רבי בצלאל אשכנזי סד

הוא בשום ענין שאין לבוא לבית דין לא שבקינן אומדנא דמוכח והילכך לא כתבינן ואי איתא דאונס אחרים לא הוי אונס ואפילו של בנו וגם אונס ממון סתם לא הוי אונס היכי פשיטא להו להוספות דודאי הוא אנוס גמור עד דקשיא להו דלא משכחת לה הא דרבה ורב יוסף בגיטא ומתנתא דהא איכא אונסי דמחזו כאונסא ולא הוו אונסא ושפיר משכחת לה בגיטא ומתנתא

גם יש להוכיח כן מלשון מהר"מ ז"ל שכתב שם והרא"ש ז"ל בתוספותיו וז"ל אלימא מודעא דגיטא ומתנתא גלויי מילתא בעלמא הוא הקשה ר"מ ז"ל על שפי' רשב"ם ז"ל ור"ח ז"ל גילויי מילתא בעלמא אף על גב דלא כתיבא ביה אנן ידעינן באונס דפלניא ממילא ידעינן דאנוס גמור הוא דאי לא הוי אנוס מי דחקו ליתן גט ומתנה אם ירצה לא יתן שהרי אינו מקבל מעות וקשה לפירושם דילמא אנסוהו זוזי שנותנין לו קרובי האשה לגרשה וגם על המתנה אינו אנוס אונס גמור אלא אדם גדול בקש ממנו שיתן לו מתנה ואינו רשאי להשיב פניו או שאמר לו מקבל המתנה תן לי חפץ זה עתה שאני צריך לו ואני אתן לך כפלי' פעם אחרת. עד כאן. ואין אלו קושיות כולי האי דאי נותנין לו זוזי לגרש סבירא ליה להר"ש ז"ל דהוה ליה כזביני וכמו שכתב ריב"ש ז"ל והא פריך ואי דזביני וכו' וגם דלא שכיח דאדם גדול יבקש מתנות חנם וזה יתרצה ליתן מבלי שום אונס. וגם לא שכיח שיאמר המקבל מתנה תן לי חפץ זה עתה שאני צריך לו ואני אתן לך בכפלים והנה יתרצה בפטומי מילי בעלמא דאם כן הוה ליה לאקנויי מיניה. ואם איתא דסבירא ליה להרב ז"ל דאונס אחרים כגון בנו או אביו לא הוי אונס וגם אונס ממון סתם נמי לא הוי אונס עדיפא מן הדין קושיי הוה ליה לאקשויי וכדכתיבנא אלא ודאי משמע דפשיטא ליה דהני נמי אונס גמור מיקרי ולא שנא אונס ממון

נמצינו למדין דאונס ממון הוי אונס ל"ש אי אנסי ליה להדיא בממון כדי שיגרש ל"ש אי אנסי ליה סתמא ומסלקי אונסיה כשיגרש ול"ש אי אנסי לאחריני כגון בנו או אביו בכולהו הני גווני הוי גט מעושה אי עבדי שלא כדין

