רבי בצלאל אשכנזי מח

עוד כתבתי תמיה על הרא"ש ז"ל דקאמר רבא לית דחש להא דר"ש דאמר מקצת כסף אינו ככל כסף ולפי דברי הרא"ש ז"ל הדבר בהפך והאמת שכן הוא אלא שדברי הגמרא לחוד ודברי הרא"ש ז"ל לחוד ולא פליגי אלא שדברי רבא הוי במציאות המזונות דבהא פליגי רבי מאיר ור' שמעון אבל הא דהרא"ש ז"ל דבר אחר שחדשו מכח הסברא וסמך על זה כיון דהאי מילתא לא הוי אלא מכח מנהג די לנו לפסוק כמנהג אנשי גליל לומר שאין כח היתומים להפסיד מזונות האלמנה כמו אנשי יהודה כל עוד שלא גבתה האלמנה דבר מכתובתה אבל אם גבתה וכו' וסמכו בזה ליפות כח הירושה שזכתה התורה ליורשים מה שאינך עושה כן

עוד כתבתי וראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל וכו' ונראין דבריך כמי שמדבר ביהרות לב שדחיית דברי הר"ן ז"ל שכתב בריש פרק אף על פי וז"ל ולתובעת לא שנא תובעת כתובה בב"ד ולא שנא תוספת אין לה מזונות ואיכא למידק דהא אסיקנא פרק אלמנה נזונת דמקצת כסף ככל כסף כלומר שאפילו נפרעה ממקצת כתובה יש לה מזונות בשביל אותו מקצת שנשאר עד ואיפשר דתובעת שאני שכל כך היא מעיזה פניה בב"ד בתביעת מקצת כאלו תבעה כולה ולפיכך הפסידה מזונותיה ע"כ ואתה דחית פירוש זה ורצית להתלות בדעת התוספות ז"ל מה שלא עלה בדעתם ולא עוד אלא שהקושיא שהקשו לפרש"י ז"ל במקומה עומדת דהא ההיא ארמלתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה אמרה להו ליתמי זילו הבו לה מזונות ונראה דלא מצי מסלקו לה וכפי פירושך הוו מצו לסלקה אלא ודאי בתירוץ הר"ן ז"ל מתיישב שפיר דשאני תובעת ממכרה אף על פי שדבריך נמצאו במרדכי ז"ל פרק אף על פי וז"ל וכתובעת כדפירש רב אלפס ז"ל פי' רש"י ז"ל ודאם תובעת כתובתה אין לה מזונו' ואינו דאפי' גבתה מקצת כתובתה אמר רבי מאיר פרק אלמנה ניזונת דלא אבדה מזונות וכו' עד דלא עדיף תובעת ממוכרת עם כל זה עלינו לקבל סברת הר"ן ז"ל והיא סברא נכונה דקיימא לן אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וכל זמן שהיא משמרת כבוד בעלה יש לה מזונות משום דקרינן בה את תהא יתבה בביתי ומתזנה מנכסי כל ימי מגר אלמנותיך בביתי וכל כבוד' בת מלך פנימה הא אם יצאת מביתו לב"ד ותבעה כתובתה הודתה שאינה רוצה לשמור כבודו עוד ולכן אבדה מזונות ונאמר שכך היתה התקנה מעיקרא דדוקא במגר בבית מתזנה הלכה לב"ד לא מיקרי מגר בביתי

