רבי בצלאל אשכנזי עט

והעידו דגדולה בשנים הית' כשנתקדשה לראובן הא ודאי דלא חיישי' להו דמעשה ב"ד עדיף ולא מצי ראובן בעדיו דקא מסהדי חצי עדות לגרועי מידי ממעשה ב"ד שנעשה ואפי' שלא מיאנה אלא בפני שנים דבהכי סגי אפילו לכתחל' לדעת הרמב"ם ז"ל ודעימיה מ"מ נראה להקל ודע דתרי ותרי לא הוי' אלא ספיק' דרבנן דבפ"ד אחין שקלו וטרו אי תרי ותרי ספיק' דאורייתא דמדאוריית' לא אמרי' בתרי ותרי אוקי מלת' אחזקה או דרבנן דמדאוריית' אפילו בתרי ותרי אמרי' אוקי מלתא אחזקה אלא דרבנן אחמור והסכמת האחרונים ז"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן ובפ"ב דכתובות גבי הא דתני' שנים אומרים נתקדשה וכו' ואם נשאת לא תצא שנים אומרי' נתגרשה וכו' ואם נשא' תצא ופריך גמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא והקשו בתו' שנא ושנא דרישא אית לן לאוקומה בחזקת פנויה וסיפ' בחזקת א"א ותרצו בזה שני תרוצים ותירוץ ראשון היינו דבריש' אע"ג דאית לן לאוקומ' בחזקת פנויה מ"מ תרי ותרי ספיקא דרבנן היא כדמוכח בפ"ד אחין והוה לן למימר תצא מדרבנן: ועוד תרצו תירוצי אחרי' והרשב"א ז"ל ומפרשי' אחרי' תרצו דלמאן דאית ליה תרי ותרי ספיק' דאוריית' קא פריך ואע"ג דקי"ל כמאן דאית ליה ספיקא דרבנן איכא למימר דלתרוצה אף למ"ד ספיקא דאורייתא קא אתי וכן שיטת הגמר' בכל מקום לארווחי ולתרוצי מתניתין ומתנית' אליב' דכולהו תנאי ואמוראי כל היכא דאיכ' לשנויי ולאוקומי ע"כ: נמצא דכולהו ס"ל כמ"ד תרי ותרי ספיק' דרבנן ופליגי אי תצא מדרבנן ומ"מ כיון דתרי ותרי לא הויא אלא ספיק' דרבנן דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקה דהיינו קטנה ופנוי' כמו שנולד' אלא דרבנן אחמור וכי אחמור היינו בתרי ותרי שקול אבל בכגון הא דמעיקר' באו עדים לסייע החזק' בשנים ובסימנים שוב לא אתו שנים בעדות שנים דהוה ליה כחצי עדות לבטל החזקה דמעיקר ועדות שלימה דקא מסייעי לי' תדע דבכתובו' פ' האשה שנתארמל' כתבו התוס' ז"ל בשם הר"י בר ברוך דלא אמרי' בכל הני אוקמוה אחזק' לפי שהשנים שמוציאין אותו מחזקתו של היתר הם מעידי' תחלה ומיד כשהעידו יצא מחזקתו ע"י עדותן ותו לא אמרי' אוקמא אחזקה ולהכי פריך לעיל מ"ש רישא ומ"ש סיפא דשנים אומרים נתקדשה העידו תחלה וכו' ע"כ. אלמא דשני ליה במי שמעיד תחלה לאורועי חזקה כ"ש לאוקומי חזקה הילכך בנ"ד דידן דאתו סהדי והחזיקו חזקתה שוב לא מרעינן לה אלא בעדות ברורה ואע"ג דר"י בעל התוס' פליג עליה דר"י בר ברוך היינו משום דשתי הכתות הם שוים בעדות דשנים אומרים נתקדש' ושנים אומר לא נתקדש' אבל בנ"ד אם עדי שמעון העידו תחלה בשני' ובסימני' ומיאנה בב"ד או לפני שנים ושוב באו עדי ראובן והכחישו עדי שמעון בשנים ולא בסימנים מסתבר' ודאי דאין לחוש לקדושי ראובן ואינה צריכ' ממנו גט כלל: ואכתי צ"ע אם עדי ראובן אינם מעידי' אלא בשנים ועדי שמעון אינם מעידי' אלא בשנים ולא אלו ואלו מזכירים סימנים כלל והזקנה מעיד' שלה היו לה סימני' וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' אישות כשבודקין הבת בין בתוך הזמן שהוא כל שנת י"ב בין קודם זמן זה בין לאחריו בודקין על פי נשי' כשרות ונאמנות ואפילו אשה אחת בודקת ושומעין לה אם הביאה אם לא הביאה ע"כ. ויש מוסיפין עוד דאפי' נשים קרובות בודקות אותה כדאי' במרדכי בפ' מצות חליצה מעתה אפשר לומר דנאמנ' כשני עדים בדבר הסימנים ומסתבר' דאינה נאמנת כלל ודבריה לא מעלין ולא מורידין דדוקא היכא שב"ד רוצין לבדוק בודקין על פי נשים וכדקתני רבי אליעזר מוסר לאשתו ורבי ישמעאל מוסר לאמו והיינו טעמא משום דהויא ליה מלת' דעבידא לגלויי שהרי בשעה שמעידות אפשר לבדוק ולאמת דבריהן אבל אם היא גדולה לפנינו והאש באה להעיד שקודם הזמן הזה הית' קטנ' בסימנים כשנתקדש' לראובן הויא ליה עדות