רבי בצלאל אשכנזי נז

ובתשובות שבדפוס סימן תקס"ג כתוב וז"ל לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בהקדש עניים שאינם אלא מקבלי מתנ' ויכול אדם לחזור בו כדאמרי' בפרק ד' וה' אמר הב לי ואברי ביה נפשאי וכו' אנן יד עניים וכו' אלמא הקדשו אין לו קיום אלא אם כן הקנה בקנין או בשטר או באחד מדרכי הקניות ע"כ ולכאורה משמע דאזיל בשטת רבינו האי גאון ז"ל והרב בעל המאור ז"ל אבל קשיא טובא דבתשובותיו סימן תרנ"ו כתב וז"ל שאלתם ראובן היה פורש מבלינסי"א ללכת לדרכו והפקיד בין שני אנשים תיבתו וכו' היו את עדים שהוא מקדיש התיבה וכו' עתה בא חנוך ואמר כל מה שעשה אביו עשה בכעס ועוד שהוא טוען שחזר בו אביו מן ההקדש לאחר שהיה במורסיא"ה וכו'

תשובה הריני משיב על אחרון ראשון וכו' גם מה שטוען שחזר בו אביו אינה טענה שאפי' בו אביו אינו רשאי שהמקדיש ואחר כך נמלך ואמ' איני רוצה בהקדשי והריני חוזר בי וכיוצא בזה לא אמר ולא כלום שלא כל הימנו לחזור בו אלא שאם רצה לחזור בנדרו צריך שאלה לחכם ופתח וחרטה כשאר נדרים וכו' ועוד שבענין זה אפי' נתחרט ובא ונשאל על ההקדש ואפילו בפתח אינו רשאי לפי שכבר מסר הממון ביד שני האנשי' האלה ובמעכשיו ואין אחר מסיר' כלום דאנן יד עניים אנן וכו' ע"כ הא קמן להדיא דבאמירה בעלמא אינו יכול לחזור בדבריו

ועוד כתב בתשובה כתיבת יד וז"ל שאלת מה שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות בפ' ד' וה' המקדיש דבר שהוא ברבותו באמירה בעלמא אף שלא במעמד עניים לא מצי הדר ביה מדין בפיך זו צדקה והא ממון שחין לו תובעין הוא דמאן רבע ליה בדינא אי תבע ליה האי עני יאמ' לו לעני אחר יהיבנ' ליה אלמא מצי הדר ביה ולאישתמוטי מינייהו

תשובה זו אינה תורה דאע"ג דמצי לאישתמוטי מכל חד וחד מינייהו בבי דינא מ"מ חיובי מיחייב לשמים ליתן משום בפיך זו צדקה ולא כתב ברב ז"ל דמצי חד למתבעיה אלא דמחוייב ליתן מדכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשי' ודוקא במקדיש דבר שהוא ברשותו אבל דבר שאינו ברשותו לא דכתי' איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו שלו וברשותו אף כל שהוא בידו וברשותו הא לאו שלו ושאינו ברשותו לא והיינו דאמ' ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' ודוקא במקדיש את הדבר שאין ההקדש חל אלא על דבר שהוא שלו וברשותו חבל החומר אתן לעניים כך וכך אע"פ שאינו בידו עכשיו חייב ליתן כנדר ונדבה וכל זה בכלל בפיך זו צדקה ולא עוד אלא פעמים שמעשין אותו ליתן שאלו אמר סלע זו לעניי עירי והיו שם גבאי צדקה שהצדקות שבעיר נחלקות על ידיהם כופין אותו ליתן וכהנהו עובדי דפ' בני העיר ע"כ. משמע דכותיה דהרי"ף ז"ל ס"ל ודוחק לומר דלתרוצי לדעת הרי"ף ז"ל כתב כן ואיהו לא ס"ל הכין

