רבי בצלאל אשכנזי עה

אחר שאלה כאומר' איני רוצה בקידושין אלא במתנ' כנ"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל בחידושיו הילכך בנדון דידן נמי כפי עדותו של ר' שלום שאמר לו בלשון שאלה רבי אברהם לר' משה תבוד הא קידושין פי בנתך ושתק ר' משה וקבלה הרי בתו מקודש דשתיקה כהודא' ומה גם שדבריו האחרוני' של רבי משה מוכיחין כן שכשחזר רבי משה ונתן הטבעת לר' אברהם אל כוד אנת אל אכר קדושין פי בנתך אלמא מדקאמר אנת אל אכר משמע דכבר נתרצה הוא בקידושין ומיהו אכתי יש לחלק דשניא ההיא דהרשב"א ז"ל דבשאלתו הוכיח דהוא ניהו המקדש דהא קאמר לה אי יהיבנ' ליך מקדשת לי אבל בנ"ד לא קאמר אלא תכור הא קידושין פי בנתך ולא פי' מי הוא המקדש ומסתברא דבנ"ד נמי כיון דמעיקרא נתן לרבי משה הטבעת וא"ל כור הדא קידושין פי בנתך וגער בו רבי משה ודחפו והשליך הטבעת לארץ ושוב שאל ממנו אם ירצה לקחתו ממנו לקדושי בתו וקבל ושתק אנן סהדי דלקידושין נקט והויא ליה כמדבר עמה על עסקי קידושי והכין משמע מלשון הרשב"א ז"ל דכתבינן דכתב ז"ל ועוד דהכא אע"ג דלא אמר לה התקדשי לי בו אנן סהדי דלקידושין נקט והוה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה דאינו צריך לפרש וכו' ע"כ ועוד דכתב הטור ז"ל בספר א"ה סימן כ"ז וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל אבל אם קדש תחיל' אשה אחת קידושין גמורים אמר לאחרת בפניה תהא מקודש' ולא אמר לי ידים מוכיחו' נינהו וחוששין לקידושין ע"כ: הא קמן דבהוכח' כל דהו חוששין לקידושין דמשו' דקידש לאחרת בפניה לא מוכחא כולי האי דאידך לעצמו קאמ' דאפשר דלחבירו רוצה לקדש' שהוא כבר קידש' חדא ותרתי למה לי חששו לקידושין כיון דמ"מ איירי בעסק קדושין מיהת כ"ש בנ"ד דאיכא הוכחה מיניה וביה וה"נ אמרי' בפ"ק דנדרי' גבי מאי דבעי רב פפא יש יד לקידושין או אין יד לקידושין היכי דמי אלימא דאמר לה לאשה הרי את מקודש' לי ואמר לחברת' ואת נמי פשיטא דקדושין עצמן אינון ואפי' כי לא אמר לשניה ואת נמי אלא ואת בלחוד האמרינן בגמ' דבכה"ג מספקא ליה לרב פפא אי אמרי' דלשניה נמי לקדושין קאמר או ואת חזאי קאמר לה כתבו המפרשי' ז"ל דמיירי כגון שלא נתן לשני' הפרוטה אלא שנתן לראשונ' שתי פרוטות ואמר לה הרי את מקודש' לי ואמר לשניה ואת דאי נתן לכל אחת פרוטה פשיטא דלא מקרי יד ואפי' יד מוכיח אלא קידושין עצמן הן דליכא לספוקי דאת חזאי קאמר דאלמא אעפ"י שלא הזכיר לזו לשון קידושין וגם לא אמר למי וגם לא היה מדבר עם זו בעסקי קדושיה אפ"ה כיון שמפני קדושי הראשונ' מוכיח שדבורה השניה קדושין לעצמו קאמר הויא מקודש' לו כ"ש בנ"ד שדבורו הראשון וגערתו ודחיפתו של זה כולהו מוכחי לדבורו האחרון דלהתקדש לו קאמר וכן כתב הריב"ש ז"ל בכיוצא בזה בסימן רס"ו הנה כפי עדותו של ר' שלום הנז' לעיל איכא אנפי טובא שלא להוציאה בלא גט ונמצא דלא הרי עדות רבי שלום כהרי עדותר' מוסא ולא הרי עדות רבי מוסא כהרי עדות ר' שלום הצד השוה שבהן שעדותן בטלה ואפי' בדיני ממונות אם הכחישו זה את זה בדרישו' וחקירות עדותן בטלה כ"ש היכא דאיתכחוש בגופא דעובדא בקדושין דתלו במילי דפשיטא ודאי דלדברי הכל עדותן בטלה

