזכייתו אינו אלא מדרבנן תקשי אמאי ילקט בנו אחריו והרי זכייתו וזכיית אביו באין כאחת אלא ודאי זוכה לנפשיה מדאורית' ואבוה זכי מיניה משום איבה שסמוך על שולחנו ותקשי לשמואל דסביר' ליה דזכייתו אינו אלא מדרבנן וכדכתיבנ' זו היא שיטת התוספות ז"ל בלי ספק ומאן דאוכח מלשון התוס' דסביר' ליה לתוס' דשמואל סביר' ליה דאין לקטן זכיה כלל לא חש לקמחיה ולא ראה מאורו' התוספות מימיו חדא דאם כן לא קשיא ולא מידי מכל מאי דאקשו ז"ל וכדכתיבנ'. ועוד דבהדי' כתבו אלא אי מדרבנן הוא וכו' הא קמן להדיא דקא מפרשי דכי קאמר גמרא אלא אי אמרת קטן לית ליה זכיה לנפשיה כי קא מלקט וכו' היינו פירושו דלית ליה זכיה לנפשיה מדאורית' אבל מדרבנן אית ליה והיינו דשמואל. ועוד דהראב"ד והר"ף ז"ל כתבו דגמר' הוכיח כן דסביר' ליה לשמואל דלית ליה זכיה כלל מדלא נקט טעמ' דאיבה והתוס' ז"ל כתבו בסמוך דלכך לא נקט טעמא דאיבה משום דמשמ' ליה לשמואל דמתניתין מיירי בקטן ממש ואף על פי שאינו סמוך על שולחנו דליכא איבה

ואם תשאל הרי לא כתבו התוס' כן אלא אי אמרינן דהיה הקטן זוכה לנפשיה מן התורה דאין להם לחכמים לתקן שיהיה של אביו משום איבה כל שהוא כיון דאינו סמוך על שולחנו ומיהו אי אמרינן דאינו זוכה אלא מדרבנן שפיר הוה מצינן למימר דיש להם לחכמי' לתקן משום איבה כל שהוא כיון דעיקר זכייתו אינו אלא מדרבנן והילכך שפיר מצינן לאוכוחי דס"ל לשמואל דאין לקטן זכיה כלל מדלא קאמר טעמא דאיבה וכמו שכתבו הראב"ד ז"ל והר"ף ז"ל ואפילו למאי דכתבו התו' ז"ל בסמוך

תשובתך כיון דס"ל לתוס' דנדי שמואל מלמימר דזכי מדאוריתא וטעמא דמתניתין משום איבה מחמת דמשמע ליה דמתניתין קטן ממש קתני אמטו להכי מצינן למימר גמי דאיבר' דשמואל סבירא ליה דזכי לנפשיה מדרבנן ואפ"ה לא קאמר טעמא דאיבה משום דמשמע ליה דבקטן ממש איירי מתניתין ואפינו אינו סמוך על שולחנו וס"ל דבהכי ליכא איבה כלל וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל והילכך ליכא הוכחה כלל מההיא דשמואל סבירא ליה דקטן לית ליה זכיה כלל

ומכל מקום משמע להדיא דלשיטת התוס' ז"ל לעולם ס"ל לשמואל דאית ליה זכיה מדרבנן ועוד ראיתי דמייתי ראיה להפך ממאי דכתבו התוספת לקמן בענין עירב גבי הא דר' יוחנן ובהאי ודאי מחזי דאזיל בתר איפכא דאדרבה לשון דידו כיד אביו מחזי דאיהו אית ליה יד וכמו שכתב מעכ"ת תדע דלעיל נמי כתבו דלכולהו משניות יד בן כיד אביו משום דאבוה מיניה קא זכי ואף על גב דזכי לנפשי' מדאורית' וכדכתבינן לעיל ועוד דהא לר' יוחנן נמי דאות ליה גדול וסמוך על שולחנו זהו קטן כתבו התוספות דאינו זוכה בעירוב וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב על ידי בנו הגדול וכו' הא קמן אף על גב דגדול הוא ויש לו זכיה מן התור' אינו זוכה בעירוב דידו כיד אביו כיון דמציאתו וזכיותיו לאביו

ואכתי יש לדקדק שכתבו התוספות בדיבור המתחיל שמואל טעמא וכו' בסופו וז"ל אלא ודאי לא זכי לנפשיה כלל אלא לאביו שבשעת הגבהה מגביה לצורך אביו. ע"כ. משמע דבעו לפרושי דלשמואל לית ליה לקטן זכיה לנפשיה כלל ולעיל הוכחנו דס"ל ז"ל דזכי לנפשיה מדרבנן וכן כתבו להדיא בדיבור המתחיל אי אמרת בשלמא וכו' אלא אי מדרבנן הא בשעת זכיית הבן בא לו זכיית האב וכו' וכדכתבינן לעיל גם רש"י ז"ל כתב וז"ל אלא אמר אביי רבי יוסי נמי כתנא דידן סבירא ליה דקטן לית ליה זכיה וכו' ע"כ וכתב עוד לקמן וז"ל ופליגא דשמואל דפרש טעמא דמתניתן משום דלית ליה זכיה: ע"כ. משמע דבעי לפרושי דלשמואל לית ליה זכיה לקטן כלל ואפי' ונ"ל פירוש השמוע' לשיטת התוס' כן אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו וכו' פי' ממה נפשך אי אין זכיה לקטן כלל אמאי מציאתו לאביו והרי כל הקודם בו זכה דאכתי לא זכה ביה אדם דבשלמא בתו אף על גב דלית ליה זכיה מציאתה לאביה מחום דכל שבח נעורים לאביה וכדפרש"י ז"ל במשנה ואי אית ליה זכיה לקטן אפילו מדרבנן אמאי מציאתו לאביו ליהוי לעצמו