רבי בצלאל אשכנזי צג

ידע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו מ"מ מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו כיון שלא חשש לקרותו וכו' והרי הוא חייב בכל אותו חיוב אעפ"י שלא לוה מדרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב כלו' אף על פי שלא היה חייב לו וק"ל ברבי יוחנן עד כאן

ומ"מ נראה לי ברור דכל שהוא עצמו חתום על הכתב דלא מצו אמרי אנאמנו' לא חתימנא וכ"ש דלא מצו אמרי דלא ידעו לקרו דחזקה דכל שהוא חותם ודאי ידע וקרא ואפילו לדעת הרב רבינו מאיר ז"ל דס"ל דכל שידוע לב"ד שאינו מבין שומעין לו כמו שכתב הרשב א ז"ל בתשובה איכא למימר דע"כ לא קאמר אלא בכתובה דעדים הוא דקא מחייבי ליה ואיפשר שהעדים חשבו שהיה מבין מה שקראו לפניו ולכך לא הודיעוהו בעל פה אבל כשהוא בעצמו חותם ועל חתימתו אנן מחייבינן ליה הא ודאי דחזקה הוא דלא חתים עד שידע מאי דאכתיב עליה אי נמי דגמר בדעתיה להתחייב בכל הכתוב עליו וכמו שכתב. הרשב"א ז"ל בתשובה דכתיבנא בסמוך והיא בתשובות להרמב"ן ז"ל סימן ע"ז והיא אצלי מכתיבת יד להרשב"א ז"ל והשואל היה הרא"ה ז"ל והילכך בנדון דידן כיון דהקהל עצמו חתימי עליה לא יכלי למימר אנאמנות לא חתימנא ולא מצו למימר דלא ידעו לקרות ואין לחלק משום דהוי מילתא דבינו לבין יוצרו דחתימתן מוכחת דקבלו כל אותן החומרות על נאמנותו ואם שוב יאמרו דלא ידעו ולא הבינו אין שומעין להם דהרי מכחישין חתימתן ועלינו מוטל שלא יעברו על מאי דמשמע לן שקבלו מתוך כתבם ויש לזה כמ' ראיות ואין להאריך בזה

ומיהו מטעמא אחרינא איכא למיפטרינהו ואפילו יאמרו דחתמו על הנאמנות דהא ודאי אותם שצוו לחתום אפילו יודו ויאמרו שצוו לחתום על הנאמנות שוב נאמנין לומר שפטרם דכתב הטור ז"ל בסימן ע"א וז"ל כתב בעל התרומות טען המלוה כשהלויתיך התניתי על פה שאהיה נאמן עליך כשני עדים והלוה אומר הין אבל פרעתיך נאמן עד כאן. ואפילו אותם שחתמו ממש אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואין העדים מכירין חתימתן אלא מפיהם אנו חיין אפילו יודו נמי ויאמרו שחתמו על הנאמנות נאמנין לומר שפטרם ואף על פי שהרב בעל העיטור ז"ל חולק וכמו שכתב הטור סימן ס"ט רבים חולקים עליו ולהם שומעין וגם הרשב"א ז"ל בתשובה האריך בזה ודחה דעת העיטור ז"ל בשתי ידים גם הטור ז"ל סתם דלא כוותיה בסימן פ"ב מעתה בנדון דידן אף על גב דיבאו העדים החתומין ויעידו מפיהם ולא מפי כתבם שפלוני ופלוני בטו בפיהם ובשפתותיהם הנזירות והשבועה אם לא יעידו בפירוש גם על הנאמנות אף על גב דהם יודו על הנאמנות נאמנים לומר שפטרם

והילכך כיון דאותם שצוו לחתום וגם אותם שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נפטרו מעתה כולם נפטרו דלא נתקשרו הנשארים אלא על דעת שכל הקהל איש באחיהו ידבקו ולא יתפרדו וכמו שכתב הרב המובהק גדול הדור

