רבי בצלאל אשכנזי נ

תלוי בה להיותה נזונת כל זמן שתרצה אלא כל זמן שלא עשתה שום שינוי לח כנדוניא ולא בעיקר ממה שביתה בשעת אלמנותה אבל כל שהעיזה פניה ותבעה בבית דין אפילו נדונייתה לא תקנו אנשי הגליל תדע דתירץ הר"ן ז"ל בפרק אף על פי לשיטת רש"י ז"ל דתובעת אפי' מקצת כתובתה הפסידה מזונתיה משום דגריעא ממכרה כתובתה שכל כך היא מעיזה פניה בבית דין בתביעת מקצת כאילו תבעה כולה והילכך הכי נמי איכא למימר דאיכא העזה בתביעת נדונייתה מעתה משמע דלא תקנו אנשי הגליל בכגון זו וגרסינן בירושלמי אנשי הגליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם ואנשי יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם ואסיק התם דמהאי טעמא פסקינן כאנשי גליל משום דחסו על הכבוד והילכך כיון דעיקר תקנתם היתה מפני הכבוד כל שתבעה נדונייתה גלה כבוד ותדון כאנשי יהודה ויתנו לה היורשים כתובה ותוספת ויסלקוה וכל שכן אי תבעה עיקר ותוס' אף על פי שנדונייתא מאה מנה ולא תבעתה דהפסידה מזונותיה ואיפשר דאפילו לא ירצו היורשים ליתן לה הנדוניא דמעיקר דינא מזוני בחר עיקר כתובה גריר ונדוניא כחוב דעלמא אלא דלגבי תקנת אנשי גליל פתכינן נדוניא בעיקר כתובה מהאי טעמא דכתבינן והשתא ניחא דלא פליג הריטב"א ז"ל מדידיה אדידיה מתשובותיו למה שכתב בחדושיו דאיברא ודאי דמעיקר דינא הנדוניא לא מעכבא במזוני ואמטו להכי אינה מוכרת אלא בבית דין וכמו שכתב בחדושיו ז"ל ומיהו לגבי תקנת אנשי גליל מעולם לא תקנו אלא בשלא היתה שם שום תביעה כלל לא בעיקר בכולה או במקצתה ולא בנדונייתה וכמו שכתב בתשובותיו

נמצינו למדין דלדעת הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל אשה זו הפסידה מזונותיה כיון שהיורשים רוצים לתת לה הכל ואיפשר דאפי' הרמב"ם ז"ל יסכים בזה לגבי תקנת אנשי הגליל ומיהו לשון הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל אי איפשר לתרצו אלא בדוחק דלא מיירי אלא כשאין היורשים רוצים לסלקה ואין במשמעות לשונו כן ואין אנו אחראין לתרץ לשונו ואפילו פליג אין לחוש לו נגד הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל להוציא מזונות מן היורשים

וכ"ש כי לא שמענו ולא ראינו מי שעשתה כן אלמא דהמנהג בזה כאנשי יהודה וכבר כתבו כולהו רבוותא דכשיש מנהג יעשו כמנהגם ואין לומר על המנהג לא שמענו אינה ראיה דהא כתב מהר"י קולון ז"ל בסימן קע"ב דלא אמרינן לא ראינו ולא שמענו אינה ראיה דדוקא כשיש שתי כתי עדים המכחישים זה את זה אחת אומרת ראינוה שנתקדשה וכו' הוא דאמרינן לא ראינו אינה ראיה אבל היכא שאין הכחשה שאין אדם מעיד שנהגו הראשוני' להחמיר באלו הסבלונות פשיטא ופשיטא דמהימני האומרים ומעידים שלא ראו ולא שמעו וכו' ע"כ הילכך מה שלא ראינו עד עתה דשו' לא עשה כן מורה דהמנהג בזה דהיורשי' מצו לסלוקה ופוק חזי מאן גברא רבא קא מסהיד על המנהג ה"ה מרנא ורבנא הרב הגדול הרדאב"ז ז"ל דהוא ניהו מריה דאתרא ותשובות מרנא ורבנא אינם אתי אבל כן כתבו לי משם בתשובה אחת ומחזי דגברא רבא קא מסהיד כי כל דברי תשובתו הם אמת וצדק נכוחים למבין

