רבי בצלאל אשכנזי מז

מאתים ולסלקה דדוקא בנפרעת מקצת כתובה אמרוה הרא"ש ומאן דעימיה ז"ל שהמזונות בשבילם אבל לא בנדוניא שאין לה ענין למזונות כלל אלא אפילו למאן דאמר דאלמנה נזונת בשביל הנדוניא גם כן כדכתב הרשב"א ז"ל מכל מקום אינה שוה לענין סילוק לעיקר כת בה ותוספת דעיקר מזונות בתרייהו גריר. וכד מעיינת שפיר בדברי הרמב"ם ז"ל עיניך תחזינה מישרים דסברא זו מפורשת בדבריו שכתב בפי"ח וז"ל והנכסים עצמן שהם נדוניתה נוטלת אותם בלא שבועה ואין ליורשין בהם דין בעול' מלשון זה נ"ל דס"ל בפי' דאף על גב דדינא הוי דהנפרעת מקצת כתוב' יכולין היורשין לתת לה השאר ולפוטרה בנדוניא אין הדין כן דאין כח בידם לסלקה דאי דינא הכי הרי יש ליורשי' זכות בנדוניא שאם תטול אותה יכולין היורשין לסלקה ולפוטרה ומדקאמר אין ליורשים בהם זכות בעולם הדבר מפורש שאף שתטול נדוניתה אין ליורשים בזה זכות בעולם כך נ"ל בכוונת רבינו ז"ל

ופקח עיניך וראה כי ממקום שבאת לעיקר דין הסילוק דהיינו לשון הרא"ש ז"ל לא דברו אלא בעיקר כתובה דוקא ולא בנדוניא דהוא ז"ל כרב על דברי הגדולי' וז"ל ודברי' של טעם הם דאם לא כן כל אשה תמכור כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בחסרון הדינר והאי טעמא חליש וקליש טובא כי מה לנו אם תמכור רובה או מקצתה כיון דרחמנא זכי לה שתתפרנס במקצת כסף ככל כסף לא נתנו חכמים. דבריהם לשיעורים הרי שהיתה אלמנת נשיא ישראל או עשיר גדול כנקדימון בן גוריון וככלבא שבוע שמזונותיה בכל יום כפלים ממנה מאתים האם נאמר שיכולין היורשין לתת לה עיקר כתובה ולסלקה הא ודאי ליתא הא נמי דכוות' דכיון דאמרינן מקצת כסף ככל כסף כל זמן שלא נפרעה כתובתה משלם עד סוף פרוטה אחרונה דמיא כמי שלא נפרעה כלום ואין היורשין יכולין לסלקה על כן אמרתי דהאי אם לא כן לאו עיקר טעמייהו של גדולים הוא אלא הרא"ש ז"ל מנפשיה אמרו להליץ בעדם מה שיש לתמוה עליהם היכי קאמרי דנפרעת מקצת כתובה יכולין היורשין לסלקה וכרי אמרי רבנן מקצת כסף ככל כסף וכי היכי דבכל כסף לא מצו היורשים לסלקה במקצת כסף גם כן אין כח ביד היורשין לסלקה ובקש לעזרם באומרו דאם לא כן כל אשה וכו' כדכתי' לעיל ותדע דאי האי אם לא כן הוי עיקר טעמא של גדולים הוה ליה למימריה מקמי דלימ' ודברי' של טעם הם ולמסמכיה לדברי הגדולים ולימא בחר הכי ודברים של טעם הם אלא ודאי תוספ' הרא"ש ז"ל בוא על טעמם של ראשוני' וכדכתיבנא ונ"ל דמתניתין דסוף פ' נערה היא שעמדה לגדולים הללו והזקיקתם לומר סברא זו דחנן התם אנשי יהודה היו כותבים עד שירצו היורשי' ליתן לך כתובתך לפי' אם רצו היורשי' נותנים לה כתובתה ופוטרי' אותה והנה אירא למידק האי ולפי' למאי אתא פשיטא דלאנשי יהודה שכותבין עד