ולאו דוקא שיכהו ממש אלא כיון שמגזימין אותו להכותו בגופו ויש כח בידם לעשות כן שפיר מיקרי אונס. וכתב ר"ח ז"ל דמיהא דפרדסא שמעינן דמאן דמפחיד לחבריה במידי דיכיל למעבדיה כגון הפסדת ממון או הכאה כל שכן הכאת נפשו דאומר לו אי לא מזבנת לי כך וכך דאית לך עבידנא לך כך וכך דאית להו לסהדי למיכתב ליה מודעא להאי ולפרושי בה ידענא ביה באונסיה דפלניא ואף על גב דלא עביד מאי דאמר ומחיל ליה כיון דאמר עבידנא ויכיל למעבד היינו אונסו דמוכר. עד כאן. וקבע בה מסמרים הר"ן ז"ל בחידושיו ומייתי לה נמי ממתניתין דפרק הנזקין דתנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבע"ה מקחו בטל משום דאמר לו נחת רוח עשיתי לסקריקון כלומר ומשום יראי עבדי ע"כ. גם הרמב"ן ז"ל כתב בחידושיו דהא דר"ח משנה שלימה היא לקח מסקריקון וכו': וכן כתב רבנו האיי גאון ז"ל בספר המקח וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י' מהל' מכירה וכן כתב הטור בח"ה סימן ר"ה וז"ל לא שנא אנסוהו אונס ממון כגון שהפחידוהו בהפסד ממון בין על ידי עובד כוכבים ומזלות בין על ידי ישראל וכו' והוא לשון הרמב"ם ז"ל ובספרי הרמב"ם ז"ל המדויקי' הלשון כן או שהפחידו בדבר שאיפשר לו לעשותו בין על ידי עובדי כוכבים ומזלות בין בידו הרי זה אונס ע"כ וכן כתב הרב בעל הטורים ז"ל. גם הרשב"א ז"ל בתשובה הביא דר"ח ז"ל. וממילא שמעינן דאפילו באונס ממון סגי בהגזמה ובהפחדה ולא בעינן שיאנס אותו בגופו להביא מעות אלא אפילו ליכא אונס בגופיה כלל ול"ש במכר ובמודעא ול"ש בגט ובמתנה ואפילו לא מסר מודעא הוי אונס ואף על גב דהרשב"ץ ז"ל נסתפק בזה וז"ל ויש אונס אחר אף על פי שהוא אונסא דאחריני אינו אונס בגופו כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזירו עד שיגרשנה ואינו יכול לכופה בדין להחזירו אליו או מפחידתו להפסידו ממון והרי זאת האשה כופה את בעלה לגרשה כפיית ממון זה הענין אני מסתפק בו אם היא כפייה והוי גט מעושה או לא ואף על גב דבמכר כה"ג הוי אונס ואי מסר מודעא דבעינן דלידעו למודעיה הוי שפיר מודעא שניא היא שהרי גם האנס נא תבע ממנו אלא מכירה כמעשה דפרדסא אבל אונס ממון בגט אי מסר מודעא ודאי הויא מודעא אפילו בשקרא וכו' אבל אי לא מסר מודעא וידיעא מילתא דמחמת אותו עישוי גירש מספקא לי אי הוי עישוי או לא וקרוב אני לומר דכיון דלא מסר מודעא לא הוי גט מעושה כלל ואגב אונסיה גמר ומגרש וכו' מכל מקום הרי במסקנא משמע דפשיטא ליה דהוי גט מעושה וכל שכן דלא שבקינן פשיטותיה דהרמ"ה ז"ל שהיה מגדולי הפוסקים הראשונים משום ספיקיה ואפשר אילו ראה סברתו לא הוה מסתפק דכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמ"ה ז"ל וז"ל והאי אונסא דפסיל בגיטא לא תימה עד דעבדי מעשה בגופיה אלא כיון דאמר לו אנס דיכול למינסיה הב גיטא ואי לא עבידנא בך הכי והכי אף על גב דלא עבד ביה מידי כי יהיב מחמת הכי אנוס הוא ופסול דאמר רבא האי עובדי כוכבים ומזלות דא"ל לישראל קטול אספסתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך יעבור ואל יהרג אלמא דבאמירה נמי כיון דיכיל למעבדיה אונס הוי לקולא דספק נפשות להקל וכ"ש בגיטין דליהוי אונס לחומרא ולאו דוקא היכא דאמר דאניס ליה בגופיה אלא אפילו אמר למינסיה בממוניה אונסא הוי דהא אידי ואידי שלא לרצונו הוא ע"כ: הא קמן להדיא דנפשטה ספקיה של הרשב"ץ גם ממה שכתבתי לעיל בשם הר"י בן מיגש ז"ל אין שורש לספקו של הרשב"ץ