שא"א למיקם עלה דמלת' הילכך לא מהימנא דאין האשה בתורת עדות כלל והיינו טעמא דמחלק הרמב"ם ז"ל בין עדות שנים לעדות סימנים דאין סומכין על הנשים במנין השנים משום דאי אפשר למיקם עלה דמלתא כשהן מעידות והויא ליה עדות ואין אשה בתורת עדות כלל והרשב"ץ ז"ל כתב בתשובותיו וז"ל ובעדות הסימנים אנו סומכין על פי נשים דקי"ל דכל הנבדקות נבדקות על פי נשים שכיון שבאו לכלל שנים אנו סומכין על הנשים בסימנין משום דלאו עדות הוא אלא גלויי מלתא בעלמא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל אי נמי משום דסמכינן אחזקה דרבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותי' חזקה הביאה סימנין ומ"מ בדיקת נשים בעינן וכל שלא נבדקו על פי נשים לא סמכי' אהאי חזקה אלא להחמיר ולומר גדולה היא שלא תמאן אבל להקל ולומר גדולה היא שתחלוץ לא והכי איתא התם וכן כתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל ומכאן נלמוד דדוק' לעדות סימנין אנו סומכין על פי נשים משום דאיכא חזקה דרבא אבל בעדו' שנים אנו צריכין עדות גמור' ואין סומכין בזה על פי נשים ע"כ ומכאן נמי נלמוד לנ"ד דאין לסמוך על עדות נשים בסימנין היכא דלא ידוע אם הגיעה למנין השנים דחזקה דרבא לית' אלא כשהגיע' ודאי לכלל שנותיה אבל כי מספקא לן אם הגיעה לית כאן חזקה וכיון שכן אשה לא מהימנא ובר מן דין ומן דין הרי כתב בעל התרומה דאשה בזמן הזה לא מהימנ' לומר אין לה שערות כדי למאן משום גומות נמצא דאין לנו צד להקל אלא היכא דבאו עדים תחלה והעידו על השנים ועל הסימנים שהית' קטנה כשמיאנה בראובן וכתבו לה גט מיאון כראוי ושוב הביא ראובן עדים דגדולה בשנים היתה כשנתקדשה לו דבהכי ודאי לא חיישי' לקידושי ראובן כלל ואינה צריכ' ממנו גט כלל אבל בכולהו אינך אנפי הויא ליה ספק מקודש' לראובן וצריכה ממנו גט

וכתב הרב המגיד ז"ל בפ"ד מה' אישות דכל קדושי ספק אם עמד אחר וקדשה הרי היא מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניה' או מגרש ראשון ונושא שני אבל לגרש שני ולכנוס ראשון לא שמא יאמרו החזיר גרושתו מן הארוסין אחר שנתארסה לאחר: ע"כ: ונלמד דין זה מההיא דפ' המגרש דגרסינן התם לא מצאו דבר על בוריו מהו אמר רב הונא מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא מ"ט אתי למומר מחזיר גרושתו מן הארוסין ע"כ והכי הילכתא והקשו התוספת ז"ל והמפרשים ז"ל לרב הונ'מאי אירי' כי לא מצאו דבר על בוריו דמגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא אפילו מצאו דבר על בוריו נמי דהא ס"ל לרב הונא דאשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אפילו שלא בפני בעלה מקודשת לשני וא"כ לגרש שני ולישא ראשון אי אפשר דדילמא חיילו קדושי שני ונמצא ראשון מחזיר גרושתו מן הארוסין ותרצו דלא מצאו דבר על בוריו איצטריכא ליה סד"א כיון שלא מצאו דבר על בוריו מותרת לשניהם כרב שישא בריה דרב אידי דאיכ' למימר דקידושי קמא קידושי טעות הוו ואין זה מחזיר גרושתו ועוד דספק ספיקא הוא שמא לא קדשה ראשון ואין זה מחזיר גרושתו ואת"ל קדשה ראשון שמא לא גרשה ולא חלו קידושי שני כלל ומ"ה תהא מותר' אף לראשון קמ"ל דלא אבל מצאו דבר על בוריו לא צריכ' למימר דודאי מגרש ראשון ונושא שני אבל איפכ' לא כן כתבו הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל בחידושיהן. נמצינו למדין דכל היכא דקדושי ראשון קידושי ספק וקידושי. שני קידושי ודאי מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני ונושא ראשון וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' אישות. ולאו דוקא היכא דקידושי ראשון קדושי ספק אלא אפילו לא הוו אלא קידושי דרבנן בעלמא לא יגרש שני ונוש' ראשון וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"יא מה' גירושין