עוד כתבת תשובת הרשב"א ז"ל ובקשת לעקש דבריו אשר כפי באמת אין דרך לנטות ימין ושמאל כי דברי שפתיו ברור מללו דנדוניא שוה לכתובה מנה מאתים כיון שהכל כתוב בשטר הכתובה ודמי קצת למה שכתבו התוספות ז"ל ריש כתובות על ההיא דאמרינן בגמרא שאם היה לו טענת בתולים וא"ת התינח אשת כהן וכו' ותירץ ר"ת ז"ל דלא פלוג רבנן בתקנתה וכו' אף אנו נאמר שמאחר שמנה מאתים תוספת ונדוניא כתובים בשטר וחמרו שתובעת כתובתה אבדה מזונותיה איכא למימר לא פליגי רבנן ולישנא דהרשב"א ז"ל דנקט מחלה דוקא נקט מחלה או מכרה ששיירה לא אבדה מזונותיה אבל תבעה אי זה מהם שתבעה אבדה כיון שבאה לב"ד ומדברי הר"ן ז"ל נראה כן קצת שכתב הר"ן ז"ל בפרק הנושא וז"ל ומיהו איפשר דדוקא תוספת אבל נדוניא דינה כחוב נקוט מיהא דלא בהירה ליה דנדוניא הוי כחוב וכיון דמפשטן של דברים מאותה תשובה של הרשב"א ז"ל נראה דאיכא למידק בנדוניא וכתובת מנה מאתים דינן שוה במחלה או במכרה אף בתובעת אינו מן התימה דנאמר דבתובעת נמי דינן שוה דכיון שבאה לב"ד ותבעה נדוניא אבדה מזונותיה וכן הדין דעדיף תבעה יותר ממכרה שהרי אפילו אם בקשה למכור כל כתובתה ולא מכרה בפועל לא אבדה מזונותיה אבל תבעה בב"ד אליבא דכולי עלמא אבדה מזונותיה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל משתתבע כתובתה בב"ד אבדה מזונות משמע משעת תביעה אף על פי שלא גבתה וכן כתב הטור אלמנה שתבעה כתובתה בב"ד אין לה עוד מזונות אפילו לא נפרעה וכן כתבו שאר הפוסקים וטעמא ודאי כמו שכתב הר"ן ז"ל

עוד כתבת שהביא בית יוסף סימן הנז' וכו' שנתיישבו אצלך דברי רבי שלמה בר"ש ברבי צמח ז"ל ופלפלת בדבריו שלא לצורך כי אמרת למה לא אמר רבא בפירוש אין הלכה כרבי שמעון וכו' נראה בודאי אפילו כפי דבריך הקושיא שנית מתרצא לראשונה שכיון שאתה אומר איך תיסק אדעתין לומר דהלכה כר' שמעון היא היא הסיבה בעצמה שלא אמר הלכה כרבנן דבשלמא אם היה מקום לומר הלכה כרבי שמעון היה צריך לומר שאינו כן אלא הלכה כרבנן אבל השתא דלא איפשר למיסק אדעתין למימר דהלכה כרבי שמעון אמר הכי לית דחש לרבי שמעון כלומר אינו עונה בדעת למימר הכי לפיכך אמר בדרך הפלגה

עוד אומר לך הפך מזה שהרי בר פלוגתיה דרבי שמעון הוי רבי מאיר ובגמרא דעירובין נסתפקו ברבי מאיר ורבי שמעון הלכה כמאן ונשאר הדבר בספק ואם כן איך כתבת איך תיסק אדעתין וכו'. עוד ראיתי להעידך כי לדעתי ר"ש בר שמעון בר צמח ז"ל לא ראה תשובת ברשב"א ז"ל שהביא בית יוסף הנז' שאלו ראה ודאי היה מזכיר דבריו ואין בזה תימה כמו שכתב מהרי"ק ז"ל בשורש צ"ד וכלל דבריו שם דע"כ לא אמרינן הלכתא כבתראי אלא כשדברי הראשוני' באו בחיבור מפורסם דמסתמא ראו אחרוני' דברי הראשוני' ולא נתחוורו בעיניו אז הוי הלכה כבתראי אבל כשדברי הראשונים לא באו בספר מפורסם אלא בתשובת שאלה איפשר לא ראוה האחרונים ואית לן למימר דאילו ראה האחרון דברי הראשון היה מודה לו ולא היה חולק על דבריו ומכל מקום מה שכתבת אבל תמהני וכו' שנראה שאי איפשר לומר וכן כתב הרשב"א ז"ל שנראה בענין שאי אפשר לומר כן שהרי מדברי הרשב"א ז"ל מזונות תלואי' בין בנדוניא בין בכתובה בין בתוספת ומדברי רשב"ץ ז"ל מזונות תלואים במנה מאתים לדידי לא קשה מידי אי בעית למימר וראה רשב"ץ ז"ל תשובת הרשב"א ז"ל הנז' והטעם שאפילו לדברי הרשב"א ז"ל אף על פי שדינם שוה מכל מקום עיקר תקנת המזונות באו מעיקר הכתובה מנה מאתים אלא שדעתו ז"ל וכיון שנכתבו בשטר אחד הוו כתובה ונדוניא שוים וכמו שכתב וכן כתב הרשב"א ז"ל אמת ויציב