ומסתברא לי דאפילו אם המיעוט בלבד נפטרו גם הרוב הם פטורין דבדבר מינוי חכם מסתמא שום אחד לא נתקשר אלא אדעתא שיהיו כל הקהל בקשר אחד אין פרץ ואין יוצא ואין צוחה בקהלם אפילו דל מרעהו לא יפרד תדע שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל כל ענייני הצבור אין למקצת הצבור רשות לעשותם בלתי הצבור כלו שהצבור כשותפים הם בכל העניינים המוטלים על הצבור ובכל המנויים שצריכים לצבור בנאמנים וגובי המס ושלוחי הצבור וכל כיוצא בהם וכן באיזה ענין יפסקו מה שיפסקו וכל כיוצא בזה וכל שאינם נוהגין כן עושין שלא כדין אלא אם כן הם אנשים ממוני' על ענייני הצבור בכלל והם קרויים בדברי חכמים שבעה טובי העיר שאמרו כי הם כאנשי העיר וכן שלשה מבית הכנסת שהם כאנשי הכנסת וכמו שאמרו בירושלמי במסכת מגלה אבל אנשים אחרי' בלא הסכמת הצבור לא ואם עשו עשו שלא כדין ואין לכל חרם שיחרימו דין חרם לענין אסור החרמות אלא כלוטא וקללה בעלמא וכמו שכתוב במארה אתם נארי' וגו' הגוי כלו גוי ואמרו בע"ז בפרק אין מעמידין אי איכא הגוי כלו אין ואי לא לא וכן נהגו בכל הקהלות ששמענו שמעם ויש מקומות שבוררי' להם מוקדמין ונותנין להם כח בכל מקום ומקום כפי מה שמסכימי' עליהם ורוב המקומות עכשיו גדולי הקהל בעצה ובהסכמה עושין כל צרכי הצבור לפי שאי אפשר לנשי' ולקטני' ולחלושי הדעת להסכי' בצרכיה' והיחידי' בעלי העצה מן הסתם כאפוטרופסין עליהם לפקח על כל הענייני' הצריכי' ומכל מקו' אם קצת מהקהל אפילו מאותם האחרי' שאינן גדולי העצה מוחין מחאת' מחאה כל שלא קבלו עליהם בפי' וכמו שכתבתי וכל שכן אם קצת מאות' בעלי העצה מוחין במה שעושין קצת' ולפיכך אני רואה שכל מה שעשו מקצת הקהל שלא מדעת שאר הקהל ושהיו מקצת אות' בעלי העצה מוחין מה שעשו לא עשו ולא כלום ואין לחרם דין חרם כמו שאמרתי דאי ליכא הגוי כלו לא וחרם שהחרימו שיהיה אחר ש"צ בבית הכנסת שהצבור נועדים שם ולזמן ידוע שלא מדעת כת האחרת וכל שכן על כרחם וכו' עד כאן. כן כתוב בתשובת הרשב"א ז"ל הנמצאות אתנו. גם בתשובת הדפוס בסימן ש' על דבר מינוי שליח ציבור לא חשש אל הרוב דוק ותשכח הא קמן דסבירא ליה להרב ז"ל דבכל המנויין בעינן הסכמת הציבור כלו ואין מעשה הרוב כלום כשהמיעוט מוחין ואפי' החרימו על מנויים אין לו דין חרם דהרי הם כשותפין בזה וצריך הסכמת כולם הילכך בנדון דידן כיון שבעיקר קבלת מינויו היה כח ביד המיעוט לעכב אלמא הרוב על דעת המיעוט נתקשר ואם המיעוט נפטרו גם הרוב נפטר ואפילו אם יהיו הפטורים מקצה הקהל מכל מקום לא חשיבי מהכת שכתב הרב ז"ל שהיחידי בעלי העצה מן הסתם כאפוטרופוסים עליהם דהא הוכרחו להחתימן בקבלת מינויו אלמא דלא סמיכי עלייהו וצריכין להסכמתם וכיון שכן אפילו אם המיעוט בכמות באיכות מהחתומים הם פטורין גם השאר פטורים

ואם תשאל והרי הרשב"א ז"ל גופיה השיב בתשובה וז"ל שאלת הסכימו הקהל לעשות תקנות והחרימו עליהן וא' מו הקהל מחה אם חייב היחיד לקבל עליו אות' הסכמה תשובה שורת הדין בהסכמת בני המדינה כל שהרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהן אין משגיחין לדברי היחיד שרוב כל עיר ועיר אצל יחידיהם הם כבית דין הגדול אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזירתם קיימת והעובר על החרם שלהם ענוש כדכתיב במארה אתם נארים וכו אלא שמנהג המקומו' שחוששין להמחאת היחידים לכתחלה ולא מן הדין אלא שנהגו סלסול בעצמן אבל מכל מקום אם רצו לגדור ולתקן ויש בתקנתם מועלת או גדר פרצה והיחידים באים לעכב אם אין הצבור משגיחין בהם ומעמידים הדבר על קו הדין הרי זה דרך ישרה שיבור לו כל הצבור וצבור ע"כ אלמא דמדינא לא חייש למיעוטא

תשובתך שניא היא תקנות וגדרים מענייני צבור כגון מנויים וכיוצא בהם דתקנות וגדרים ראוי לילך אחר הרוב ועל זה אמרה תורה אחרי רבים להטות דאי לא תימא הכי אין תקנה וגדר לצבור לעולם כי שכיחי מיעוטא המתפרצים אבל בענייני הצבור הרי כולן כשותפין הן והמיעוט יכולין למחות וכיוצא בזה כתב מהר"י קולון ז"ל סימן קפ"א ואיפשר דגם הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ששי דאזיל בתר רובא ולא חש למיעוטא דבתקנות וגדרים דווקא מיירי ולא במנויים וכיוצא בזה

