רבי בצלאל אשכנזי מט

הנשאר אינה נזונת ואינה מתפרנסת כיון שכבר קבלה קצת וזה החילוק בין אלמנה שקבלה קצת כתובתה ובין אלמנה שלא קבלה כלל מכתובתה עכ"ל ואף גם זאת יוכל הדוחה לומר דבגבתה מקצת העיקר הוא דמיירי מדקמדכר כתובה וליתא איבעית אימא סברא דודאי לא היה אותו מעשה כשגבתה דבר מעט מזער כמו שהוא כל סך עיקר כתובה כל שכן מקצתו ועוד דמרן הרשב"א ז"ל גלה דעתו כמו שכתב הרב בעל מגיד משנה בשמו פרק י"ו מהלכות אישות דודאי הנדוניא בכלל כתובה ולשונה היא ונפקא מינה למוכרת ולמוחלת וכו' עד שהכל נקרא כתובה והלשון כולל אותם עד כאן וידוע דתובעת כתובתה מייתי לה בגמרא אם מוכרת ומוחלת ואם כן הכל בכלל אם תבעה כתובתה סתם ועל כרחיך לומר דכי היכי דתבעה מקצת העיקר או גבתה אותו משלימין לה השאר בעל כרחה הכי נמי הוי דינא בגבתה מקצת נדוניא או תבעה אותה ולפיכך סתם דבריו הרשב"א ז"ל להזכיר כתובה שהכל בכלל נדוניא עיקר ותוספת ולא חלק בניהם להיות דין אחד לכלן לענין אם ירצו היורשין להשלים לה השאר דאלת"ה אלא בגבתה מקצת נדוניא לא מצו יורשים להשלים לה הוה ליה להרשב"א ז"ל למימר באותו נדון שאם יש לה נדוניא לא מצו יורשים להשלים לה הכל אף על פי שגבתה קצת דתלינן דמה שגבתה היה מדבר דלא מצו יורשים לדחותה בשביל הגביה ולסלקה ממזונות וכמו שכתב הוא ז"ל לענין מחלה מקצת כתובתה בתשובה הובאה בספר בית יוסף טור א"ה סימן צ"ג והעלה שלא הפסידה מזונותיה עד שתמחול כל מה שכתוב בכתובתה דנדוניא נמי הויא ככתובה לענין שתיזון בשביל הנשאר ומסיים בה דאפילו אי אמרינן דאינה נזונת בשביל נדוניא עם כל זה אמרינן שלא מחלה עיקר ותוספת אלא נדוניא הוא שמחלה שאם תאמר כדברי הטוען שכל שלא טרחה בו כגון מנה מאתים או תוספת מוחלת תחלה אדרבה בא ונאמר דכל שלא תפסיד בו מזונות מחלה ולא מחלה מה שתפסיד בו מזונות עד כאן

הרי שכל שיש לתלות שמחלה דבר שאין לה בו הפסד תלינן בהכי וה"ה לענין תביעה בבית דין וגביה דאי הוה מצינן למיתלי דמנדוניא גבתה או תבעה ולא יוכלו היורשים להשלים לה הוה תלינן בה שהרי השוו בגמרא תובעת למוכרת ומוחלת ואיך יאמר הרשב"א ז"ל כשגבתה מקצת כתובתה דמצו יורשים להשלים לה ולא יחלק בין היה לה נדוניא ללח היה לה אלא ודאי אף על גב דלא מפסדא מזוני בגביית נדוניא או בגביית מקצת עיקר ותוספת ובכלן נזונת בשביל מה ששיירה עם כל זה יכולין יורשין לפרוע לה השאר ולסלקה והדין שוה בנדוניא עיקר ותוספ' כמו שהכרחנו ולפיכך לא חלק הרשב"א ז"ל וזה ברור מאד ואין לטעות במה שנמצא לפוסקים ז"ל דמזוני גרירי בתר עיקר כתובה וכו' כי לא דברו כלל כשהיורשים רוצים לפרוע לה השאר דהויא מילתא דסברא שחדשו הגדולים כמו שכ שכתב הרא"ש ז"ל בכתובות כל שכן בהיות המנהג כן כמו שהוכחנו למעלה