ומה שכתבת שהם ז"ל כוונו דאף ע"ג דאיפשר לומר דהא דקאמר רש"י ז"ל תובעת מקצת כתובתה אין לה מזונות אינו לומר דיכולין היורשין לתת לה שארית כתובתה ולפוטרה בסברת הרא"ש ז"ל אין לתלות ברש"י ז"ל דברים כאלה שהרי רש"י ז"ל כתב בפרק נערה על ההיא דאמר שמואל התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות ופריך בגמ' ולא והתניא מכרה כתובתה לה מזונות אבל תובעת לא ומשני הני אין בין בבית דין בין שלא בבית דין תובעת בבית דין אין שלא בבית דין לא ופרש"י ז"ל הני אין לפי שהן גבוי כתובה אבל תביעה לא הרי בפי' דלא מיירי בשגבתה כלל וכפי דבריך שכתבת בתחילה דברי הרא"ש ז"ל ליכא מאן דפליג עלייהו ועתה עושה פי' בדברי התוספות שדוחין דין הרח"ש ז"ל בשתי ידים. כלל הדברים. שאני אומר כי לענין סוגיית ההלכה נתיישבו דברי רש"י ז"ל בטעמו של הר"ן ז"ל הנז' ולענין הדין אמת שכן ראוי לדון שמי שתובעת הנדוניא בבית דין שאבדה מזונותיה לא משתבש דיש לו אילן גדול לסמוך עליו הוא תשובת הרשב"א ז"ל במנה מאתים ותוספת ונדוניא כולם שוים וטעם א' להם והכל מפני שבאה לבית דין והעיזה פניה לתבוע מה שאין כאן אם באה לתבוע מזונות דאין בזה העזה כלל וראיתי אחד מן החכמים שכתב שבתביעות נדוניא לא הפסידה מזונותיה מפני שהיא כחוב בעלמא ועל ענין טענת המנהיג דבריך טובים ונכוחים וכן הארכתי אני בפסקי בתשובה צ"ג בספר הראשון שלום רב כנפש תורתך וכנפש הצעיר שמואל די מדינה. עד כאן הגיעו דברי החכם השלם הרב המובהק כמהר"ר שמואל די מדינה הנז"ל הועתק הכל מלה במלה בלי תוספת ובלי חסרון זולתי שמלת החשוב נמצאת כתובה על הגרר ודא קיומה

ט שאלה לאה אלמנת ראובן תבעה נדונייתה בבית דין וגבתה אותה ורוצה להיות נזונת מכאן ואילך מנכסי בעלה בשביל עיקר כתובה ותוספת והיורשים רוצים לתת לה הכל והתרו בה על זה בפני עדים יורנו המורה אם הפסידה מזונותיה אם לא