ולא תימא דוקא היכא שהמגזים גברא אלמא כגון סקריקון או עובדי כוכבים ומזלות: אבל היכא שהמגזים ישראל ירא שמים עביד דגזים ולא עביד ולא מיקרי אונס אלא בכל אדם הדין כן לדעת כמה רבוותא ז"ל דכתב הרב רבי' יונה ז"ל רבו של הרשב"א ז"ל בעליותיו לבתרא. וז"ל ומי שהפחיד את חבירו ומטיל עליו אימה ואומר אם לא תמכור לי שדה זו בכך וכך זאת וזאת אעשה לך ויש לאל ידו הרי זה אונס וכיון דידעי העדים זה האונס ומסר המוכר מודעא בפניהם המכר בטל ואף על פי שזה האיש שנתן חתימתו עליו הוא מן השומעין בקול בית דין מאחר שהפחידו והיכולת בידו הרי זה אונס ואין אומרים חזקתו של זה שלא היה גורם לו נזק והפסד שהרי מכל מקום הביא מורך בלבבו י עד כאן וכך לי בגט כד ידעינן באונסיה בלא מסירת מודעא כלל כמו בזביני במסירת מודעא. וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל עוד אמרת שנסתפקת בזה מפני שאמרו שבשעת הגט איימוהו בית דין שאם לא יגרש שיאסרוהו בנחושתים ומחמת איומם ציוה לכתוב ולחתום והיה אומר כי מפני איומם צוה לכתוב ולחתום והיו חוזרים ואומרים לו אל תאמר כן אלא מדעת עצמך צוה לא משום כפייה וחזר ואמר כן מעצמי אני מצוה היקרא זה אונס

תשובה דע כי כל שיש בידם כח לאונסו ואיימוהו על האונס הרי זה אנוס דתלויה וזבין אינו צריך להמתין עד שיתלה. וכן מוכיח בפי' ממעשה דרבי דוסתאי בר ינאי בפ"ק דגיטין וכן אין אומרי' בכי הא מצוה לשמוע דברי חכמים גמר ומגרש שלא אמרו כן אלא בגט מעושה כדין בישראל שאם אי אתה אומר כן אלא שאתה תולה אותו בטועה וסובר שכל שאומרים לו גרש מן הדין אומר לו כן אם כן אפילו גט מעושה בישראל שלא כדין כשר ואין לדחוק ולומר דההיא בת"ח שיודע שאינו כדין. דאם כן חלקת בין ת"ח לשאינו ת"ח ואנן סתמא תנן גט המעושה בישראל כדין כשר. עד כאן. הא קמן להדיא דאפילו בית דין המאיים על המגרש בדבר שיש כח בידן לעשות הויא ליה אונס

נמצא דלדעת רבינו האי גאון ז"ל ור"ח ז"ל. והרמב"ם ז"ל. והרמ"ה ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל. והרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל. והר"ן ז"ל. והרב המגיד ז"ל. והרשב"ץ ז"ל. אפילו באונס ממון סגי בהפחדה ובהגזמה לבד. ולדעת הר"י החסיד ז"ל. והרשב"א ז"ל אפי' השומע בקול בית דין ואפילו הבית דין עצמו דקא מאיימי והיכולת בידן הרי זה אונס ומאחר דכולהו הני רבוואתא אשר המה עמודי ההוראה הכין סבירא להו להם שומעין וליכא למינדא מינייהו. ואם יחיד חילק כאשר כתב מהר"י קולון ז"ל אין שומעין לו. כל שכן כי יש לתרץ דלא פליגי ואין להאריך בזה

גם למדנו מתשובת הרשב"א ז"ל דכתיבנא לעיל בסמוך דאם איימוהו בית דין לגרש אף על גב דשוב הזהירוהו שיצוה מדעת עצמו לכתוב ולחתום. ואמר שמעצמו מצוה אכתי לא יצא מידי אונסו. וצריך לדקדק כשאיימוהו לגרש היאך יסתלק אונסו ולא יקרא אנוס וגטו גט