וגדולה מזו מצאתי סעד לדברי בחשובות רבינו הגדול מאריה דאתרין מהר"ר דוד בן זמרא ז"ל שכתב בתשובה על ששאלוהו היאך מגבין לאלמנה כל הכתובה ונדוניא מיתומים קטנים כיון שהיא באותן הנכסים כשאר ב"ח ובתחלת דבריו כתב דלהרמב"ם ז"ל דסבר שאין נדוניא בכלל כתובה הוה לן למימר שאם תבעה נדוניתה מיורשים גדולים לח הפסידה מזונותיה ואם הם קטנים אין מגבין לה נדונייתה ובשני הדברים אנו רואים שנהגו בהפך ויישב המנהג לדעתו ז"ל באומרו שכך הנהיגו הראשונים לתועלת היתומים כדי לסלקה ממזונות היתומים שאם היו מגבין לה נכסי נדונייתה לפעמים יהיה עיקר כתובה ותוספת דבר מועט ובשבילו תהיה אוכלת כל ימיה ולעולם לא תתבעם ומפסידים היתומים לפיכך הנהיגו שיהיה הכל בחזקת היתומים ואם תתבע הנדוניא עשו אותה כאלו תבעה הכל והפסידה מזונות וכן ביתומים קטנים כמו שאמרו ז"ל אלא אם כן רבית אוכלת בהם הכא נמי הנהיגו להגבותה נדונייתה כדי לסלקה מעל היתומים שאם תאמר שאין מגבין לה נדונייתה גם היא תתבע כתובתה וכו' ובסוף התשובה כתב וקרוב אני לומר שמנהג זה בא עמנו מספרד שהיו נוהגין בנישואין כפי דעת הרא"ש ז"ל וז"ל הטור אם האשה מכנסת לו מעות או בגדים ומקבלן עליו וכתב אותם בכתובה דינן כשאר הכתובה ונגבת עמה וזה נקרא נדוניא עד כאן לשונו: הרי מבואר בדבריו שלדעת הרא"ש ז"ל מעיקר דינא הויא נדוניא כשאר הכתובה לשני דברים אלו לגבותה מיתומים קטנים ולהפסיד מזונותיה בתביעתה וה"ה בגבייתה דהא הרא"ש ז"ל לא מפליג בינייהו ואומר הרב ז"ל שאנחנו בני ספרד על פיו נהגנו וכל שכן הדברים לנדון דידן שהנכסי' ביד היתומים ואין ביד האלמנה אפילו כדי כתובתה ואין צריך לומר שאין תחת ידה כדי כתובתה ומזונות ואמרי לה יתמי אייתי ראיה דאית ליך מזוני בתר תביעת קצת הנדוניא ואם לאו הרי נתקבלת כתובתך ויש בידם שטר בעדים כשרים מכל מה שתחת ידה ובודאי שטר זה שובר כתובתה כל זמן שלא תברר דבריה. זהו דעתי ואתנפלה לפני ראשי עם קדש החכמים השלמים יצ"ו יורוני בניב עטם אם צדקו דברי אם לא ועליהם תבא ברכת טוב

י שאלה לאה אלמנת ראובן תבעה נדונייתה בב"ד וגבתה אותה ורוצה להיותה נזונית מכאן ואילך מנכסי בעלה בשביל עיקר כתובתה ותוספת והיורשים רוצים לתת לה הכל והתרו בה על זה בפני עדים יורנו המורה אם הפסידה מזונותיה אם לא

תשובה לכאורה נראה דעיקר הך דינא תליא בפלוגת' דרבוותא ז"ל דלדעת הרמב"ן ז"ל דנכסי צאן ברזל בכלל כתובה בכל מקום וכמו שכתב בחידושיו בריש פ' אף על פי ומייתי לה הרב המגיד ז"ל בפ"ו מה' אישות הפסידה מזונותיה וכי היכי דאם שיירה מקצת עיקר כתובתה אם ירצו היורשי' יפרעו לה המותר של הכתובה ומסלקי לה וכמו שכתבו המפרשים ז"ל הכי נמי אם תבעה נדונייתה יפרעו לה היורשים עיקר ותוספת ויסלקוה

ולדעת הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר אלא לדברים שביאר בפי' שהיא ככתובה אבל בכל מה שסתם ז"ל דין הנדוניא כדין חוב בעלמא לא הפסידה מזונותיה דאין המזונות תלויין בנדוניא כלל. וכן משמע לדעת הרשב"א ז"ל דכתב הרב המגיד ז"ל שם שהטיל פשרה והכריע בדברים ואמר דודאי הנדוניא בכלל לשון הכתובה היא ונפקא מינה למוכרת ולמוחלת דמשום לישנא אתינן לה כלומר שבכלל מה שאמרה כתובתי מכורה לך מחולה לך היא אפילו הנדוניא שהכל נקרא כתובה והלשון כולל אותם אבל לדיניהם בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דהתם שנו קולי כתובה משום דמדידיה יהיב לה ונדוניא משלה היא ולמה נקל יותר משאר חובות דעלמא: עד כאן. משמע דבנדון דידן דבהדיא תבעה נדונייתה ולא תבעה בלשון כתובה דלא מפסדא מזונותיה וכן כתב הר"ש בן הר"ש בר צמח ז"ל וז"ל אם תבעה הנדוניא ואפילו נפרעה ממנה אינה מפסדת מזונות ותהא נזונת משום מנה מאחים ותוספת משום דמזוני בתר עיקר כתובה גריר כן כתבו המפרשים ז"ל בשם הרשב"א ז"ל וכן נראה פי"ח מה' אישות. עד כאן: משמע דאינה מפסדת כלל ואפילו רוצים היורשים לפרוע מאחר דעיקר הנדוניא מהמזונות דאינו אלא כחוב בעלמא ומאי דחליא במזונות דהיינו עיקר ותוספת אכתי לא תבעה כלל וכן נמי משמע מלשון הריטב"א ז"ל שכתב בחדושיו בפ' אלמנת נזונת וז"ל והשתא דפריש' טעמא דאלמנה מן האירוסי' משום חינא וכו' אבל נדוניא דלא מעכבא במזוני דינה כחוב דעלמא ואינה מוכרת אלא בבית דין ולא חיישינן לחינא וכו' ע"כ. ומהר"י קארו ז"ל הביא לשון זה בספרו סימן ק"ג

ומיהו כד מעיינא בה שפיר אשכחנא דלא פליגי בה רבוותא ז"ל דלכ"ע בנדון דידן הפסידה מזונותיה דהא כתב הריטב"א ז"ל בתשובותיו וז"ל וכל שתבע מורשה שלה בבית דין כמנהג הרי זה כאילו היא בעצמה תבעה כדמוכח בפ' דות וכו' ומיהו דוקא שתבעה כל כתובתה אבל אם שיירה מקצתה שלא תבעתו בין מן העיקר בין מן התוספת בין מן הנדוניא לא הפסידה מזונות דקי"ל מקצת כסף ככל כסף כדאיתא בפ' אלמנה נזונת ודין תוספת ונדוניא בזה כדין העיקר כדאמרי' בריש פר' אף על פי תנאי כתובה ככתובה דאמי למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת ולתובעת ולדעת רבינו ז"ל אף נדוניא בכלל תנאי כתובה בענין זה. ע"כ. משמע להדיא דהנדוניא והעיקר שוים הם וכי היכי דבעיקר אם גבתה מקצתה ביד היורשים לסלקה מן השאר הכי נמי אם גבתה הנדוניא ביד היורשים לסלקה מהכתובה מעתה תיקשי דפליג הרב ז"ל מדידיה אדידיה ממה שכתב בתשובותיו למה שכתב בחידושיו ז"ל

גם מצאתי הרשב"א ז"ל שהאריך בזה בתשובותיו שכתב וז"ל מסתבר לי דכל מקום שאמרו מקולי כתובה לא אמרו אלא בעיקר כתובה ואי נמי בתוספת כתובה וכו' ואיכא למימר דלגבי שבח. דוקא תוספת אבל נדוניא שהכניסה משלה חוב הוא ולמה נקל בו יותר מחוב דעלמא ואף על גב דאיכא דוכתי טובא בגמרא דהוי אפילו נדוניא בכלל כתובה וכדאמר וכו' אפ"ה מסתברא לי דהנך דאמור התם בפ' אף על פי לא הוי בכלל נדוניא בכולן שהרי חדא מנייהו לעוברת על דת ואילו נכסי צאן ברזל דאיתנהו בעין מיהא לא הפסידה וכדאמר בשילהי אלמנה נזונת וכו' ואף על גב דמנו בכללן מוכרת ומוחלת והכל בכלל מכירתה ומחילתה שאני התם שהלשון שאמרה הוא גורם שלשון כתובה שאמרה כולל את הכל אבל מה שאין הלשון גורם שאנו עושין זה כזה בדינו אין הנדוניא בכלל בכל מקום דהנך משום קולא ובנכסים שהכניסה לו אין להקל מחוב דעלמא כדאמרן ואף על גב דמנינן התם בהנך מורדת ומורדת מפסדת הכל ואפילו נפלו לה נכסים וכו'. ויש לומר דהתם לא מני ואזיל כל הנך דהתם אלא לענין עיקר ותוספת שככל אותן המנויות התוספת כעיקר ויש מקצתן שגלו לנו במקום אחר שאפילו הנדוניא ואפילו נכסי מלוג כעיקר ולא מפני שהכל בכלל כתובה אלא קנסא והיינו מורדת וכו' וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל ויותר נראה מדבריו שהנדוניא נגבית מן הדין אפילו מן המטלטלין כחוב דעלמא וכו' וכן במה שאמרו שאין נגבית אלא מן הזיבורית נראה שהרב ז"ל סבור דדוקא עיקר ותוספת אבל נדוניא מן הבינונית כחוב דעלמא ואף בזו אין דעתי מסכמת דהתם לא הקלו אלא אוקמוה אדיניה משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא והב"ח תקנה התקינו בבינונית משום נעילת דלת מכל מקום לענין שבח נראין דבריו כמו שאמרנו וכן בכל מקום שאמרו מקולי כתובה. עד כאן. משמע להדיא דלא הוציא הרב ז"ל נדוניא מכלל כתובה אלא במידי דאמרו ביה מקולי כתובה ומזונות האלמנה אינו מקולי כתובה אלא חיוב אחר הוא מדין תנאי כתובה ואפילו לא כתב לה חייב ומפני שהוא תנאי בית דין והאי חיובא איכא למימר דהויא ליה במידי דתליא בלשון דכתב הרב ז"ל לרדיא דהנדוניא בכלל עיקר כתובה דהא טעמא דכי תבעה כתובתה בבית דין אין לה מזונות היינו משום דלא קרינא ביה מיגר אלמנותיך בביתי וה"ה כשתבעה הנדוניא וגבתה לא קרינא ביה מיגר אלמנותיך ועוד מסתברא לי דלא אמרו אנשי הגליל שהדבר