תשובה עיקרא דהאי מילתא אם ביד היורשים לפרוע לה המותר כשגבתה מקצת לא מצינו מן הראשונים נוחי נפש שדברו בו כי אם הרשב"א והרא"ש ולפיכך צריך להתבונן בדבריהם ז"ל. כתב טור א"ה סימן צ"ג וז"ל מחלה כתובתה לבעלה הפסידה מזונותיה ודוקא אחרי מותו הפסידה מזונות במחילתה אבל בחייו נזונת אף על פי שמחלה ודוקא שמכרה או שמשכנה או שמחלה כל הכתובה אבל שיירה מקצתה נזונת אפילו לא שיירה אלא תוספת ומכרה או שמחלה כל העיקר נזונות בשביל התוספת וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל ומיהו אם ירצו היורשים יפרעו לה המותר של הכתובה ומסלקין אותה אפילו לאנשי גליל דאם לא כן כל אשה תגבה כתובת עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בשביל הדינר החסר ע"כ. והיה איפשר לפרש שהטור ז"ל כשהזכיר כתובה לא דבר על הנדוניא כי אם על עיקר הכתובה ודוקא גבתה העיקר הוא שפורעין לה המותר בעל כרחה ומסלקין אותה אבל גבתה מקצת הנדוניא או כלה וה"ה תבעה נדוניא בבית דין לא מצו לפרוע לה השחר בעל כרחה כיון דהלכה כאנשי גליל וליתא שהרי כתב הרא"ש ז"ל בריש פרק אף על פי דנדוניא נמי מיקרייא כתובה כדאמרינן קבורת' תחת כתובתה והטור עצמו כתב סימן ס"ו וז"ל אם האשה מכנסת לו מעות או בגדים ומקבלן עליו וכתב אותן בכתובה דינן כשאר הכתובה ונגבת עמה וזה נקרא נדוניא עד כאן הא קמן שדין הנדוניא כדין הכתובה לענין גביה מיהת שנגבת עמה ולח נאמר שתגבה הנדוניא לחוד ותשאיר השאר כשרוצים לפרוע לה הכל: עוד יש להכריח כן ממה שהסכימו המפרשים ז"ל דבאתרא דנהיגי כיהודה לפרוע לאלמנה בעל כרחה יעשו כמנהגם וכן כתבו ז"ל דבכל ענייני כתובה המנהג עיקר ועל פיו דנין וכיון שכן אלו היה אפשר שתגבה האלמנה נדונייתה ולא יוכלו היורשין לסלקה ממזונות הכל היו עושין כן אי נשי לא גמרי דינא אבותיהן ואחיהן ושאר קרוביהן איך לא נמצא בהם עד אחד שיתבע כן וכ"ת לא שמענו אינה ראיה על המנהג ליתא שהרי כתב הרא"ש ז"ל בתשובה הובאה בטור ח"מ סימן ס' וז"ל שידוע הוא שפשט המנהג בכל הארץ שאין מגבין לב"ח ממטלטלי דלוקח שאם היה מקום שלא פשט בו המנהג ראוי היה שבאותו מקום לא יקנה אדם מחברו שום חפץ כי אם בשטר ובאחריות כמו קרקע והיה הרגש גדול בדבר כי דין זה היה נמצא בכל יום כמה פעמים והיה הדבר ידוע לכל בני העיר וא"כ גם בנדון דידן אילו הוה איפשר למעבד הכי לגבות נדוניא וליזון בשביל השאר על כרחן של יורשין הכל היו עושין כן והיה הדבר גלוי וידוע לכל בני העיר. עוד זאת מצאתי ראיתי שכתב הרשב"א ז"ל בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל סימן קי"ח וז"ל עי"ל שאחת מן הנשים לפי מה ששמעתי שקבלה מקצת כתובה ואם רצו היורשין להשלי' לה כתובה אין לה מזונות דמ' שאמרו רז"ל מקצת כסף כלל כסף והיא נזונת בשביל מה שנשאר דוקא כל זמן שלא ירצו היתומים להשלים לה הנשאר מכתובה אבל אם ירצו היתומים לפרוע לה