ומצאתי שכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל בפ' אלמנה נזונת וז"ל והא דאמרי רבנן מקצת כסף הנשאר לה לגבות מכתובתה ככל כסף ויש לה מזונות ה"מ כשאין היתומים פורעים לה תשלום כתובתה אבל אם היתומים רוצים להשלים וכו' ודוקא כשנפרעה מקצת כתובתה לא הפסידה מזונות אבל אם תבעה כתובתה אף על פי שלא נפרעה כלום אין לה מזונות דכיון דנתבזתה לתבוע בבית דין כאילו גבתה כולה דיינינן לה כדכתיבנא בפרק אף על פי ואומר הרב מורי נר"ו דמה שנוהגין עכשו דכל אשה שנפרעה מקצת כתובתה אין לה מזונות מפני שאי המנהג למכור אלא על ידי ב"ד וב"ד אין נזקקין להגבות לה המקצת שפעמים שהיתומים לא יסלקו אותה ונמצאת גובה כל מזונותיה בעבור המקצת האחר בלבד ולפעמים אין ב"ד נזקקין אלא לכולה. ע"כ. הוצרך לתת טעם למנהג זה מפני שהוא נגד הגמרא דאמרי' בפ' אלמנה נזונת לית דחש להא דר"ש דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף ף אבל במנהג דילן דאמרינן דיפרעו לה היורשים אין צריך לתת טעם דהא איכא כמה רבוותא ז"ל דפסקי כאנשי יהודה וכמו שכתב הרז"ה ז"ל ולכ"ע באתרא דנהיגי ביהודה יעשו כמנהגם וכל שכן דאפילו אנשי גליל יודו בנדון דידן וכדאמרינן מכל מקום למדנו מלשון זה של תלמידי רבינו יונה ז"ל שאין לב"ד להזדקק להפסיד מזונות ליורשים ושבחוהו חכמים לדיינא דקא מהדר לזכות היתומים בענין המזונות ודייני דמגיזתא אזלי בתר איפכא

ומכל מקום הדין דין אמת דאלמנה זו איבדה מזונותיה דיורשים מצו לסלוקה יסלק מעלינו ומעל עמו ישראל חרון אפו ולא יתן המשחית לבא אל בתינו ולבתי כל עמו ישראל וינקנו משגיאות ויראנו נפלאות מתורתו ועינינו תחזינה בבנין המקדש וההראל. בצלאל אשכנזי

וז"ל מרנא ורבנא הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה זצ"ל בתשובותיו המנהג שאם תבעה נדונייתה מיורשים גדולים הפסידה מזונותיה ואם הם קטנים מגבין לה נדונייתה קודם שיגדילו וטעם המנהג מפני שהנהיג וכן לתועלת היתומי' כדי לסלקה ממזונות היתומים שאם היו מגבין לה נכסי נדונייתה לפעמים יהיה עיקר כתובתה ותוספת דבר מועט ובשבילו תהיה אוכלת כל ימיה ולעולם לא תתבעם ומפסידים היתומי' לפיכך הנהיגו שיהיה הכל בחזקת היתומים ואם תתבע הנדוניא עשו אותה כאינו תבעה הכל והפסידה המזונות. ע"כ. בצלאל אשכנזי

יא שאלה ראובן נשא אשה והכניסה עמה שלשים אלף מאידיש והתנו שאם תמות בחיי בעלה יחזיר בעלה ליורשיה עשרים אלף מאיידי' ועשרה אלף לבעל' וחלתה האש' וצותה מחמת מיתה שמאותם עשרים אלף מאיידיש של היורשים יהיו עשרה אלף להקדש ואיסתפקא לן אם זכה ההקדש באותם עשרה אלף מיידים משום דאיכא למימר דמשעה שהתנו ביניהם דיחזיר בעלה עשרים אלף מיידים ליורשים כבר קדמו וזכו בשני שלישי הנדוניא אחרי מותה ושוב לא תוכל למעט חלקם יורנו המורה אי זה דרך ישכן אור ושכרו כפול מן השמים

תשובה ידי אסורות אשר ספרי אין אתי והם בירושלים תוב"ב ואני פה כגבר אין איל ולבי ועיני ורעיוני שמה במקום קדשו כל הימים האמנם ליפות כח ההקדש אחוה דעי וה' אלדים יעזר לי להוציא הדין לאמיתו

ומסתברא דזכ' ההקדש דהא הרא"ש ז"ל בכלל נ"ה סימן א' על תקנת טוליטולה מכח דקדוק לשון התקנ' עצמ' ושאר התקנות שנתקנו בענין דקדק ז"ל דאין הנחל' באה מכח' כלום להנחיל' לכל יורשי' אלא שחכמי התקנ' עקרו הנחל' מן הבעל הראוי ליירש אשתו אחרי מותה ונתנו' לטוב בעיניהם אבל בחיי' לא ייפה כח האשה בכלום ואמטו להכי העל' ז"ל דאין ביד האש' כלל לתתו לא לבעל' ולא לאחר ואם נתנ' לא מתנת' כלום אלמא משמע דדוקא בתקנת טוליטול' הוא דאין ביד' לשנות אבל בנדון דידן דתנאי בעלמא הוא דאתנו הנחל' באה לה' מכח' ובחיי' לא זיכת' להם כלום והילכך ביד' להפקיע הירוש' מהם וזכ' בהקדש