ונראה דס"ל להרב ז"ל דאיברא ודאי דמדין גדר לא מצי למהדר ביה מטע' בפיך זו צדקה שחייב לקיים נדרו וב"ד נמי כופין אותו לקיים את נדרו וכדעת הרי"ף ז"ל ומיהו אינו חייב מדין קנין מטעם אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט שתהא האמירה גומרת בהקדש עניים כמו שגומרת המסירה או המשיכה בהדיוט ונפקא מינה דכשאתה מחייבו להשלים משום נדר יכול לחזור בו ע"י שאלה ואם אתה מחייבו משום קנין דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אינו יכול לחזור בו אפולו ע"י שאלה דכבר זכו ביה עניים ע"י אמירתו כאלו קנו מידו והא דכתב ז"ל בסי' תקס"ג דלא אמרינן אמירתו לגבוה וכו' בהקדש עניים וכו' ויכול אדם לחזור בו וכו' פי' ע"י שאלה וליתא דהא בקדשי מזבח וקדשי בדק הבית דפשי' דאמירתו לגבוה הויא ליה כמסירה להדיוט ואפ"ה ישנו בשאל' ועוד קשיא טובא דבתשובה על דבר ראובן שלא היה לו כי אם בת אחת ובשעת פטירתו נתן כל נכסיו לבת בתורת ירושה וצוה ואמר אם תמות הבת בלא ולד בין קודם שתנשא בין לאחר שתנשא יחזרו הנכסים להקדש עניים ואחר מיתת האב מכרה הבת מאותן נכסים וכו' ונפל בזה מחלוקת גדול בין הרשב"א ז"ל והרא"ה ז"ל ועמדו דבריהם לפי חכמי צרפת ז"ל והודו לדברי הרשב"א ז"ל וכמו שכתב בסי' תש"ד ודעת הרא"ה ז"ל שההקדש זכה והרשב"א ז"ל חלק ואמר שהבת הזאת זכתה ובאותה תשובה כתב וז"ל אין הנדון דומה לראיה שלא אמרו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט לענין שיהא לכל דיניו כמסור ממש ביד גזבר אלא לענין קניה לבד אמרו ולומר דבהדיוט לא קנה עד שימשוך או עד שיחזיק וההקדש קונה באמיר' בעלמא וכענין שאמרו בשכיב' מרע דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וכו' ותדע לך עוד דאמירה לגבוה אינה כמסירה ממש ליד גזבר דהא קי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה בהקדש ואלו המקדיש ומסר ליד גזבר שוב אינו יכול לישאל עליה וטעמא רבה יש אלא שאין זה מקומו אלא ודאי מדיש שאלה להקדש שמע מינה שלא אמרו כמסירה ממש אלא לענין קנייה בלבד להיות האמירה גומרת בהקדש כמו שגומרת המסירה או המשילה בהדיוט ותדע לך עוד מדאמרי' גבי מתני' דאמיר' לגבוה וכו' כיצד בית זה הקדש שור זה הקדש עולה אפי' הוא בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ע"כ. אלמא דהקדש עניים דאתינא עלה אע"ג דלא הויא כמסירה ממש מ"מ קני ביה האמירה כשאר הקניות שבהדיוט ושפיר אמרינן בהו אמירה לגבוה כמסיר' להדיוט ואפ"ה שפיר איכא למימר דאית ביה שאלה דדוקא כד נימא דהויא ליה כמסור ממש ליד גזבר הוא דאמרינן דאין שאלה אבל אי לא אמרינן אלא כמסירה להדיוט דהיינו כקניה של הדיוט שפיר איכא למימר דיש שאלה ונראה דהרשב"א ז"ל כלפי הרא"ה ז"ל בר פלוגתיה השיב לו כן דאפי' לדידיה שאינו מחלק בין הקד' עניי' להקדש בדק הבית אכתי ליכא למימר אמירה לגבוה שיהא כמסור ממש ליד הגבאי מדיש שאלה ומיהו איהו ז"ל סבירא ליה דיש חילוק בין הקדש עניים להקדש בדק הבית וכמו שכתב בסימן תקס"ג וכדכתיבנא אלא שצריך לתרץ תשובותיו דמשמע דסתרן אהדדי

