רבי בצלאל אשכנזי עב

בתוספתא החליף מטלטלין במטלטלין קרקע בקרקע מטלטלין בקרקע כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ע"כ

ומכל מקום הא קמן דהשוה דין החליף קרקע במטלטלין להחליף מטלטלין במטלטלין מעתה זכינו לדין לדברי הכל דכי היכי דהחליף מטלטלין אע"ג דנהגו לכתוב שטרא כיון דמשך זה נתחייב זה בחליפיו ה"ה קרקע במטלטלין כיון דמשך זה המטלטלין קנה זה הקרקע בלא כתיב' שטר ואפי' במקום שכותבין ואין אחד מהם יכול לחזור בו והוא פשוט. הנראה לעניות דעתי כתבתי שוב מצאתי און לי מהרמ"ה ז"ל לתשובתי הראשונה וז"ל הרמ"ה ז"ל בתשו' ודשאלתון מנהג דילן למכתב בכל שטרי כתובות אם ח"ו יארע לו מות לפלוני החתן תחלוק פלוני' הכלה כל נכסיה ונכסיו עם יורשיו ואם יארע מות לפלוני' הכלה והם בלא זרע יחלוק פלו' החתן עם יורשיה וראובן נסיב איתתא וכתב לה הכי ובתר הכי כתבא ליה איהי שטרא ויהבא ליה כל נכסהא מהיו' ולאחר מיתה ובטיל' תנאה קמא והדרת לדינא דאורייתא ושכיבא איהי ואת' אבוהא קא תבע ליה לראובן למפלג בהדיה דלאו כל כמינה לבטולי זכות אבוהי ואיכא מ"ד דתנאה בתרא בטיל תנאה קמא

הכין חזינא דתנאה כל כה"ג לא מהני אלא בממונא דאתתא כגון נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל אבל בנכסי הבעל לא מהני כלל חדא דאסמכתא היא ולא קניא ועוד דהא לא אקני להו ליורשי דילה ולא מידי בלשון הקנאה אלא יחלוק בעלמא קאמר ולא אשכחן דמהני האי לישנא אלא בש"מ אבל בבריא קנין דברים בעלמא הוא אבל בנכסים דילה מהני דהא לא קני בהו זכותא אלא מכח נשואיה וכיון דאתני בעיקר נשואין אהני וה"ה בנכסיו היכא דאתני למעוטי בזכות דכתובה לאחר מיתתו אבל למקני זכות' בנכסי הבעל לאחר מיתת האשה בחיי בעלה לא סלקא בדעתא דמאן דאית ביה דעת' דמהני תנאה כה"ג. ולא עוד אלא שתנאו זה משונה ממנהג העולם מנהג העולם חיים יורשים את המתים וכאן מתים יורשים את החיים בחיים וכיון שנתברר שלא הועיל תנאי. זה אלא בנכסי האשה הרי הקנין שקנו ממנה לבעלה לאחר נשואיה מועיל לבטל את התנאי דלא גרע מהיכא דאקנתינהו לנכסיה לאיניש דעלמא דלית ליה ליורש זכות בגוייהו דכי אהני תנאה דנשואין בנכסי דילה לאו לאקנויינהו ליורשים דילה אהני אלא למעוטי בירושת הבעל הוא דמהני למהוי. בההוא שיעורא דלא אנסיבא ליה לבעל דכי יהבתינהו לדיליה בתר הכי או לאיניש אחרינא לית להו ליורשים ולא מידי: ע"כ תשובות הר"מה ז"ל: ובסוף לשונו יש טעות אבל הוא מובן: ועוד כתוב בתשובות להר"ם במז"ל בלשון ערבי והעתיקו אות' ללשון הקודש וז"ל שאלה במדינה שמתנים בה שכל אשה שתמות בלא ולד יחזרו חצי נכסיה לבית אביה וכותבין זה התנאי בכל כתובה ורצתה אשה אחת לדמיון נתעורר במחשבתה והוכשר בעיניה ונכספה עשותו שתקח נדוניתה של בית אביה הכתובה בשטר כתובתה ותתננה לאיש אחר מבלעדי אישה ובית אביה והסכים בעלה על ידה אחר שכתב עליה שטר שקבלה כל זה ולא נשאר לה עליו בשטר כתובתה זולתי המאוחר ושהוא מחלה לו מחילה גמורה וליורשיו אחריו ומיורשיה אחריה וכתבה שטר מתנה לאיש הנז' בכל מה שיכלול אותו שטר כתובתה ממקרקעי וממטלטלי ונתנה לו זה מתנה גמורה מחיי' מעכשיו וקנו אחר זה מיד הבעל שהוא הסכי' במתנ' וסלק עצמו מכל מה שיכלול אותו שטר כתובתה מנכסי צ"ב קרקעות ומטלטי' והקרקע שיש לה בשטר כתובתה אותו שכבר נתנה במתנה הותנה בו על הבעל שאם תפטר האשה בלא ולד יחזיר כל הקרקע בכללו לאביה. יורנו אם אחר נתינתה כל מה שכולל אותו שטר כתובתה מנכסי צ"ב קרקעות ומטלטלין לזולת בעלה עם הסכמת בעלה על המתנה ושהוא נתרצה בה כשמתה אם יתחייב ליתן ליורשיה מבית אביה דבר ממה שבשטר כתובת' מנכסים או קרקעות או לא יורנו רבינו

תשובה המתנה קיימת בלי ספק ואין הבעל מחוייב לתת ליורשי האשה דבר הואיל וכבר נתנה כל מה שהכניסה בנדוניא לפי שפסק ההלכה נכסי לך ואחריך לפ' אין לשני אלא מה ששייר ראשון וכ"ש וק"ו בתנאי הוה שלא נפסק הענין אלא שנתלה בתנאי וכאילו אמר נכסים אלו לך ואחריך אם תמותי בלא בן לפלוני ומכרה ונתנה שהדין בלא ספק אין לשני אלא מה ששיירה וזהו דין התנאי בכל מקום אין הפרש אם פירש זה ואמר ואם תמות בלא ולד יחזור חצי מה דישתאר מנדוניא זו לבות אביה כמו שכותבין אנחנו בקצת הכתובות או לא יפרשוה לפי שהוא ידוע שאין לו מלעשות רצונה בנדונייתה ואין הפרש בין אם היתה לובשת לבוש ער שיבלה או עד שיקרע או שתתן אותו או שתמכרנו וכזה ה"ה בקרקעות וכן האיש שנתחייב לאביה וכתב על עצמו בישראל ולא יהודים כ"כ דינרים נגד חצי כתובתה בפשרה אע"פ שהוא יותר אם תפטר מבעלה בלא ולד אינו חייב בשום דבר מהם כלום לפי שלא נתחייב בזה אלא במקום הנדונוא שתגיע לבית אביה וכיון שמכרה אז נתנה לא נשאר לא דבר וכמו שאם הניחה ולד היה מתבטל מעליו החוב כך אם לא הניחה מה להוריש בטל מעליו החוב וחייב לתת אלו השטרות שבדיננו וערכאות ויקרע אותם ותתן הכתוב' לבעל וזה כולו לא יתחייב אצלי עד שידור הנאה הבעל מנכסי אשתו שמא יעשו קנוניא על נכסי יורשי האשה מבית אביה דומה לערב לאשה כתובתה והיה בעלה מגרשה וכו' וכן הענין בזה שנחוש שזה הבעל ואשתו וזה המקבל מתנה בנגלה הם עושים קנוניא על נכסי יורש ותהיה האשה הזאת שלא נתנה בנסתר ולא מקבל המתנה זה זכה באמת לעצמו אבל כוונתם שיחזור מקבל המתנה בגלוי לתת אותה לבעל ולזה אומר שידיר הנאה מאלו הנכסים שקבל אותם מקבל מתנה אסור לי ליהנות בהם לעולם ועד נדרתי נדר זה ואחר כך תתקיים המתנה ביד המקבל וינתן שטר החוב שבערכאותיהם לערב כמו שזכרנו או יחרים חרם סתם בפני הבעל ומקבל המתנה בשם כל מי שעשה קנוניא על מתנה זו בענין זולת הנגלה ממנה והנגלה ממתנה זו כנסתר ממנה ויענה הבעל והמקבל המתנה אמן ואח"כ ידינו כמו שביארנו ואם חזר מקבל המתנה ומכר ממנה דבר לבעל או נתן לו במתנה הכל אחר קבלת החרם אין חשש ואם תבעו יורשי בית אביה שיחרימו אין דוחה אותם מזה ואם תבעו מהבעל שידיר הנאה כמו שזכרנו ואמר הבעל לא אאסור על עצמי דבר שהוא מותר אבל יחרימו סתם בשם. כל מי שעשה במתנה זו קנוניא ויש לו בה דבר נסתר חוץ מהנגלה ממנה הדין עמו ויחרימו כמו שזכרנו ואחר זה יפסקו הב"ד כמו שחלקנו וכתב משה ב"ר מימון זלה"ה והא קמן מתשובה זו נמי משמע להדיא כדכתיבנא בצלאל אשכנזי

יט מעשה שהיה כך הי' קודם שעליתי לירושלים תוב"ב בקצת ימים היו יושבים שנים בשוק בסוד משחקי' ובדרך לעג קדשו בנותיהם הקטנות זה לזה ומיראתי פן בבואי הנה אייסר אותם שלח אחד מהמתקדשים והמטהרים שאלה בדברים בדויין אל הגליל תוב"ב לחכם אחד והשיב לו באורך ואני במה שכותב החכם נרו כפי שאלתו אקצר בו ומה שנוגע גם לפי האמת אעתיק לשונו השאלה הבדוייה המקדש והתשובה של החכם נרו'

שאלה ילמדנו רבינו שנים ראובן ושמעון שהיה לכל אחד בת והיו מדברים וביד שמעון טבעת זהב ואמר שמעון לראובן הרי טבעת זו קידושי בתך השליך ראובן הטבעת מידו לארץ וגער בשמעון ולקח שמעון טבעתו ושמה באצבעו אחר כך לקח ראובן טבעת שמעון מידו והצניעה באזורו ואמ' שמעון לראובן אתה רוצה הטבעת ושתק ראובן ואחר כך אמר ראובן לשמעון הרי הטבעת זה קידושי בתך אמר לוי אינם מועלים אלו הקידושין שהטבעת היא שלו ושחקו והלך. כל אחד לדרכו: יורינו מה הוא הדין אם הם קידושין הראשונים או האחרונים או אינם מועלים שכל זה היה דרך שחוק והיתול ועוד שאחד מן העדים קרוב שהוא אח חמות שמעון

תשובה שש לדון ולדקדק מה שבא בשאלה ראובן ושמעון שהיה לכל אחד בת והיו מדברים. שאם פירוש מה שהיו מדברים הוא במילי דעלמא ולא בעסק קידושין מתרי טעמי אין בית מיחוש לא בקידושים ראשונים ולא בשניים א' טעם שוה לשניהם שאין בלשון הרי טבעת זו קידושי בתך לשון קידושין דגרע מידים שאינן מוכיחות דלא הויין ידים וכו': האריך בזה החכם נרו' וצריך לקצר דגופא דעובדא לאו הכי הוה

עוד כתב וז"ל אבל למאי שנסתפק השואל אי לא הוו קידושי כלל מטעם שאחד מן העדים הוא קרוב שהוא אח חמות שמעון לא סגי האי טעמא לפטור בלא גט אף אם היו מדברים תחילה על עסקי קידושין משום דהוי פלוגתא דרבוואתא אי קרובי האם הוו פסולין מן התורה או מדברי סופרים וז"ל הרב המגיד ז"ל פ"ד מה' אישות ודע שבפסולי עדות יש מחלקות בין המפרשים ז"ל אי אלו הן מן התורה אי אלו הן מדברי סופרים שקצת מן הגאונים סוברים שכל אותן שהן נלמדים מן המדרש כקרובי האם הן נקראים דברי סופרים וכן כתב רבינו פי"ג מה' עדות והוא גם כן מהשורש השני שהניח בספר המצות כמו שכ שכתבתי פ"א וכבר חלקו עליהם ז"ל ואמרו שכל הבאי' מן המדרש הן מן התורה בין קרובי האם בין קרובי האב וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרש"בא ז"ל. ע"כ ונראה מפשט לשון הרב המגיד שסובר כדעת הרמ"בם ז"ל שהמקדש בעדים שהם קרובים מצד האם דהוי ספק קדושין מדקאמר ודע שבפסולי עדות יש מחלקות וכו' על מאי דקאמר הרמ"בם ז"ל המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת בפסולי עדות של דברי סופרים וכו' משמע דס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דכל אותן הבאים מן המדרש כקרובי האם דהוי ספק מקודשת וצריך לומר לדעת הרב המגיד דשאני הלכה למשה מסיני או ג"ש דאף על גב דנקראים דברי סופרים לדעת הרמב"ם ז"ל דינן כדין תורה לגמרי שכתב פ"א מה' אישות שאף הדברים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני נקראים דברי סופרים ומכל מקום דינן ממש כדין תורה לגמרי וגם בקידושי כסף כתב שאין קידושי שטר תופסין אחריהם אף אם הם נקראים וכו' יש לחלק דהלכה למשה מסיני נאמר מפי השמועה וכן ג"ש דקיחה קיחה אין אדם דן ג"ש מעצמו אבל הבאים מן המדרש נקראים ד"ס לגמרי וכל הבאים מן המדרש שאדם דן מעצמו בא' מן הדרשות שדורשים חכמים אף אי אסמכוה אקראי הוו ספק קדושין:

איברא דמצאתי תשובת שאלה לרשב"ץ ז"ל הביאה הרב מורינו ז"ל בטור סימן מ"ב וז"ל על מי שקדש בת קטנה שלא בפני אביה והעדים קרובים זה לזה מצד האם שאפילו הרמב"ם שסובר שפסול קורבת האם אינו אלא מדרבנן יודה שעדותן בטילה וכו' והטעם השני שמה שכתב הרב ז"ל שפסולי קרובים הבאים מן הדרשא הוא מדרבנן הוא מפני שסובר בכל מדרש חכמים שאינן קרויין דאוריתא אינו שהם מדרבנן אלא שהם קרויין מדרבנן לענין שאינם נכללין בדברי רבי שמלאי לענין מנין המצות אבל מכל מקום דין תורה הם וא"כ המקדש בפניהם אינה מקודשת ע"כ. הרי משמע מדברי הרשב"ץ ז"ל שהמקדש בפני עדים קרובי האם אינה מקודשת וה"ה בנדון דידן שאחד מן העדים אח חמות שמעון נשאר