וגם מטעם קורבת העד יש לבטל הקדושין דכתב הריב"ש ז"ל בסי' י"ד דנשאל מאת גיסו על אודות בתו הקטנה שנתקדש' שלא בפניו ועדי הקדושין היו שני אנוסים שהם קרובי' זה לזה והקורבה היא שבת אחי אמו של האחד הוא אשת השני גם העד האחד קודם וכו' והשיב ז"ל שאין לחוש לקדושין אלו מכמה טעמים הראשון דקיימא לן כעולא וכו' הטעם השני שאף אם נעשו לדעת אביה אינן קדושין מפני קורבת העדי' דבקדושין בעינן שני עדים כשרים אבל אם הם פסולין אין חוששין להם דמקדש בפסולי עדות של תורה אין חוששין לקדושיו וכו' ועדים אלו שהם קרובים זה לזה והקורבה היא שהאחד הוא חתן אבי אמו של האחר הרי אלו פסולין מן התורה שהרי קורבה זו שנויה בפ' זה בורר במתניתין דאלו הן הקרובים דמני בהדייהו אחי אביו ואחי אמו הם ובניהם וחתניהם וכל השנויין במשנה ההוא כולן פסולין מן התורה בין קורבה מצד האב בין קורבה מצד האם דכולהו מרבינן להו מקרא וכן הקרובים מחמת אישות דהא אשה כבעלה נפקא לן מקרא דכתיב אל אשתו לא תקרב דודתך היא ובעל כאשתו ואשה כבעלה חדא קורבא היא וכמו שהם פסולין להעיד זה לזה הכי נמי פסולין להעיד זה עם זה וכו' ועם היות שהר"מ ז"ל כתב פרק י"ג מהלכות עדות שהקרובי' מצד האם או מדרך האישו' פסולין מדבריהם ולא מן התור' כבר סתר דבריו הרשב"א ז"ל בתשו' וכו' ע"כ. עיין שם שהאריך הרבה בזה ועל תשובה זו כתב הר"ש בר צמח ז"ל וז"ל ראובן קדש בת שמעון בחייו ושלא בפניו וקטנה היתה והעדי' היו קרובים זה לזה כי אשתו של הא' היתה בת אחי אמו של האחר והאחר העידו עליו שהו מחלל שבתות וכו' ונשאל הרב הנז' על זה והתיר האשה מג' טעמים הא' לפי שנתקדש' שלא לדעת אביה והשני מחמת קורבת העדים ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל סובר שאין פסולן אלא מדרבנן וסמך בזה על החולקים עליו שפסולן הוא מן התורה והג' מפני פיסול העד הא' וכו' ולפי שהמקודשת ההיא הית' קרובתו של הרב הנז' וחשש שמא לא יסמכו עליו בהתר זה בקש ממני שאחתו' עמו בקונדרסו והוספתי בו נופך משלי וזה אשר כתבתי בענין הנז' אעפ"י שלבטל הקדושין הטעם האחרון מספיק כי אמת הדבר שא' מהעדים הוא פסול לעדות מהתורה וכו' אפ"ה להגדיל תורה הפליג לחקור בזה הרב נר"ו מפני טעמי' אחרים כדי להתלמד במקום אחר ולאחוז דרכו אני מוסיף לומר בטעמו השני מצד פסול קורבת העדים זה לזה שאפי' הרמב"ם ז"ל שסובר שפסולן אינו מן התור' יודה שעדותן בטלה מפני שני טעמים הא' שאפילו יאמר רבינו ז"ל שפסול זה אינו אלא כפסולי משחק בקוביא ושאר פסולי דרבנן ויאמר ג"כ שהמקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקדושיו ולא אמרי' דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה אפ"ה יודה בנדון זה שהקדושין בטלין שהרי כיון שזאת שנתקדש' קטנה היתה בשע' הקדושין וכו' ונתקדש' שלא לדעת אביה וכו' א"כ אין כאן חשש קדושי תורה וכו' וכיון שאין כאן קדושי תורה אפילו יודה רבינו ז"ל לדברי ה"ג דתקינו רבנן קדושין לקטנ' אפ"ה יאמר בכאן שאין אשה זו מקודש' לפי שקדושין דרבנן בפסולי עדות דרבנן הם וליכא מ"ד דמחיישי' להו וכו' והטעם השני שנראה שמה שסובר רבינו ז"ל דפסול קרובי' הבא מדרשא אינו מן התור' אלא מדרבנן נראה שאינו סובר בזה כאותן גאונים ז"ל שהיו סוברי' כן מדאמרי' בפ"ק דקדושין נראין דברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא שהרי דחו אותה סברא הגאונים ז"ל אשר באו אחריהם וכבר עמד רבינו ז"ל על דבריהם ולא סמך על סברות דחויות ומה שהצריכו גט שחרור בשאר אברים משום דמדרש חכמים הוא לאו משום דלאו דאוריית' נינהו אלא כיון דמדרש חכמי' הוא לא בקיאי בהו אינשי ואם אינו כותב לו גט שחרור ומצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כן פי' רבותינו ז"ל ואין לתלות בוקי סריקי ברב ז"ל אבל נראה שהרב ז"ל כתב משום דדעתו בכל מדרשי חכמי' שאינן קרויין דאוריית' אלא דרבנן וכמו שכתב בספר המצו' שלו בעיקר שני וכיון שמפני זה הטעם הוא אומר דפסולי עדות מפני קורבה מצד האם או מצד האישות אינו אלא מדבריהם כיון שבא ממדרש חכמים א"כ י"ל שאפי' לדעתו המקדש בפניהם אפי' קדושין דאוריית' אינן קדושין כלל אפי' אם נחוש לפסולין דרבנן ממש כגון משחק בקוביא וחבריו שאין דבריו ז"ל לומר שכל מה שבא ממדרש חכמים ז"ל הוא דרבנן ולא מדאורייתא חס ליה לרבינו ז"ל דלימא הכי שאם אמר כן הוא עוקר הרים גדולים ומפיל חומות בצורו' אבל אומר שהן קרויין דרבנן לענין שאינן נכללין בדברי ר' שמלאי שאמר תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני ואומר רבינו ז"ל שמדקדוק זה הלשון משמע שאין למנות אלא מה שנאמר למשה בסיני אבל מה שנדרש אחר סיני אעפ"י שהיא מן התורה אין קרוי מן התור' לענין מנין תרי"ג מצות וכן מוכיח לשונו בעיקר הזה שהוא כתב ז"ל שם. הנה כבר נתבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהם כל מה שילמד בי"ג מדות ואפילו בזמנו ע"ה כ"ש שלא ימנה בהם מה שהוציאו אותו באחרית הזמן אבל אמנם ימנה מה שהוא פי' מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואסורו דאוריית' או יאמרו שהוא גוף תורה הנה הוא נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה לא בהקש וכו' ע"כ

הנה ביאר לנו מה כוונתו לקרותן דרבנן לא שיהא להם דין של דבריהם לענין לילך בספקו לקולא אלא לענין זה בלבד שאינן בכלל דברי רבי שמלאי ובין שיקראו מן התורה בין שיקראו מדבריהם לא תשתנה סברתו מסברת זולתו בדינן של אלו כלל שאין כוונתו בזה לחלוק אלא על המונין אותו בכלל תרי"ג מצות ובזה דבריו נכונים ומה שהביאני לפרש כן בדבריו הוא שראיתי מפורש בדעתו שהוא כן שהרי הוא כתב בפ"ג מה' אישות שקדושי כסף הן דרבנן וקדושי ביאה ושטר דאורייתא ופי' דעתו בתשובה שהוא מפני זה העקר השני אלא שהביא ראיה למה חילק בין שטר לכסף ששניהם מדרש חכמים הן וראייתו מפורשת בתשובתו אף על פי שסתר אותה הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו ואף על פי שכתב כן אפ"ה כתב בפ"א מה' אישות בלשון הזה ובא' מג' דברים האשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה ושלשתן דין תורה. ע"כ ולכאורה היה נראה שדבריו סותרין זה את זה ואינו כן שאף על פי שהוא אומר שהן מדברי סופרים אינו ר"ל שיהא דינן דין דבר מדבריהם אלא שאינן בתורה בפי' אלא ממדרש חכמים אבל מכל מקום דין תורה הם ולפי זה אמר באו הפרק ולקוחין אלו נקראין קדושין או אירוסין בכל מקום ואשה שנקנית בא' מג' דברים אלו וכו' הרי היא אשת איש והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד וכו' ואילו היו מדבריהם איך היה חייב מיתה אלא ודאי אף על פי שהוא אומר בדברים הבאים מדרשא שהן מד"ס היינו לומר שלא באו בפי' בתורה אלא ממדרש סופרים אבל דין הדברים הבאים בפירוש מן התורה יש להם וכן נמי כשאמר בפי"ג מה' עדות אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך האישות פסולין מדבריהם ר"ל שלא באו בפירוש מן התורה אלא ממדרש דבריהם אבל מכל מקום דין תורה הם אם כן המקדש בפניהם אינה מקודשת כמו המקדש בפני קרובי' מצד האב כמו שחייב מיתה הבא על אשה שנתקדשה בכסף כמו אשה שנתקדשה בביאה או בשטר זה נ"ל לדעתו של הרמב"ם ז"ל והרי אשה זו מותרת מג' טעמים אפילו לדעתו ז"ל עכ"ל הר"ש בר צמח הא קמן להדיא דאפי'. בתרי דרבנן קא מיירי הרב ז"ל והכין מסתברא דמה לי חד דרבנן ומה לי תרי דרבנן אי מדרש חכמים חשיבא לענין דינא כדין תורה ממש הרי תרי כחד ואי לא חשיבא אלא כדרבנן ממש הרי חד כתרי וזה החכם המשיב שחילק בין תרי דרבנן לחד דרבנן עלה דההיא דהרשב"ץ ז"ל לא חש לקמחיה

גם הרב המגיד ז"ל כתב בפ"א מהלכות אישות וז"ל ודע שאף לדברי רבינו אע"פ שהכסף מדברי סופרים הרי הוא גומר בה לכל דבר כמו השטר והביאה ובביאור כתב כאן שכיון שנקנית האשה באחת משלשה דברים אלו נעשית מקודשת וכו' וכן כתב בפ"ו מה' תרומות ומעשרות שארוסה בת ישראל דבר תורה אוכלת בתרומה ולא חילק בין נתארסה בכסף לנתארסה בשטר וכן מתבאר בדבריו בהרבה מקומות וכו' והטעם לכל זה שאף על פי שהוא סבור שהכסף מד"ס אינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפירוש בתורה אלא שנרמז כג"ש ולזה נקרא דברי סופרים לדעתו ז"ל וכבר כתב הוא שאף הדברים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני נקראין דברי סופר ים ומכל מקום דינן ממש כדין תורה לגמרי וזה נראה לי מבואר מדבריו ע"כ: וזה פשוט בדברי רבינו ז"ל שכתב בסוף פ"ג מה' אישות וכן הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים שנאמר כי יקח וכו': ומה שכתב גם כן הרב המגיד ז"ל בפ"ד מהילכות אישות גבי המקדש בפסולי עדות וכו' הכי מתפרשת שכתב וז"ל ודע שפסולי עדות יש מחלוקת בין המפרשים ז"ל אי אלו הן תורה ואי אלו הן