ודע דהיתר נדרים הם בתרי גוני או על ידי פתח וחרטה או על ידי חרטה מעיקרא וכתב הר"ן ז"ל בפרק ד' נדרים דעדיף פתח מחרטה לפי שכל נדר שהוא ניתר בפתח הרי הנודר אומר שאפילו בתחלה כשנדר אלו היה נותן אל לבו אותו פתח לא היה נודר ונמצא נדרו טעות אבל נדר שהוא ניתר בחרטה אינו מוצא עם עצמו שום ענין שאלו היה נותנו אל לבו מתחלה שלא היה נודר אלא שהוא אומר עכשיו מתוך הכעס או מפני מהירות נדרתי ועכשיו אני מתחרט על שנדרתי מעולם ע"כ

עוד כתב הר"ן ז"ל שם ענין זו דאלו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת גרע מפתח ועדיף מחרטה גרע מפתח משום דלא היו עכשיו עשרה בני אדם שיפייסוהו דנימא פתח מעלייא הוי שאלו היה יודע כן לא היה נודר ועדיף מחרטה משום דבחרטה גרידא אינו מוצא שום ענין בעצמו שמחמתו לא היה נודר באותה שעה וזה היה מוצא בעצמו שאלו היו מפייסין אותו באותה שעה לא היה נודר. ונמצא מתברר יותר שמתוך המהירות נדר וכו' ע"כ

והלכך בהכי יש לתרץ תשובות הרשב"א ז"ל דאיברא ודאי דכל ההקדשות אינן ניתרין אלא על ידי שאלה ואפילו הקדש עניים לא פקע בכדי ומיהו יש הפרש דקדשי מזבח וקדשי בדק הבית כיון דבאמיר' בעלמא חל עלייהו הקדושה ונקנה להקדש לא סגי בחרטה דמעיקר' דהיאך יתחרט על מצוה שעשה כבר שהקדיש וחלה עליה הקדושה כבר אבל ע"י פתח נותר דמשוי ליה הקדש טעות מעיקרא תדע דלא ידעינן דיש שאלה להקדש אלא מדקי"ל כב"ה דאמרי הקדש טעות לא הוי הקדש אלמא דאינו ניתר ההקדש אלא ע"י פתח דמשוי ליה ההקדש מעיקרא הקדש טעות אבל הקדש עניי' ס"ל להרב ז"ל דניתר בחרטה דמעיקר' בשאר נדרים ואמטו להכי כתב בסימן תקס"ג דלא אמרינן אמירתו לגבוה וכו' בהקדש עניים וכו' ויכול אדם לחזור בו וכו' פי' חוזר ע"י שאלה בחרטה דמעיקרא ואלו הוה אמרינן ביה אמירתו לגבוה וכו' לא היה יכול לחזור בו ממילא כי אם ע"י פתח וכדכתיבנא ומייתי לה משמעתין דפרק ד' וה' דלהכי הוצרך לטעמא דיד עניים משום דמיירי דזה הנחבל הנודר יצא מלפני רב יוסף ושהה בכדי שהיה יכול לילך לפני חכם וישאל עליו והא כתיבנא דבהקדש עניים בחרטה דמעיקרא סגי ולכתחלה יכול החכם להתיר הקדש כזה מעתה יכול לטעון טענה אחרת במגו דאי בעי מיתשיל וזה הנחבל היה טוען דלא היה פיו ולבו שוין כשאמר דליתביה לעניים אלא משו' דהיה דבר מועט וכסיפא ליה מילתא למתבעיה הוא דאמר הכין ולזרוזי לדיין דליעיין בדיניה הוא דאמר הכין ומתוך שהיה יכול לישאל עליו נאמן במגו ואפשר דלכך כתב רש"י ז"ל הואיל ופלגא דזוזא הוא דמחייב לי ותו לא כסיפא לי מילתא למשקליה ליתביה לעניים. ע"כ

ובזה ניחא קושית התוס' ז"ל והמפרשים ז"ל ואינהו ז"ל קא מהדרי אשינויי אחריני משום דמשמע להו דהא דקאמר בגמרא הדר א"ל ניתביה ניהלי איזיל ואברי וכו' דמיד לפני הדיין רב יוסף אמר כן ולא יצא לחוץ דלית כאן מגו כלל דלא היה יכול לטעון ולומר נשאלתי כלל ובכה"ג מיירי האי עובדא שהשיב עליה הרב ז"לבסי' תרנ"ו שבאותו מקו' שמת וגם באותו הדרך לא היה מי שהיה יכול להתיר לו אי נמי שהיה ידוע בעדי' שלא נשאל ולא התירו באופן דליכא מגו אבל היכא דאיכא מגו דנשאלתי יכול למטען טענה אחרת במגו דנשאלתי

ותדע דגרסינן בסוף פ' גט פשוט אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמ' מנה פלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש וקשיא להו לרבוותא הא דבעי בפ' מי שמת ש"מ שהקדיש כל נכסיו מהו תפשוט מהכא דאם עמד אינו חוזר דאי חוזר א"כ פשיטא דנאמן ומאי קנוניא שייך והלא היה יכול לחזור בו מיד ותירץ הרא"ש בתוספותיו דה"פ את"ל אם עמד אינו חוזר נאמן דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש א"נ דמיירי שהקדיש כל נכסיו כשהוא בריא ועתה כשהוא ש"מ אמר מנה לפלו' בידי ונאמן דחזקה אין אדם עושה קנוניא ודוקא כשאמ' כשהוא ש"מ חזקה אין אדם חוטא ולא לו כדאיתא בערכין אבל אם אמ' כשהוא בריא לא היה נאמן מטעמא דאין אדם עושה קנוניא: ע"כ וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דליתא להאי פירוש' מדקאמר ש"מ שהקדיש כל נכסיו ולא אמר ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי וכבר הקדיש כל נכסיו וכיוצא בלשון זה ומיירי בשהקדיש נכסיו ומסרם לגזבר שאינו יכול לחזור בו ולא לישאל על הקדשו שאלו לא כן יכול הוא לישאל על הקדשו ומתוך שיכול לישאל עליו יהיה נאמן בלא טענת אין אדם עושה קנוניא וכו' מוכח בערכין פ' שום היתומים וכו' והוא שלא מסר הקדשו ליד גזברי ההקדש דאלו מסר א"א לישאל עליו כדמוכח פ' הנודר מן הירק דאמרינן התם דנדרים קרויין דבר שיש לו מתירים וכו' ע"כ. וכן כתב בחידושים ז"ל בפ' גט פשוט דלדידן דקי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש אלו לא נדר על דעת רבים. אי נמי שמסר ליד גזבר דמעתה אי אפשר לישאל על הקדשו היה נאמן ואפילו היה בריא כשהקדיש דכל שיש מגו אין חוששין לקנוניא ע"כ

והילכך מעתה זכינו להבין דעת הרב ז"ל דס"ל דכל ההקדשות שאדם מקדיש בזמן הזה אינן אלא הקדש עניים ויכול לחזור בו ע"י שאלה ואין צריך פתח אלא בחרטה דמעיקר' סגי ויכול לטעון טענה אחרת נגד ההקדש במגו דאי בעי מיתשיל

והרא"ה ז"ל חולק עליו דהקדש עניים הוא כהקדש בדק הבית וכדכתיבנא לעיל והריטב"א ז"ל תלמידו אזיל בשיטתו