רבי בצלאל אשכנזי עו

מדברי סופרים שקצת מן הגאוני' סוברים שכל אותן שהן נלמדין מן המדרש כקרובי האם הם מדברי סופרי' וכן כתב רבינו פי"ג מהל' עדות והוא ג"כ מהשרש השני שהניח רבינו בספר המצות כמו שכתבתי בפרק ראשון וכבר חלקו עליהם ז"ל ואמרו שכל הבאים מן המדרש הן מן התור' בין קרובי האם בין קרובי האב וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ע"כ. פי' לפי' דאיברא ודאי דהוא מחלוק' בין המפרשים ז"ל אי אלו הן מדברי תורה ואי אלו הן מד"ס דהיינו הגאוני' ז"ל שסוברין כן מדאמרינן בפ"ק דקידושין נראין דברי ר' עקיבא בשאר איברים וכו' ומיהו רבינו ז"ל אעפ"י שכתב כן שהוא מדבריהם וכדאית' פי"ג מה' עדות אינו מטעם הגאונים מההי' דקידושין וכמו שכתב הרשב"ץ ז"ל אלא הוא גם כן מהשורש השני שהניח רבנו בס' המצות וכי היכי דפריש בפ"א גבי קדושי כסף שגם שכתב הרב ז"ל ובכסף מד"ס כדאי' בספרי הדפוס דהיינו נסחת הרב המגיד ז"ל מכל מקו' בה הרב המגיד ז"ל שאינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפי' בתורה הכי נמי נימא בההיא דקרובי' מן האם או מן האישות שאינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה והמקדש בפניה' אינה מקודש' וגם אם לא תפרש כן בדברי רבנו כבר חלקו עליהם ז"ל ואמרו שכל הבאי' מן המדרש הן מן התורה בין קרובי האם בין קרובי אישות וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל וזהו דעת הרב המגיד שבכ"מ דמייתי בפירושיו הכרעת הני תרי רבוואתא שמה דעתו נוט' וזה פשוט בכל ביאורו. כנ"ל פי' לפי' ואין לנו לבדות מלבנו לעשות שורש חדש לחלק בין המדו' דג"ש והלכ' למשה מסיני לחוד ושאר המדות לחוד והרי הרב ז"ל בשרשיו חברן ולא חלקן שכתב וז"ל השרש השני שאין ראוי למנות כל מה שלמדין באחת מי"ג מדות שהתור' נדרשת בהם או מרבוי ע"כ: ומה שחלק החכם המשיב בדברי הרב המגיד ז"ל בין ג"ש והלכה למשה מסיני לשאר הדרשות כנרא' שלא טעם טעם הרב המגיד ז"ל דאיהו ז"ל ה"ק בפ"א מה' אישות דמה שכתב הרב ז"ל הכסף מד"ס אינו מתקנ' חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה שנאמר למשה ולא נכתב בפירוש בתור' אלא שנרמז בג"ש ולזה נקרא ד"ס מעתה מה לי ג"ש מה לי שאר דרשות הרי דינן דין תורה מפני שנאמר למשה בעל פה ונקרא ד"ס מפני שלא נכתב בפי' ואדרבה הג"ש הוא יותר גרוע' שאין בה אלא רמז מלה ולהכי בפ"ק דרריתות הוצרכו כמה אמוראי למימר אל תהי ג"ש קלה בעיניך ואי משום דהג"ש עצמה היא מקובלת א"כ הוה ליה כאילו קאמרי להדיא שהכסף הוא דבר תורה ומ"ש כסף משטר וכתב הרא"ה ז"ל בפ' החובל עלה הא דאמר רב אשי אתיא תחת תחת וז"ל קשיא להו לתוס' ממה נפשך אי נתקבלה ג"ש זו אמאי לא ילפי שאר אמוראי נמי מהך ג"ש ואי לא נתקבלה היכי דריש לה רב אשי והא אין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו ורבו מרבו ותרצו בתוס' דאיברא דג"ש דתח' תחת נתקבלה ומיהו שאר אמוראי סברי דא תה ג"ש דרשינן לה לענין מיטב דאונס ומפתה ישלם ממיטב מג"ש דתח' תחת משור ולהכי דרשו לה לענין מיטב ולא לענין תשלומין משום דאין להוצי' מג"ש עין תחת עין מפשטיה דמשמע עין ממש אלא מדרשא אחריתי ובירושלמי אמרו כל מילתא דלא מחוורא מייתי' לה מאתרין סגיאין ופירשו המפרשים ז"ל דה"פ כל דבר שיודעין בו שכן הוא האמ' אבל לא נתברר לו סמך מן הכתוב הרשות ביד כל אדם לדונה ולהביא' ואעפ"י שאין אדם דן ג"ש אא"כ קבלה מרבו היינו לדון לגמרי כלומר עין תחת עין או שור תחת שור אבל היכא דגמיר דאיכא ג"ש דתח' תחת יכול לדון וכן בשאר מקומו' ע"כ. וכתבו הרשב"א והר"ן בחידושיהם בפ' הפועלים עלה דההי' דאתיא קמה קמה דג"ש דקמ' קמה ודאי מקובלת היתה בידם מסיני אלא דלא ידיע להו למאי אי להא אי להא שכל הג"ש כך נמסרו ממר"עה וע"כ נחלקו בהם בגמרא בכמה מקומו' ואילו היו כן מקובלות מסיני בפירוש לא תפול בהם המחלוק' ע"כ: מעתה אין טעם לחלק בין ג"ש לשאר הדרשות ועוד יש להשיב טובא אבל אין הדברי' כדאי' להשיב עליהם ותיתי ליה לאשר שלח ידו במלאכת רעהו ותחילת הודאתו באתרא דלאו דיליה דלא ליסתייעיה ליה מלתא לסלק שמעתא אליבא דהילכתא

ומכל מקום בנדון שלפנינו הדין פשוט דאין כאן בית מיחוש לקדושין הללו כלל מפני קורבת העד בלחוד ואם ימצא שום מחמיר משום ערוה החמורה דלא סגי ליה ה"ט דקורבה כשיצטרך טעמא דקורב' בהדי טעמא דגריעו' הלשון לדברי הכל סגי לבטל אפי' ריח קדושין וכמו שכתב הרשב"ץ ז"ל בטעם ראשון כדכתיבנא לעיל

ובר מן דין ליכא למיחש לקידושין הללו כלל משום דהו"ל עדות מוכחשת וכדכתיבנא הנלע"ד כתבתי ומפי עליון להצילנו מהכשל בדבר הלכ' וינקנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות בצלאל אשכנזי

כ שאלה בת יתומה מאבי' ואמה שנתקדשה בהסכמת זקנתה לראובן ואח"כ מיאנה ואחר המיאון נתקדשה לשמעון וראובן אומר שיש לו עדים שכשנתקדש' לו היתה גדולה ושמעון אומר שיש לו עדים שכשמיאנ' היתה קטנה והזקנה הנז' גם כן אומרת שהית' קטנה כשמיאנ' כנז' יורנו מורנו עדי מי הם יצדקו אם נאמר שיצדקו עדי שמעון כשיגרשנה שמעון בגט כשר תהיה מותרת לראובן או לאו ואם נאמר שיצדקו עדי ראובן כשיגרשנה ראובן בגט כשר תהי' מותרת לשמעון או לאו ואם נאמר שיצדקו עדי שניהם תהי' אסורה לשניהם לפי שכל כת מהעדי' מכחש' לחברתה או תהיה מותרת לא' מהם ואם נאמר שתהיה מותרת לא' מהם למי מהם כופין לגרשה ומה יהי' הכפיה שעושין לו כדי לגרשה יורנו המורה הדין בזה ושכרו כפול מן השמים

תשובה שאלה זו לא נתבארה כל הצורך לכך צריך ביאור רחב וגם משמע מתוך שאלותיו שעדיין לא נתקבל שום עדות בב"ד ולא נודע אמתו של דבר אלא שכל אחד מגזם על חברו לאמר יש לי עדים לכן צריך לפרט כל החלקים דשייכי. בהאי מילתא ולבארם באר היטב בעזר העוזר האמיתי: ואיברא ודאי אם יתברר שהית' קטנ' כשמיאנה כדברי עדי שמעון הדין פשוט דכשיגרשנ' שמעון דהיא מותר' לראובן ומשנה שלימ' שנינו בפרק בית שמאי ביבמו' הממאנת באיש הוא מותר בקרובותי' והיא מותרת בקרוביו וכו' נתן לה גט והחזירה מיאנה בו ונשאת וכו' מותרת לחזור לו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' גירושין הממאנ' באיש אינה מגורש' ודינה עם בעלה שמיאנ' בו כדינ' עם מי שלא נתקדשה מעולם היה מותרת בקרוביו וכו' ואם נשאת לאחר וגרשה האחר וכו' מותרת לחזור לראובן