ודע שכתב מהר"י קולון ז"ל בסימן ס"ג דהיכא דנאסר הבעל כדי שיגרש ולבסוף הותר וגירש בביטול מודעות דפליגי בה שני גדולי הדור דמר אסר ומר שרי והאוסר הביא ראיה מהתוספות דפרק ר' עקיבא אהא דאמרינן מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו' ואמר רבי אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לאורייתא דקשיא להו לתוספות דהא אמרינן בנדרים שכרת משה ברית עם ישראל על התורה ומצות והשביעם על כך. ובפר' אלו נאמרים שקבלו את התורה בהר גריזים ובהר עיבל ותירץ ר"ת דעל פה הדבר היה והרי הוא כבעל כרחם אבל בימי אחשורוש קבלו מדעתם מאהבת הנס. עד כאן. וסבירא ליה מאן דאסר דר"ת הכי קאמר דכיון דהיה על פי הדיבר והוא כבר כפה עליהם ההר כגיגית אונסו הראשון דכפה עליהם ההר כגיגית לא נסתלק ובדוכתיה קאי שהרי ככחו אז כחו עתה. ול"נ דאם כן לא היה לו לר"ת להאריך כולי האי דבמאי דתירץ דעל פי הדיבר היה הוה סגי ולמה ליה למימר והרי כבעל כרחם מאחר דאאונס קמא קא סמיך

ונראה דר"ת הכי קאמר דעל פי הדיבר היה אשר הוא בעל היכולת ושליט בכל ואין מעכב בידו אל גדול ונורא ולא כן אדם ויתנחם הילכך בהווה הרי הוא כבעל כרחם ולא צריכינן למיסמכה אאונס ראשון דבכל שעה יוכל לחדש אונסין ואדרבא מכפיית ההר לא היו יראי' כולי האי כי לא כל שעתא ושעתא משנה האל מנהגו וטבעו של עולם אשר ההרים ימושו. וירקדו כאלים וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה וז"ל ובעבור כי השם לא יעשה אות מופת בכל דור לעיני כל רשע וכופר יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו ונעתיק הדבר אל בנינו וכו'. עד כאן. ומיהו מאונסין אחרים דשכיחי היו יראים טפי ולכך נקט ר"י דהתם נמי יראים מהקדוש ברוך הוא שמא לא יביאם לארץ ישראל שהיה להם ליכנס בה לאלתר וכמו שכתב הרב המרדכי בפ"ג דשבועות והיינו כתירוציה דר"ת אלא תירץ בכולל לומר דכיון דהיה על פי הדיבר הויא ליה בהווה כבעל כרחם דהרי יכיל למינסיה להו בכמה אונסין. ור"י פריט חדא מהאונסין דשכיח טובא דהיינו שלא יביאם לארץ. ומשום דקשיא ליה דהיינו העברת ריוח ולא מיקרי אונסא להכי האריך ז"ל וקאמר שהיה להם ליכנס לאלתר פי' להו כמאן דאחזיקי בה והוה ליה הפסד ולא העברת ריוח כלל בלחוד והר"מ ז"ל דקאי עלה דר"י ז"ל הוסיף עוד לומר כיון דאנסין היו על פי הדיבר מפחד שלא יביאם לארץ ישראל ושמא יניעם במדבר קרי ליה אונס וכו' עד כאן והקשה דכיון דקאי עלה דר"י ז"ל אמאי פתיך בהדי דכלא יביאם לארץ ישראל גם שמא יגיעם במדבר דאם לא יכנסו לא רץ הרי הם נעים ונדים כי אין להם לישראל מנוחה אלא בבואם אל המנוחה ואל הנחלה ואין ואין להאריך בזה דכבר נתקינן מעיניינא לעיניינא מפסקא דדינא למילי דאגדתא: