רבי בצלאל אשכנזי מו

אמרינן מקצת כסף ככל כסף לא משמע הכי כלל ואיפשר דסיומא דמילתא דהרא"ש ז"ל דקאמר דאם לא כן לאו עיקר טעמייהו של גדולים הוא כדבעינן למימר לקמן בס"ד

וראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל בריש פ' אף על פי על הא דקאמ' ר' ינאי תוספת כתובה ככתובה ואמרינן נפקא מינה לתובעת וכו' שכתבו וז"ל ולתובעת פי' הקונטריס שאם תבעת תוספת שאין לה מזונות ולא יתכן פי' אליבא דרבנן דאמרי לקמן פ' אלמנה נזונת משכנה או מכרה מקצת כתובתה יש לה מזונות אלא יש לפרש ולתובעת שאם תבעה מנה מאתים ושיירה תוספת יש לה מזונות כיון דתנאי כתובה ככתובה דמו כרי לא תבעה כי אם מקצת כתובה עכ"ל ולעמוד על כוונתם ז"ל ראיתי לדקדק בלשונם דאומרם לא יתכן משמע דהוה איפשר לתקן וליישב דברי רש"י ז"ל ועם כל זה אמרי דלא יתכן ולכאורה הא לא איפשר דבהדיא אמרי רבנן בגמ' מקצת כתובה יש לה מזונות ואין לתרץ ולומר דסבירא ליה לרש"י ז"ל דלא דברו חכמים אלא במוכרת ובמשכנת אבל בתובעת בב"ד שכ"כ היא מעיזה פניה בב"ד דתבעה מקצת כאלו תבעה כלה כמו שהליץ בעדו הר"ן ז"ל בפי' ההלכות דלדידי לא ניחא לי האי שינוייא כלל דאדרבה טפי איכא לאחמורי במכרה או משכנה מתובעת והכי אמרינן בהדיא בגמ' בפ' נערה הני אין אבל תובעת לא ולא איצטריכו התוס' למידחי האי שינוייא ועוד מחי אליבא דרבנן דקאמרי דמשמע דלאו היינו עיקר דבריהם אלא סעיף ותולדה נמשכת מעיקר דבריהם והא ליתא דעיקר מחלוקתם בדבריהם בהאי קא מיירי הנפרעת מקצת כתובה אם יש לה מזונות או לא דאף על גב דבמתניתין לא פליגי אלא אם מוכרת בב"ד או לאו מכל מקום כולא חדא היא דאי יש לה מזונות מוכרת שלא בב"ד ואי אין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ואדרבא ההיא דמוכרת בהא דיש לה מזונות תליא ועיקר פלוגתייהו בהא תליא כדאמרינן בהדיא בגמ' וא"כ הכי איבעי להו למימ' ולח יתכן פירושו דרבנן אמרי לקמן וכו'

ונראה לי לומר שהם ז"ל כוונו לומר דאף על גב דאיפשר לומר דהא דקאמ' רש"י ז"ל תובעת מקצת כתובה אין לה מזונות היינו לומר דיכולין היורשין לתת לה שארית כתובתה ולפוטרה בסברת הרא"ש ז"ל ואותם הגדולי' ז"ל ובהכי אין לה מזונות ונתקיימו דברי רש"י ז"ל הם ז"ל לא ניחא להו בהכי דס"ל דכיון דאמרינן בגמרא דרבנן ס"ל מקצת כסף ככל כסף אם כן לא שני לן בין כולו למקצתו וכי היכי דבכולו דהיינו שלח נפרעה מכתובתה כלום לא מצו היורשים לסלקה כך הנפרעת מקצת אין היורשין יכולין לסלקה וזהו שדקדקו ז"ל באומרם ולא יתכן פירוש כלומר לא תיסק אדעתיך למשכן נפשך ולתרץ דברי רש"י ז"ל בההיא סברא דהרא"ש ז"ל ותימא דאין לה מזונו' דקאמ' היינו שיכולין היורשין לתת לה השארית דלא יתכן זה אליבא דרבנן כלומר לפי דבריהם דאמרי מקצת כסף ככל כסף דמשמע דאין חילוק בין מקצת כסף לכולו ואי ס"ד למימר האי שינווייא הא שני לך בין כולו למקצתו ולפיכך לא יתכן פירושו כלל כך נראה לי כוונת דבריהם ז"ל ומהם למדו דאיכא מאן דס"ל דכי היכי מי שלא נפרעה מכתובתה כלום אין היורשין יכולין לסלקה כך הנפרעת מקצת כתובה אין היורשין יכולין לסלקה דאין חילוק ביניהם ודלא כהרא"ש ז"ל ומאן דעימיה ז"ל

ואחר שזכיתי לדעתם ז"ל ולבך תשית לדעתי תא ואחזי לך כי ממוצא ההוא עובדא ופירושה משם נעמיד חזון דבריהם בשפה ברורה דאמרי' התם ההיא אתתא דתפס' כסא דכספא בכתובתה וקא תבעה מזוני מיתמי אתו לקמיה דרבא א"ל ליתמי זילו הבו לה מזוני לית דחש להא דרבי שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף ואיכא למידק בלישנא דהאי עובדא למה ליה לרבא למיפסק הילכתא כרבנן בעקימת שפתים ובלאחר יד באומרו לית דחש להא דרבי שמעון לימא בהדיא הלכתא כרבנן או לית הילכתא כרבי שמעון. ותו מהיכן תיסק אדעתין למיחש לרבי שמעון ולמישבק רבנן דאיצטריך רבא לאשמועינן ולמימר לית דחש להא דרבי שמעון ובמה דכתבינן בע"ה יערב לך הא דקאמ' אתו לקמיה דכיון דאיהי קא תבעה מזוני היא האשה הנצבת בטענה זו לפני רבא ותובעת מזונות מיתמי והיה לו לומר אתת לקמיה דרבא

והנכון אצלי בפי' דהאי עובדא דמאי דשקלינן וטרינן בסברת הרא"ש ז"ל ובעלי התוס' ז"ל איהו גופיה מאי דשקליה וטרי בהאי עובדא דלדעתי ההיא אתתא והנהו יתמי הוו מנצו בגדי הדדי ושניהם תובעין זה את זה ואם בקשו לתת לה מותר כתובתה ולסלקה בסברת הרח"ש ז"ל והוו טענו דאף על גב דהילכתא כרבנן דיש לה מזונות מ"מ כיון דסתם לן תנא במתניתין כותיה דרבי שמעון ראוי לחוש לדבריו ולקיימן במקצת והיינו לומ' דע"כ לא אמרינן הילכתא כרבנן דיש לה מזונות אלא דוקא היכא דאין היורשין נותנין לה מזונות מותר כתובתה אבל אם רצו היורשים לתת לה מצו לסלקה ואין לה מזונות כי ראוי לחוש לדברי רבי שמעון בהא וההיא אתתא טענה כיון דלית הילכתא כרבי שמעון אלא כרבנן דאמרי מקצת כסף ככל כסף אין כח ביד היורשים לסלקה כשם שאין כח בידם לסלקה אלו לא נפרעה מכתובתה כלום דאין חילוק ביניהם כלל ולהכי אתו תרוייהו קמיה דרבא בהיותם תובעים זה את זה הם תובעים אותה דכיון דנפרעה מקצת כתובתה דההוא כסא דכספא שרוצי' לתת לה שארית כתובתה ולסלקה ממזונותיה והיא תובעת מהם מזונות ואינה רוצה לקבל שארית כתובתה והיינו דדייק גמרא דקאמר את לקמיה דרבא וכי קם דינא קמיה וראה את דבריהם פסק ואמר לית דחש להא דרבי שמעון כלומר אפילו בהא דבעיתו לסלקה בזוזי וסבריתו דבהא ניחוש לדברי רבי שמעון לאו הכי דינא דלית דחש להא דר' שמעון כלל וגזר אומר ליתומים לתת לה מזוני סתם עבר ועתיד: זה נראה לי קושטא דמילתא דהאי עובדא ורציתי לגונזו ולבטלו מפני סברתם של גדולים וראשונים ז"ל כי יראתי כי אמרתי אין יראת אלדים להעלות על ספר נגד דעתם ז"ל ומה גם שלא נמצא לשום פוסק הפך דבריהם. אמנם אחר שהאיר ה' עיני וזכיתי לדברי התוס' ז"ל אתינא ברשות ואמינא לה ולא אדעתאי קא סמיכנא להו אלא סמוכים הם ונשענין באילן גדול הלא הם רבותינו בעלי התוספות ז"ל ושקילנא וטרינא בהו להלכה ולא למעשה כי מי אשר יערב לבו לגשת בארשת שפתיו למשבק דברי ראשונים וגדולים מפורשים ולמעבד עובדא בסברא אחרת דלא בפי' אחמר אלא מכללא אתמר

ומכל מקום הבו דלא לוסיף עלה דהם ז"ל אמרוה דנפרעת מקצת כתובה ובההיא דווקא ראוי לחוש לסברתם ולמעבד כוותייהו בתר דליכא מאן דפליג עלייהו בהדיא אבל בנפרעת נדוניתה בלבד והניחה מנה מאתים שלא דברו בה לעולם אימא לך דאין כח ביד היורשים לסלקה כי שאל נא לדור ראשון אשר היו לפניך קמאי ובתראי הלא הם יודוך יאמרו לך שאין הנדוניא שוה לעיקר כתובה לענין מזונות ושפה אחת לכולם שאין לנדוניא ענין ושייכות למזונות כלל. ראש המדברי' בכל מקום הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות אישות כתב וז"ל ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהוא מנה ומאתים עם התוספות בלבד וכתב עליו הרב המגיד וז"ל והנראה לי מדברי רבינו שהוא ז"ל סובר שאין הנדוניא הכתובה לשום דבר אלא לדברים שביאר רבינו בפי' שהוא בכתובה אבל כל מה שסתם הוא ז"ל דין הנדוניא כדין חוב בעלמא. הרי שביאר בביאור שלם שחין הנדוניא שוה לעיקר כתובה לשום דבר בעולם זולתו למה שמפורש בהדיא כגון כתובת בנין דכרין בלבד והריטב"א ז"ל כתב בריש פ' אלמנה נזונת וז"ל אף על פי שמכרה בב"ד לעיקר כתובתה כיון שעדיין יש לה מזונות לרבנן משום תוספת כדמפרש בריש פ' אף על פי אף היא מוכרת משום תוספת שלא בב"ד ואפילו תימא ליכא לאחמורי על היתומים משום חינא או משום מזוני אבל לנדוניא דלא מעכבא כמזוני דינא כחוב בעלמא ואינה מוכרת אלא בב"ד וכו'. הרי שפי' בהדיא שאין הנדוניא שוה לעיקר תוספות ואין לה ענין ושייכות למזונו' כלל

