רבי בצלאל אשכנזי נח

וז"ל בחידושיו לקידושין פ"ק אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט וכן הדין בהקדש לעניים בזמן הזה והאי במסירתי דקאמר לאו מסירה ממש דא"כ דברים שאין נקני' במסירה להדיוט ח"נ קרקעות לא זכי בהו גבוה באמירה והא ליתה שהאומר בית זה הקדש קנה כדאיתא בגמרא בפירוש' דמתני' אלא מסירתו פירושו בהקנאתו כל חד וחד בהקנאה דיליה ובשטרו הוי בכתיבה ובמסירה ובקרקע בחזקה הילכך האומר שטר זה וכל שעבודו יהא לעניים זכו לגמרי והוא דקאמר וכל שעבודו דנהי דהקנאה דהדיוט לא בעי אמירה דהדיוט בעי מפי מורי נר"ו. ע"כ. ובפ' מי שמת גרסינן הקדיש כל נכסיו וכו' וכתב הר"ן ז"ל בחידושיו וז"ל הקדיש כל נכסיו מהו חלק לעניי' מהו הפקיר כל נכסיו מהו כך היא הגרסא במקצת ספרים דגרסי ברישא חלק ואח"כ הפקיר וה"ק את"ל דהקדיש נכסיו אינו חוזר משו' חומרא דהקדש דלגמרי גמר ויהיב אפילו אם יעמוד חלק לעניי' מהו ולא חלק ממש קאמר שמסר להם הנכסים אלא שחלק ביניה' וכדתנן המחלק נכסיו על פיו הפקיר כל נכסיו מהו את"ל הקדש עניים חמור בהקדש בדק הבית ואפילו עמד אינו חוזר הפקיר כל נכסיו מהו ולא איפשיטו הלכך אם עמד חוזר דנכסי בחזקת נותן קיימי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהלכות זכיה ואף על גב דלגבי הקדש איכא למימר דהוה ליה ספיקא דאורייתא משום איסור מעילה כיון דממונא בחזקתיה קאי אפשר שהרי הוא בודאי שאין איסור הקדש חל אי נמי דלענין איסורא מתקן ליה בדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ואיכא נוסחי דגרסי הפקיד תחלה ואח"כ חילק וזו היא גירסת הריא"ף ז"ל דאפשר דמי שהפקיד נכסיו כיון דעביד מילתא יתירתא אית לן למימר דאם עמד אינו חוזר טפי מבחלק לעניים. ע"כ. ואף על גב דלא דמי נדון זה לנדון שלפנינו מ"מ משמועה זו דמספקא לן אי הקדש עניים חמירא כהקדש גמור אי לאו גם רשב"א ז"ל כתב ואת"ל גבי הפקר וכו' חלק לעניים מהו מי לימא יד עניים כיד הקדש ואם עמד חוזר או לא תיקו ע"כ אלמא דספיקא הוי

והרב בעל הטורים ז"ל בספר יורה דעה כתב וז"ל אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט לפיכך מי שנודר צדקה אי איפשר לו לחזור בו וה"מ בלא שאלה אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו י"א שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו דהוי כמו הקדש בטעות דקי"ל דאינו הקדש ומיהו אם הוא מקדיש או נודר דבר שאינו בידו כגון שיש לו חוב וכו' אינו כלום. ע"כ. ומשמע דפליג על הרשב"א ז"ל דאין להתיר בשאלה אפילו הקדש עניים אלא ע"י פתח ובס' חשן המשפט סימן קכ"ה כתב וז"ל אם אמר הולך מנה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו ע"כ וכתב עליו מהר"י קארו זצ"ל דבאשגרת לישן נקט אמירחו לגבוה וכו' דלא מיקרי גבוה אלא ענייני ההקדש אבל הכא לא שייךלמימר אלא נעשה נדר כמו שאמרו בירושלמי ע"כ גם בסי' רמ"ג כתב הטור וז"ל אבל אם אמר לו הולך לפלוני מנה וכו' ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה וכו' ע"כ וכתב עליו מהר"י קארו זצ"ל וז"ל אין דברי רבינו מכווני' שלא אמרו אמירתו לגבוה וכו' אלא לגבי הקדש כמבואר פ"ק דקידושין אבל עני הדיוט מיקרי ועוד דלפי דבריו מאי איריא אמר לאחד הולך לפלוני מנה עדיפא מינה ה"ל לאשמעינן דאם אמ' אתן לפלוני מנה אם הוא עני אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה וכו' ומ"מ יש להביא קצת ראיה לדין זה מדגרסינן בב"ק בב"ק ר"פ שור שנגח ההוא דתקע לחבריה וכו' אמר רב יוסף כבר זכו עניים וכו'. ולי דברי הרב ז"ל מכוונים דהא בס' יורה דעה חלק הרב ז"ל בין נודר ולא יצא הנדר מתחת ידו בין היכא שיצא מתחת ידו דכל היכא שלא יצא מתחת ידו אפי' אם אמר אתן לעני יכול לחזור בו ע"י שאלה אבל היכא שיצא מתחת ידו כגון זה שאמ' הולך לפלוני מנה שאני נותן לו ונתנה לו אינו יכול לחזור אפילו ע"י שאלה ואתיא כפשטו כדעת הרשב"א ז"ל ומיהו הא דכתב הרב בעל הטורים ז"ל בס' יורה דעה דאין מתירין אלא ע"י פתח משמע דפליג על הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא

והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהלכות נדרים וכשם שנשאלים על נדרי האיסור ומתירין אותן כך נשאלין על נדרי הקדש ומתירין אותן בין נדרי קדשי בדק הבית בין קדשי דזבח. ע"כ. משמע דלא שני ליה בין היתר שאר נדרים לנדרי קדשי מזבח וקדשי בדק הבית ומיהו לא מצינו להרב ז"ל אפי' בשאר נדרים היתר בחרטה עיין פ"ו מהלכות שבועות ואפשר דפסק כרב אשי דפ' ד' נדרים דאמר אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ד' נדרים הללו קסבר אין פותחין בחרטה עיין תוספות מסכת עירובין פ' הדר

ונמצינו למדין מכל מאי דכתיבנא דלדעת רבינו האיי גאון ז"ל והרב בעל המאור ז"ל הקדש עניים דינם כהדיוט ויכול אדם לחזור בו אלא דקאי בעון בל תאחר אבל לא שיהו ב"ד מוציאין מידו אלא שכופין אותו בדברים עד שיאמר רוצה אני והא דתנן אמירתו לגבוה לא איירי אלא בקרשי מזבח או קדשי בדק הבית וכדמשמע פשט השמועה בפ"ק דקדושין והרי"ף ז"ל חולק ואמר דאינו יכול לחזור בו וב"ד כופין אותו ומוציאין מידו וכן דעת התוס' ז"ל ורוב האחרונים ז"ל

מעתה הוה מצינן למימר דכיון דהויא ליה פלוגתת דרבוותא נמצא שהדבר ספק ואין מוציאין מידו וכמו שכתב הר"ן ז"ל בתשובותיו סימן א' וז"ל כיון שהדבר ספק אין מוציאין מידו שמא תאמר כיון שספק זה אינו בין אדם לחבירו אלא בין יורש זה להקדש של עניים הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא אין הדבר כן אלא כל ספק שבין אדם לעניים הרי הוא כספק שבין אדם לחבירו וקולא לנתבע וראיה לדבר מדאמרינן בסו' פ' הזרוע וכו' ע"כ. וכן כתב הריב"ש ז"ל בתשובה סימן ק"ס וז"ל תשובה אני הבאתי ראיה מהר"מ ז"ל דאפילו בהקדש איכא איסורא וגם דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כשהדבר ספק נאמר שהנכסים בחזקתן וכל שכן בהקדש עניים וכן י"ל ליורש כמו לבעלי' וכו' ע"כ

וכתב עוד ואפשר שאם הספק היה בשניהם כגון שזה לא בא מחמת קורבה וירושה דממילא אלא שניהם באים זכות מכח הצוואה ויש בה ספק אז היה אפשר שתועיל להקדש התפיסה במטלטלין אבל לא קרקעות שאין תפיסה מועלת בהם וגם במטלטלים יש מן האחרונים סוברים שאין תפיסה מועלת בהם אלא בלא עדים וכו' והרמב"ן ז"ל סובר דאפילו בלא עדים אין תפיסה מועלת כשהספק הוא מחמת הכחשה אבל כשהספק הוא מחמת הדין עצמו כגון כל תיקו עד כאן

והילכך בנדון דידן דבריה האחרונים קיימים כיון דיכולה לחזור ולא היו יכולין להוציא מידה מחמת ספיקא דפלוגתא דרבוותא

ומיהו כיון דרוב הפוסקים ז"ל חולקי' על הגאון ז"ל בתר רובא אזלינן ולית כאן ספיקא וכתב מהר"י קולון ז"ל בתשובה סימן קמ"ט וז"ל וכל שכן בספק זה כי כל הפוסקים אשר כל ישראל שותים מימיהם כמו פמליא של רבותינו בעלי התוספות והרי"ף והרמב"ם והבאים אחריהם וכו' ופשיטא דבכה"ג אפילו בענין ממון לח הוה יכול למימר קים לי כדברי היחיד ודלא ככל חכמי ישראל ואפילו תפס הוה מפקינן מיניה וכו' ע"כ

ומכל מקום בע"כ יש לך לומר דבנדון דידן היתה יכולה לחזור בה ולא היו יכולין להוציא מידה מספיקא דהא גדול באחרונים ז"ל ברשב"א ז"ל כתיבנא לעיל דס"ל דאיברא ודאי דמטעם נדר אינו יכול לחזור בו וכייפינן ליה לקיים את נדרו ואפילו בהקדש עניים ומיהו לא קנו העניים מדין קנין ולא אמרינן ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכן משמע נמי מלשון גדול המורים גדול האחרוני' הריב"ש ז"ל דכתיבנא לעיל בסמוך דלא אמרינן אמירתו לגבוה וכו' בהקדש עניים אבל מטעם נדר אינו יכול לחזור ונפקא מינה דמצי למהדר ביה על ידי שאלה אפילו בחרטה מעיקרא בלחוד וכדפרישנא ולשון הרי"ף ז"ל מתפר' שפירש בהכי ועל זה ליכא חולק להדיא כי אם הרא"ה ז"ל והריטב"א ז"ל וקצת משמע דהרב בעל הטורים ז"ל חולק בזה מדהצריך פתח בהתרה וכדכתיבנא ומיהו הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל י"ב וז"ל ומה שקשה לך על פי' ר"י ז"ל שפי' דנדר לעניים יש לו התרה לא ידענא מאי קשיא ליה למר אפי' נדר להביא קרבן דאמירתו לגבו' כמסירתו להדיוט יכול להתי' נדרו כ"ש אם נדר לעני שיכול להתיר נדרו וההיא דב' ק לא בא לידו עדיין הלכך זכו בו עניים וגם לא איירי בהתרה אלא בחזרה ולחזו' בלא התרה אינו יכול ע"כ. משמע דס"ל כהרשב"א ז"ל דלא אמרינן בהקדש עניים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ודוקא לחזור בלא התרה אינו יכול אבל בהתרה יכול ואפילו בחרטה דמעיקרא וכדכתיבנא

והילכך לדידהו ז"ל בנדון דידן היתה יכולה לחזור בשאלה בחרטה דמעיקרא בלחוד ומאן לימא לן דלא נשאלה על נדרה עד שאתה בא להפקיע ההקדש שהקדישה בשעת מיתה ועוד כיון שהיתה יכולה לחזור ע"י שאלה נאמנת נמי לומר במגו שלא היה פיה ולבה שוים וכדכתיבנא לעיל ואף על גב דהרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' ערכין וחרמין כתב וז"ל המקדיש כל נכסיו ואחר כך גירש את אשתו וגבתה כתובתה מן הפודה מיד ההקדש אינה גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרים אלו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור לו ע"כ. מכל מקום הרשב"א ז"ל חולק עליו והר"ן ז"ל תמה עליו ולא תירץ כהוגן עיין בפ' אלמנה ניזונת ורבים אחרים ז"ל חולקים עליו ומכל מקום אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דוקא היכא דצריך התרה בפתח לא אמרינן מגו אבל אלו לא היה צריך אלא חרטה דמעיקרא בלבד שפיר אמרינן ביה מגו והא כתיבנא דלדעת הרשב"א והרא"ש ז"ל ופוסקים אחרים בחרטה דמעיקרא סגי

מעתה בנדון דידן נאמנת במגו שלא היה פיה ולבה שוים ומתו כהן יוכיח אשר מודעת זאת בכל הארץ שזה אלעזר הכהן המכונה בוקעי הוא איש זרוע כחו בפיו וקולו כנחש ילך בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והיה מגזים עליה ומשמיעה קול פחדים להעליל עלילות ברשע כדי שלא תעלה לירושלם תוב"ב וכד הות בעלם דשקר הות אמרה מלין שקרין דהות דחילא מהאי עלמא וכדי להפיס דעתו הקדישה באותו האופן שיהיה הוא המוציא והמביא ויאכל וחדי ואנשי חברון תוב"ב המה מעטי' ויסתפקו במעט וברם בעידן פטירתה לעלמא דקושטא אמרה מלין דקשוט וגילתה את כל אשר היה עם לבבה וכיון שהיתה נאמנת לטעון כן אנן נמי טענינן הכי למי שזכה בחזרתה והצוואה האחרונה קיימת

ועוד נפקא מינה בין היכא דחייב משום נדר להיכא דחייב מחמת קנין דאמירתו לגבוה וכו' על דרך שכתב הריב"ש ז"ל בתשובה סימן ע"א וז"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל במי שהתנה לתת לחברו מחצית מה שירויח דאף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע להשלים חייב וחבירו קנה ואני ביארתי בתשובה אל הר' משה וכו' שאין להבין מדעת הרשב"א ז"ל שהשבועה תקיים הקנין ותעשה מה שלא בא לעולם כאלו בא שאין זה נכון אלא שהוא חייב לקיים מכח שבועתו ובית דין כופין אותו ולאחר שהשלים קנה חבירו וכו' ונפקא מינה בין אם נאמר שהשבועה תקיים הקנין או שאין השבועה מקיימת הקנין אלא שחייב להשלים מכח שבועתו תו שאם מת אין היורשין משלמין מכח הקטן אלא שבחייו משמתין אותו אם מתרשל לקיים אותה ואף על פי שאין זמן בפרעון וכל שקיים