והילכך הדין פשוט שכל הקהל הם פטורים בטענתם הראשונה לבד: וכל שכן אם כדבריהם כן הוא שבסבתו לטבח הובלו כתוא מכמר לפני ערכאותיהם דלא מהני ליה הנאמנות ואפילו אם לפי דעתו עברו על החומרות בכי האי דינא לא עביד צורבא מרבנן אלא להגישם לפני משפט האלדים ואם שגה בראה פקה פלילה הלא לאמונה תהיה זאת לו לפוקה ולא רבי יתקרי ואזל ליה מהמנותיה דכך לי מכשול עון זה לאשר לאיש אשר נשאו לבו ליישב על המשפט כמו נמצא המלוה כפרן דנתבטל נאמנותו וכמו שכתב הטור ז"ל בסימן ע"א

ובר מן דין ומן דין או מן סרמיסין וסרמוטין הוא וכל שכן אם לא הגיע אפילו לגדר זה דלא ידע אפילו צורתא דשמעתא אלא בידיעת בית רבו דהא ודאי פשיטא דהקהל פטורים ומבורכים אשר ל' ו מלחצב להם בארות נשברים אשר לא יכילו המים וברחו להם מקור מים חיים ומעיקרא לא חל הנדר והשבוע' דהא לא העמידוהו אלא לנחותם הדרך הישרה ולהודיעם את חקי האלדים ושילבישם בגד ישועות נפשם וירביץ תורה ביניהם יורה יורה ידין ידין כאשר כתוב בשטר מינויו ומי שלא דרך נפשו עז ותושיה את הישרה יעקש ואם הבור רק מה ידלו ממנו הלא לאמונה מי מצור ישאבו ובלואי הסחבות היאך ילבישם בגד ישועות ואיכה ירעה מי שלא הגיע לרועה צאן ואיכה ירבץ תרביצא אשר ימשש בצהרים באפלה הילכך ודאי דנדר טעות הוי וכמו שכתב הרב המובהק נרו ותנן נמי קונם שאני נושא את פלונית כעורה והרי היא נאה שחורה והרי היא לבנה קצרה והרי היא ארוכה מותר בה לא מפני שהיא כעורה ונעשת נאה וכו' אלא שהנדר טעות פי' אף על פי שלא התנה בנדרו אם היא כעורה אפ"ה מותר בה כשנודע שהיתה נאה שאילו ידע שהיתה נאה לא היה נודר ולהכי נקט והרי היא נאה ולא סגי ליה במה שאינה כעור' דדילמא מאחר שאינה נאה הרי היא כעורה בעיניו ושפיר נדר וה"ה נמי איפכא קונם שאהא נושא את פלונית נאה והרי היא שחורה לא חל הנדר ואינו צריך לנושאה דהויא ליה נדר בטעות ונדון דידן להא דמיא ויש עוד כמה משניות דמוכחי להדיא דכל כה"ג נדר טעות הויא גם בעלי התשובו' האריכו בכיוצא בזה ומפי כולם נזרקה דכל כיוצא בזה בטל הנדר מעצמו ולא חל כלל והאריך ריב"ש ז"ל בכיוצא בזה סימן של"א על ידי שם

וכתב עוד הריב"ש ז"ל בתשובה סימן קצ"ה על דבר הסכמה שנעשה במינוי סופר וז"ל אבל מה שנראה ברור הוא הוא שנתלי' מתנתם בהיות הסופרים הגונים ונאמנים במלאכתם דודאי לא עלה על דעת שיתנו הספרות לחשודים על העבירות וזו היא אומדנא דמוכח אף אם לא נכתב אין צריך לומר שכתבו כן בלשון ההסכמה שהם ראויים והגונים ונאמנים וכו' ע"כ ואם במלאכת הספרות כתב הרב כן כ"ש במלאכת התורה כולה להורות ולדון דמי שלא הגיע להוראה ומבקש לקפוץ בראש מחריב העולם ומכבה נרה של תורה ומחבל כרם ה' צבאות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות תלמוד תורה והילכך פשיטא ודאי ששום קהל אפילו כבני בשכר לא יקבלו איש כזה לראות באורו אור התורה כ"ש קהלה קדישא במדינה מהוללה מקדם ומאז היא ישועתה לנו ולפתח עינים בתורה ובמצות ודבר ה' ממנה תצא והילכך הפה והלב היו שוין כי איש כזה לא קבלוהו ולא האמינוהו עליהם

ומי שרצה להקימו ולחייב הקהל מפני שמעיקרא קבלוהו מפני ששני ראשי הקהל היה להם וכו' כאשר בא בתשובת החכם נרו הא ודאי לא חש לקימחיה דהיינו אומדן דעתא נגד מה שהוציאו בפיהם והוה ליה גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים וכ"ש דכלל גדול מסר לנו הרשב"ץ ז"ל באומדנות וז"ל הוי יודע שאין לילך אחר אומדן דעתא אלא בדברים שאין לפקפק כלל שלא היה בן דעת הנותן או הנשבע ושיהיה הדבר ההוא מפורש מן הסתם כאלו פירשו וכל אותן שהזכרתי למעלה כולן הן על דרך זו שאפילו הבעל דין החולק אינו אומר שלא היה כן