וז"ל קטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא בעלה בעלה משנעשת בת י"ב שנים ויום אחד הרי זו אינה ממאנת שהרי הגדילה וצריכה גט מדברי סופרים שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות וכו' לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדל' תופסין בה קידושין של שני ואם גירש הראשון יכנוס השני אבל אם גירש שני לא יקיים ראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו מאחר שנתארסה וכו' ע"כ. הא קמן דכל היכא דתפסי קידושי ראשון אפילו מדברי סופרים לא יגרש שני ונושא ראשון וכ"ש אי הויא קדושי ספק דכל מאי דאלימי קידושי ראשון איכ' למיסר עליה דראשון טפי דלא יגרש שני וישא ראשון וכדכתי' בסמוך בשם הרשב"א ז"ל והמפרשי' ז"ל דמצאו דבר על בוריו פשיט' דלא יכנס ראשון ולא מצאו דבר על בוריו איצטריכ' ליה

ואם תשאל דהא כתב הרשב"א ז"ל בסימן אלף רכ"ז על ראובן שאמר לאשה הלויני דינר על משכון זה ונתנה לו הדינר ובשעה שנתן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בזה וקבלתו ושתקה שהיא מקודשת אלא שראוי בזה להחמיר ואם קבלה קדושין מאחר אחד מגרש ואחד נוש' ולמי מהם שתנש' צריכ' ממנו קידושין אחרים כן כתב בסוף תשובתו וכן כתוב בסימן תשע"ג וקשה דאמאי קאמ' למי מהם שתנש' וכו' והא אסורה היא על הראשון דמגרש ראשון ונוש' שני דכל היכ' שאתה מצריכה גט מראשון וקידושי שני הם קידושי ודאי אסורה היא על הראשון וכדכתי'

תשובתך דע דרב שישא בריה דרב אידי פליג עליה דרב הונא וקאמר אף מגרש שני ונושא ראשון מימר אמרי עיינו רבנן בקידושי וקידושי טעות הוו ופרש"י ז"ל עיינו ביה רבנן בקידושי שני ולאו קידושי נינהו מפני שהיתה מקודשת לראשון ולא יאמרו שגרשה תחלה שהכל לא ידעו בגט שהצרכנוה משני: ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל דפירושו דחוק אלא נראה דאף על גב דיוצא' בגט מימר אמרי שאחר גירושי השני עיינו רבנן שלא היו הקידושין כלום וגם הגירושין היו בטעות ואיברא ודאי דצריך ליישב פירוש רש"י ז"ל דאטו משום דלא ידעו הכל בגירושי שני נקל להתירה לראשון ושמא אחר ידע ויאמר מחזיר גרושתו מהאירוסין ואיכא למימר דיאמר עיינו רבנן בקידושי שני וקידושי טעות הוו וס"ל לרב שישא דהכל ידעו בקידושי ראשון דהא יצא קול דמקודשת לראשון היא ולא הכל ידעו בגירושין שהצרכנוה משני הילכך טפי אית לן למימר דיאמרו עיינו רבנן בקידושי שני ולאו קידושי נינהו ממה דנימא דיאמרו דהחזיר גרושתו מן האירוסין דלמיעוטא דמיעוטא דיאמרו הכי לא חיישינן ואפי' מי שידע בגט אפשר שיאמר דלבתר גירושין נבדק הדבר ונמצאו קידושי שני קידושי טעות ואפילו גט לא היתה צריכ' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל פי' רש"י עיינו רבנן בקידושי שני פי' לפי' דאי קידושי ראשון יתירוה אפי' לשוק אבל מכיון שאין מתירין אותה אלא לראשון לא מצו אמרי דקידושי ראשון קידושי טעות הוו אלא אקידושי שני קאמר וכן כתב הרא"ש והריטב"א ז"ל דליכא למימר דאקידושי קמא קאי דהא כיון דנושא ראשון ולא שרינן ליה לעלמ' אם כן ודאי יסברו העולם דקידושי ראשון הוו מעלי: והילכך איכא למימר דדוק' בכגון הא פליג רב הונא עליה דרב שישא משום דס"ל דכיון דקידושי ראשון לא הויא אלא קול בעלמא וקידושי בתרא קידושי תורה בעדים גמורים היכי נימא דלימרו דקידושי שני הוו קידושי טעות אבל בההיא דמשכון דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דמקודשת גמורה לראשון אלא דמשום חומרא בעלמא הוא דקאמר דתפסי בה קידושי שני הא ודאי דיודה רב הונא לרב שישא בריה דרב אידי דאף מגרש שני ונושא ראשון דמימר אמרי עיינו רבנן בקידושי שני וקידושי טעות הוו וא"ת והא קאמרינן לעיל בשם הרשב"א ז"ל ושאר המפרשי' ז"ל דנקט רב הונ' דינא דמגרש ראשון ונושא שני בלא מצאו