שירצו היורשי' ונהגו בכך ודאי דדינא הוי דאם רצו היורשי' נותני' לה את כתובתה ופוטרין אותה ומאי אתא לאשמועינן. וליישב זה פי' ז"ל דאפי' לאנשי גליל דאין היורשין יכולין לסלקה מ"מ בנפרעת מקצת כתובה אף על גב דיש לה מזונות אפ"ה הרשות ביד היורשים לתת לה בשאר ולסלקה ובהכי מדייקה מתניתין דלהכי תני תנא האי ולפיכך לאשמועינן דקאי אכולא מתניתין וכאן שנה לנו ר' דאף לאנשי גליל איכא סלוק במקצת ובהא ניחא לי דסברא זו דגדולים הללו דייקי לה ממתניתין ולא מנפשייהו אמרי לה כמו שראיתי מי שכתב דתקון אחרונים הוא ותקנתו קלקלתו והאמת אין אתו אלא מתניתין קא דייקי וזה שדקדק הרא"ש ז"ל באומרו וראיתי גדולי' שפירשו וכו' להודיע דסברא זו לאו מנפשייהו קא אמרי לה אלא פירושה הוא דמפרשי מתניתין ואיפשר דדייקי לה ממה שכתבתי וכראות אנוש תראה דאף על גב דנימא כי רמז במתניתין סלוק דאנשי גליל אין הסילוק בכל מנה מאתים שזהו סילוק של אנשי יהודה וע"כ אין סלוק שניהם שוה ולפיכך אני אומר דאפילו הם ז"ל לא דברו אלא בנפרעת מקצת כתובה אבל בעיקר כתובה קיים אף על פי שנפרעה נדונייתה לא מצו כיורשים לסלקה שזהו סילוק של אנשי יהודה וע"כ אין שני הסילוקין שוין אמור מעתה שהאלמנה הזאת שלא תבעה כי אם נדוניתה בלבד ונתכוונה לשייר עיקר כתובה ותוספת שאין כח ביד היורשים לסלקה בזוזי וזה פשוט אצלי וברור

ויש אשר ישכון עליו הענן דקרו ליה צורבא מרבנן דטעין ואמר מנהג העיר הזאת כך הוא שאם גבתה נדוניתה בלבד הפסידה מזונותיה ומנהג מבטל הלכה כ"ש בהיות הדין כך בנדון דידן דבמקום דיש מנהג עבדינן כוותיה כדאמרי' בירושלמי אית לכון מנהג קבוע עבידו כמנהגכון ואי לא עבידו כאנשי גליל וכשמואל והמרדכי ז"ל כתב וז"ל והאידנא כל מקום כמנהגו דקיימא לן בכתובות הכל כמנהג המדינה וכן כתבו רבינו החיי ורבינו שרירא גאונים ז"ל ועל זאת יאזור כגבר חצליו וחיילים יגבר ועושה לו רב וקונה לו חבר לומר כך מנהגנו וסבר למדחי בקש אף אנו נדחה אותו באמת הבנין מיוסד על פי הדין והאמת ונימא ליה הלא שמעת אם לא ידעת שהמנהג דאזלינן בתריה ועבדינן כותיה חד מתרי אנפי הוא הראשון כגון שבא מעשה זה בפני ב"ד כמה פעמים לא אחת ולא שתים ונהגו כך ונשאר מנהג נהוג והלכה קבועה לדורות באותו מקום בלבד והב' שהסכימו טובי העיר וחכמיה לנהוג כך אף על פי שלא נהגו כך מקודם לכן יקרא מנהג כיון שקבלו עליהם לנהוג כך משם והלאה והולכים אחריו באותו מקום וכל שאינו בא משני דרכי' הללו אף ע"פ שאירע זה פעם ושתים ועשו מעשה לא יקרא מנהג ללכת אחרי והנשען עליו נשען על קנה רצוץ ונדון דידן מעשה רב הדקדוק הוא דהיינו שהאלמנה דקדקה בתביעתה שלא לתבוע עיקר כתובתה ואמרה בפירוש איני תובעת זולת נדונייתי בלבד