ואל תשיבני ממה שכתב הרב בעל הטורים ז"ל בא"ה סימן קי"ח תשובת אביו ז"ל וקיצר ולא כתב ראיות אביו ז"ל אלא כתב בקוצר הכלל היוצא מדבריו שאין בידה לשנות כלל וכו' ואם כדברינו שמכלל ראיותיו נפקא לן דלא נלמוד מזה לתנאי אחר היה להביא התשובה בצורתה

דהא לא קשיא כלל דכל אנו התשובות דמייתי הרב בעל הטורים ז"ל סובבו' על לשון התקנה דמייתי בתחלת הסימן ולזה פשיטא ליה דלא מיירי אלא בההיא תקנה ובלשונה לא בזולתה ולכך לא הוצרך להאריך ולהביא כל התשובה דפשיטא דעלה קאי וגם בח"ה סימן ר"נ מייתי תשובה מהרא"ש ז"ל דמוכח להדיא כדכתיבנא וכדבעי' למכתב בס"ד

מכל מקום משמע להדיא דדווקא בתקנת טוליטולה קאמר הרא"ש ז"ל דאין בידה לשנות והילכך במקום שנהגו לכתוב הירושה כמנהג טוליטולה בודאי דאין בידה לשנות ומיהו כגון אנו דכתבינן והירושה כמנהג דמשק אף על גב דשמעתי מפי רבותי ז"ל דאין בין תקנת טוליטולה ומנהג דמשק אלא קימעא מכל מקום הבא להפקיע כח האשה שלא תוכל לשנות ולהורע כחה משאר המורישין דבידם לשנות בלשון מתנה עליו להביא ראיה ברורה מלשון התקנה ולא מסברא מבחוץ וכמו שהביא ראיה הרא"ש ז"ל מלשון התקנה עצמה ואין ללמוד מתקנה לתקנה

ותדע דבכלל נ"ה סימן ג' נשאל הרא"ש ז"ל על לאה אשת ראובן שמחלה לבעלה בשטר מקויים כל מה שקבל על עצמו בשטר כתובה התוספת והמתנה והנדוניא והשאירה לעצמה עיקר הכתובה ושלא תפסיד מזונותיה ופרנסתה וכן מחלה לו כמו כן בשטר כל מה שהחזיק לה על עצמו בשטר הנדוניא שעושין חוץ מן הכתובה ולאה טוענת שיש לה קרובים ואינה מפוייסת מהם ורצונה שלא להתנות בין מחיים בין לאחר מיתה ולפי שראיתי וכו'

והשיב ז"ל מדין תורה יכולה למחול לבעלה כל שטרי חובות שהחזיק לה תוספת ומתנה ונדוניא ושטר נדוניא וגם לפי תקנת קהל טוליטולה יצ"ו יכולה למחול כי איני זכור שכתבתי בענין התקנה אלא בענין זה שאם היתה יכולה האשה להפקיע התקנה וליתן לבעלה כל הנכסים לאחר מותה אפשר שזה היה כנגד התקנה אבל מה שמוחלת מעכשיו לבעלה אין דבר זה נוגע בתקנה כלום ומחילתה מחילה ע"כ: הא קמן דבתקנה עצמה לא רצה הרב ז"ל ללמוד מענין לענין דלא ברירא ליה אלא כשמפקעת התקנה להדיא כגון שנתנה לבעלה שיקח אחרי מותה החצי שהיה ליורשיה ליקח וכמו שכתב בתחלת הכלל אבל מה שמוחלת מעכשיו פשיטא ליה דאינו כנגד התקנה ואפילו נותנת לבעלה כל הנכסים לאחר מותה כתב ז"ל בלשון אפשר שזה נמי כנגד התקנה והיינו טעמא משום דיש לחלק קצת ולומר דאינה הורסת התקנה בודאי אלא כשמפרטת להדיא ונותנת לבעל החצי שהיה ליורשיה בכח התקנה אבל בכוללת ומוחלת לבעלה התוספת והמתנה וכל הנכסים חוץ מן הכתובה דהויא ליה מילתא דלא שכיח איפשר לומר דאינה כנגד התקנה דלא עקרו התקנה הנחלה