ואם ראה תראה שהרשב"א ז"ל השוה הנדוניא לעיקר כתוב' לענין מזונות וז"ל בתשובת שאלה קרוב לדבר שכל שלא מחלה כל מה שכתוב בכתובה לא מחלה מזונותיה ואין אומרים שהמזונות תלויים בעיקר הכתובה בלבד שהם מנה מאתים וכל שמחלה מנה מאתים אבדה מזונותיה שהרי אפילו לא מחלה מה שהוסיף לה יותר על מנה מאתים לא אבדה מזונותיה ואע"פ שאין התוספת מעיקר תקנת חכמים אף אנו נאמ' כן בנדוניא ואם נפשכם לומר דשאני תוספת דא"ר ינאי תוספת כתובה ככתובה יש לומר דאף נדוניא בכלל דברי רבי ינאי וכופי' קצת מפרשים ועל כרחך יש לנו להודות להם במקצת מה שאמר ר' ינאי דהא אמרינן נפקא מינה למוכרת ולמוחלת וע"כ אם מחלה כתובת' סתם או מכרה כתובתה סתם גם הנדוניא בכלל ואם כן יש לומר דהא דאמר רבין בר חנינא מוחלת כתובתה לבעלה אבדה מזונותיה כל מה שכתוב בכתובה קאמר והבו דלא לוסיף עלה וכו' נ"ל שאף לדידיה ז"ל דס"ל דאלמנה נזונית בשביל הנדוניא וכי קאמר רבי ינאי תוספת כתוב' ככתובה שאף הנדוניא בכלל מכל מקום יש חילוק ביניהם לענין זה שאם תבעה נדונייתה ושיירה עיקר כתובתה שאין היורשין יכולין לסלקה מה שאין כן אי תבעה איפכא משום דע"כ מזונות בתר עיקר כתובה גריר וגם התוספת שהיא מתקנת חכמים גם כן ס"ל לרבי ינאי שדינה שוה לעיקר כתובה אבל נדוניא שאינה מתקנת חכמים אף אם תוכלל בדברי רבי ינאי באומרו תוספת מכל מקום אין ראוי להשוותם יחד בכל ענין

ועתה ראה גם ראה כי בחילוק זה שכתבתי בדעת הרשב"א ז"ל נתיישבו אצלי דברי הר' שלמה בהר' שמעון בר צמח ז"ל שכתב וז"ל אם תבעה הנדוניא ואפי' נפרעה ממנה אינה מפסדת מזונו' ותהא נזונת משום מנה מאתים ותוספת משום דמזוני בתר עיקר כתובה גריר וכן כתבו המפרשים בשם הרשב"א ז"ל וכן נראה פי"ח מה' אישות עכ"ל והרב בעל בית יוסף ז"ל הביא דבריו בטור ן' העזר סימן צ"ג וכתב עליהן וז"ל ומשמע שאף על פי שנדוניתה מאה מנה ולא תבעתה כיון שתבעה עיקר ותוספת שוב אין לה מזונות דנדוניא הרי היא כחוב בעלמא ואינה ענין למזונות וכן נראה מדברי הריטב"א ז"ל עכ"ל ובודאי דאומרו ז"ל דמזונות בתר עיקר כתובה גריר משמעותא דיליה הכי הוי דהכל תלוי בעיקר כתובה אם תבעתו אף על פי שהניחה אין לה מזונות ואם תבעה הנדוניא כיון דשיירה עיקר כתובה ותוספת יש לה מזונות אבל תמהני היכי כתב על זה וכן כתב הרשב"א ז"ל ודבריו ז"ל הלא הם כתובים בתשובה שאלה והביאם הרב ז"ל בסי' הנז' ושם נאמר בפי' דס"ל ז"ל דאף אם תבעה מנה מאתים תיזון בשביל הנדוניא ואיפשר למידחק ולומר שהרב ז"ל יפרש דהא דקאמר וכן כתב הרשב"א ז"ל לא קאי אמאי דסליק מיניה דהיינו למאי דקאמר מזונות בתר עיקר כתובה גריר אלא קאי לענין הדין שאם תבעה הנדוניא שתהא ניזונת משום מנה מאתים ועל פי דרכנו איפשר דאתי שפיר טפי דאף לדברי הרשב"א ז"ל שכתב דאלמנה ניזונת בשביל נדוניתה מכל מקום אינה שוה לעיקר כתובה ונפקא מינה לנדון דידן דאם גבתה נדוניתה אין היורשי' יכולין לתת לה עיקר כתובה ולסלקה אף על גב דבמקצת כתובה יכולין לסלקה משום דמזוני בתר עיקר כחובה גריר ולכך אהני לן האי טעמא והשתא הא דקאמר וכן כתב הרשב"א ז"ל קאי לכולא מילתא כך נראה לי

נמצאת אומר כי לא מבעיא לרברי האומר בפי' דאין האלמנה נזונת בשביל הנדוניא אלא בשביל מנה מאתים בלבד דפשיטא ודאי דאף על גב דתבעה וגבתה נדוניתה אין היורשין יכולין לתת לה מנה