וישארו עיקר כתובה ותוספת שאזון בשבילם ואנן סהדי דלאו כל שעתא ושעתא מתרחש מעשה ותביעה מדוקדקת כזו דלאו כולי עלמא דינא גמירי כדבעינן למכתב לקמן בשם מהר"ם ז"ל בס"ד. וכיון שכן אמרינן לטוען הבא ראיה שבא מעשה זה בעצמו בדקדוק זה בפני בית דין פעמים רבות ונהגו בני העיר לסלקה או שהסכימו אנשי בעיר עם גדול ורם למעבד הכי ופירשו בבירור האי עובדא ממש אז נלך לבטח אחריו ותפטר ובזולת זה לאו כל כמיניה לפטור עצמו בטענת מנהג דאיפשר לומר דאף על גב דנהגו לסלקה ממזונותיה בגבית נדונייתה בלבד היינו שתבעה כתובתה סתם כמנהג הנשים ואף על פי שרוב הנשים קוראים לנדוניא כתובה מכל מקום כיון שתבעה כתובה סתם הכל כלול בתביעתה כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שהזכרתי למעלה וכיון שכן אף על פי שגבתה הנדוניא בלבד ונשאר עיקר כתובה ותוספת אפילו הכי אם. נהגו להפסידה מזונותיה בכך מנהג כשר הוא מיוסד על פי הדין אבל נדון דידן ומעשה זה לא נהגו מעולם דלאו כולי עלמא דינא גמירי לדקדק בטענתם ולכוין בכוון זה ואף על פי שאיפשר שאירע כך לעתים רחוקות לחד בדרא או לתרי בדרא וסלקו אותם מזונותיהם לא מפני זה יקרא מנהג ללכת אחריו ולמשבק דינא דאורייתא

והא לך תשובת מהר"ם ז"ל הובאה במרדכי ז"ל פ' נערה על דבר המנהג הזה ממש ממנה תדע ותשכיל להיות סותר דברי החולק ולכפות על פיו פסכתר וז"ל וששאלתם אם הלכה כאנשי גליל ואין להביא ראיה ממנהג עירכם שיש בני אדם שנים או שלשה שכתבו לנשותיהם שכל זמן שהיו רוצים לישב כך באלמנות חיות להתחזק בכל נכסיהם זו אינה ראיה כלל למימר שנהגתם כאנשי יהודה ואם תאמר מה הוצרכו לכתוב כך וכי מפני שכתבו כך ליפות כחה בעלמא נביא ראיה מזה ועוד אפילו לאנשי גליל מועיל מה שכותב דאפילו לאנשי גליל נהי דנזונת בעל כרחם של יתומים ואינם יכולין לסלקה מכתובתה מכל מקום אין מחזיקים אותם בכל הנכסים ולהכי אהני מה שכתב לה כך ולכתחילה מחזיקים אותה בכל הנכסים לשאת ולתת בהם ואי לא כתב לה הכי לא יהבינן לה אלא כדי מזון שלשים יום כל שעה ושעה משלשים יום כדמפרש בפרק אלמנה גם אין ראיה ממה שכמה פעמים שנתנו היתומים כתובה לאלמנה וסלקוה דשמא מרצונה היה ועוד אטו כולהו נשי דינא גמירי דידעי דלא יכלי לסלק בעל כרחם מה שלא מיחו לפי שהיו סבורות דדינא הרי ושלום מאיר בר ברוך זלה"ה עכ"ל הרי שפי' בהדיא בכתב מפורש דאינו נקרא מנהג אלא דוקא שנהגו בו כמה פעמים דידעו והודיעו לרבים שהרשות היתה בידם מז הדין להתנהג בהפך ועם כל זה רצונם להתנהג כך בעל כרחם וסבירו וקבילו ואז יקרא מנהג להתנהג על פי מדותיו וכל שאינו על פי הדברים החלה לאו כלום הוא ואין להלך אחריו וממה דקאמר ז"ל דשמא מרצונם היה וכו' איכא למיגמר דעל היורש להביא ראיה שמה שנהגו לתת לאלמנה ולסלקה היה מדעתה ורצונה ר"ל שידעה שאין הדין כך ועם כל זה בעל כרחה סברה וקבילה מכח המנהג וכל שלא הביא ראיה זו אינו יכול לסלקה ויכולה האלמנה לטעון שאותם האלמנות שנסתלקו שמא מרצונם היה כדכתב ז"ל