ואם יתברר דגדולה היתה כשנתקדשה לראובן כדברי עדי ראובן וכגון שיתברר בשנים וסימנין וכדבעינן למכתב בס"ד בהא צריך שקלא וטריא כשיגרשנה ראובן אם היא מותרת לשמעון וגרסינן בסוף פרק המגרש שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקדשה קידושי תורה מהו שלח להו תצא והעמידו הדבר על בוריו והודיעוני ובעי גמרא מאי והעמידו הדבר על בוריו אילימא וכו' ומסיק אלא דאי מגליא מילתא דקידושי קמא קידושי מעליא נינהו לא צריכא גט משני ופליגא דרב הונא דאמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת כדרב המנונא דאמ' רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני וכו' ובעי ואידך כי אתמר דרב המנונא בפניו שלא בפניו מעיזה ומעיזה ופירשו התוספות ז"ל דודאי רב המנונא לא איירי אלא בפניו וסבר רב הונא דלהחמיר להצריכה גט משני אפילו שלא בפניו נמי מהימנא ושמואל סבר דאינה צריכה גט כלל משני והרי"ף ז"ל והר"אש ז"ל פסקו כשמואל דאינה צריכה גט כלל וכן דעת הרשב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות וכן דעת רוב הפוסקים ז"ל מעתה בנדון דידן אי מיבררא מילת' דקידושי ראובן קידושי מעליא הוו לא צריכא גט משמעון וממילא דאם גרשה ראובן מותרת היא לשמעון ומיהו הר"ן ז"ל כתב בפרק שני דכתובות דדעת הרמב"ן להחמיר כרב הונא ואם הוא מחמיר מי יקל וכ"ש שהיה הראשון בעיר וכבר כתבו המפרשי' ז"ל דכשהיה בעלה בעיר כבפניו דמי ונראה דשניא ההיא דרב הונא דקדושי ראשון הוו קידושין גמורין בלי פקפוק כלל ולכך הויא ליה כמ"ד גרשתני אבל בנדון דידן הרי גלתה דעתה בשקבלה קידושין משמעון דלאו משום דבעיא למימר גרשתני הוא דקבלתן אלא משום דעקרה לקידושיה לגמרי דאמרה קטנה היתה כשנתקדשה לראובן ומאנה ביה ובהכי לא מהימנא דהרי עדי ראובן מכחישין אותה דגדולה היתה תדע דגרסי' ביבמות פ' בית שמאי איתמר קטנה שלא מיאנה והגדיל ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט וכו' וכתב הריטב"א ז"ל יש שפירשו דדוקא שנתקדשה שלא בפני הראשון אבל אם נתקדשה בפניו צריכה גט משני מדרב המנונא וכו' ואחרים פירשו דהכא אע"פ שנתקדשה בפני הראשון דכי אמרי' דקבלה קידושין בפני בעלה כאומר גרשתני ה"מ כשהיו נשואי הראשון גמורין אבל זו שהיו קידושין ספק מתחלה אין קבלת קידושיה ראיה לגירושי ראשון אלא שהיא סבורה דאין קידושי ראשון כלום והיא ממאנת בו. ע"כ. וכן כתב בנמקי יוסף שם הא קמן להדיא דלהאי סברא בתרא אין לחוש בנדון דידן לסברת רב הונא כלל ואפי' מאן דפליג ופירשה בשנתקדשה שלא בפני הראשון היינו משום דלא מיאנה ביה מעולם אבל בנדון דידן דמיאנה ביה כבר ושוב נתקדש' לשמעון אם יתברר שגדול' היתה כשנתקדש' לראובן לא חיישי' לקידושי שמעון כלל אפילו להצריכ' גט וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מה' גירושין וז"ל הרי שנתקדש' ואחר כך בא בעלה או נמצא הגט בטל הרי זו מותרת לבעלה ואינה צריכה גט משני שאין קדושין תופסין בעריות וכו' ע"כ. ומאחר דאינה צריכה גט ממילא אם גירשה ראשון מותרת היא לשני ומיהו הראב"ד ז"ל השיגו בראש הפרק עלה מאי דכתב הרמב"ם ז"ל דכל היכא דאמרינן הגט בטל שאם היה בעלה כהן וכו' וז"ל א"א לא הכל שוין בדבר זה שיש מקומו' הרבה שאין מוכיח לפסלות הגט ויאמרו הותר הגרוש' לכהן וכן אם קדשה אחר באותו גט צריכה גט משני ואסור' לשניהם ע"כ. וכתב הרב המגיד ז"ל דמה שכתב הרא"ש ז"ל שאם נתקדש' לאחר שצריכ' גט ממנו אין כן דעת רבינו כמו שיתבאר למטה.. עד כאן והיינו הא דכתיבנא דמקיש הרמב"ם ז"ל דין נמצא גט בטל לנתקדש' ואחר כך בא בעלה וכן כתב הרב המגיד ז"ל לקמן: וההיא דפרק המגרש דכתיבנא מכרע' כדברי הרמב"ם ז"ל דהא קמן כשמצאו דבר על בוריו דקידושי קמא קידושי מעליא הוו לא בעיא גט משני כשמואל ופסק הרמב"ם ז"ל כותיה וכדכתיבנא ואפי' רב הונא יודה בדין זה דגט בטל דאינה צריכה גט משני כלל דליכא למימר בכה"ג חזקה אין אשה מעיזה וכו' דהא לא קבלה הקידושין מאחר אלא משום דאמרה דגרש' בגט זה והרי נתברר דגט זה בטל הוה ולא נתגרש' מעולם ודמיא לאשה שבאו עדים שמת בעלה ונתקדש' ואחר כך בא בעלה דמבואר במשנ' דאינה צריכה גט משני והראב"ד ז"ל סובר כיון דכבר נתגרש' בגט זה ואיכא סרך גיטא אף על גב דנמצא גט בטל היכא דאין מוכיח לפסלות הגט איכא למיחש שמא יאמרו גרש זה וקדש זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט

ובפרק האשה רבה עלה הא דתנן צריכה גט מזה ומזה פריך גמרא בשלמא מראשון תבעי גט אלא משני אמאי זנות בעלמא הוא ומשני אמר רב הונא גזרה שמה יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט ופריך אי הכי סיפא. דקתני אמרו לה מת בעליך ונתקדשה ואחר כך בא בעלה מותרת לחזור לו התם נמי נימא גירש זה