סוף דבר במקומי אני עומד ומזכה אני במקומי את האלמנה הזאת ואומר שכיון שדקדקה בטענתה ואמרה בפי' איני תובעת עיקר כתובה ותוספת רק הנדוניא בלבד יש לה מזונות ואין כח ביד היורשים לתת לה כתובתה ולסלקה ואי טעין שהמנהג כך הוא עליהם להביא ראיה שכמה פעמי' עבדו כי האי עובדא ממש דהיינו שאמרה בפירוש איני תובעת זולתי הנדוניא וסלקוה גם יביא ראיה שאותם שנסתלקו במעשה כזה היה מדעתם ורצונם ר"ל שידעו שאין הדין כך ועם כל זה קבלו בעל כרחם ואז יש כח ביד היורשים להכריחה למעבד כי האי מנהגא כדפי' מהר"ם ז"ל בהדיא אי נמי ליתו ראיה שהסכימו טובי העיר למיעבד הכי בנדון דידן ויקרא מנהג שלם למעבד כותיה וכל שאינו מביא ראיה באחד משני דרכים הללו זכתה האלמנה ואין כח ביד היורשים לסלקה והמסלקה ומפסידה מזונות יחוש לנפשי כי מי בז ליום קטנות כי המשפט לאלהים הוא אבי יתומים ודיין אלמנות. קול לו קול אליו בלב נשבר ונדכה וקול ענות יאמר די לצרותינו ויעשה עמנו לטובה אות יאיר עינינו במאור תורתו ויראינו בה נפלאות חיים כפוסי.. ע"כ הגיעו דברי חיים כפוסי הנז"ל הועתק הכל מלה במלה בלי תוספו' ובלי חסרון: יושב בצל החכמה. מוציא לאור תעלומה החכם החשוב נר"ו. דבריך ראיתי מה שאתה מאריך מהפך בזכות האלמנה שתבעה נדוניתה והיסוד על אשר כ"ת בונה בנין פסקך הוא הלשון שמביא הריב"ה ז"ל מאביו הרא"ש ז"ל שכתב ומיהו אם ירצו היורשים יפרעו לו המותר וכתבת שהסכמת המפרשים שאינ' מפסדת מזונות וזה פשוט בעיניך אלא דמספקא לך אי אמרינן בנדון זה ואם ירצו היורשים וכו'

ואני אומר שאין בדבר פשוט כל כך כמו שכתבת וז' החלי בס"ד. דין זה שחדשו קודמים להרא"ש ז"ל והסכימו עמהם לדעתי אינו מוסכם משאר הפוסקים כי לא היה להם לשתוק מדין זה מאחר שמן הגמרא נרא' הפך זר ממש ובפרט אני אומר כן מלשון הרמב"ן ז"ל שכתב פרק ח"י מהלכות אישות וז"ל אלמנ' ניזונות מנכסי יורשים כל זמן אלמנות' עד שתטול כתובת' ומשתתבע כתובת' בב"ד אין לה מזונות וכן אם מכר' כתובת' כול' או משכנ' כתובת' וכו' עד אין לה מזונות מן היורשים אבל אם מכר' מקצת' יש לה מזונות משמע מדמפליג במכיר' בין כול' למצת' ובתובעת אינו מפליג משמע דבתובעת כתובת' בבית דין אין לחלק בין כול' למקצת אלא משבא' לב"ד ותבע' אבד' מזונות ועוד שמעינן מדברי הרמב"ן ז"ל דכיון שאמר אבל אם מכר' מקצת' יש לה מזונו' ודאי שלא הפסיד' מזכות' כלום ואין היורשים יכולין לפוטר' בלא מזונות כן נרא' לי: